יהודית מוסל־אליעזרוב (1943) היא משוררת איכותית הפועלת מזה כמה עשורים בקריית ספר שלנו, אך ידועה לצערי למתי מעט. רוצה לומר, אין הלימה בין כִּשרונה השירי לבין ההיכרות שיש לאוהב השירה עִמה. יש לכך כמה סיבות. מעבר לקריסה הטוטלית של המערכת הספרותית, עד כדי כך שנותרנו בעצם עם ספרות עברית־ישראלית בלי קהל, כמו שנהג להרעים בקולו המבקר חמור הסבר אמנון נבות, הרי ששירת מוסל־אליעזרוב עצמה מורכבת ואינה מתמסרת בקלות לקורא.
את שיריה הראשונים פרסמה המשוררת בכתב העת "עכשיו" ב־1968, בעריכתו של פרופ' גבריאל מוקד, אבל מי שתיווך והביא אותה למערכת כתב העת החשוב הזה הוא המשורר יהודה עמיחי. עם זאת, רחוקה שירת עמיחי המודרניסט הקומוניקטיבי, המהפכן הסימפתי, כמו שקבע פרופ' אורציון ברתנא, משירת מוסל־אליעזרוב כפי שהתפתחה ברבות השנים.
אם צריך לאפיין את שירת המשוררת הזאת אפשר לומר שהיא באה מבית היוצר של המודרניזם העילי, ה"היי־מודרניזם" של החצי הראשון של המאה ה־20, על כל הקיטועים והשברים שהיא שוברת על מנת ליצור צורות חדשות, ואכן גם בספר החדש הזה המונח לפניי, ריקם או תיק הצב האדום, ניכרת השפעה ברורה של ת"ס אליוט, האב הגדול של שירה זו.
אין זה פלא. קו של אמונה בכוח עליון לצד שבר אמונה כתוצאה מהמודרניזם ומשחרור האדם, והפחד מפני אותה חירות, מאפיין את כל שירת אליוט, בין אם היא אירונית ובין אם היא פּאתוס־בּאתוסית. כל זאת בשל היותו אדם אמוני. מוסל־אליעזרוב באה מבית גידול דתי, ההבּיטאט שלה הוא חרדי, אך היא נחשפה לשבר הגדול שנוצר בחיי הפרט עם בוא המודרניזם העילי במאה ה־20, כפי שקבע במאמריו פרופ' ברוך קורצווייל בנתחו את הסיפורת של עגנון ואת שירת אצ"ג. בזה היא קרובה מאוד לתפיסת אליוט, לצד שירי השבר והקיטוע ובריבוי האינטרטקסטואלי.
מוסל־אליעזרוב, בדומה לאליוט המשמש לה דגם אב, כותבת לאט שירה מדודה. יבולה הפואטי על פני עשרות שנים אינו רב. ספרה הראשון "כפפות, משקפיים ומטרייה" (מסדה, 1980) פורסם 12 שנים אחרי פרסומיה הראשונים הספורדיים, תחת ידיו של עורך חשוב ומשורר מודרניסטי גדול של צורות שבורות, אמיר גלבֹּעַ, בסדרה הנפלאה שלו דאז "ספרִיה קטנה לשירה". מאז היא פרסמה רק ארבעה ספרים נוספים ומבחר. תומך גדול של שירת מוסל־אליעזרוב הוא חוקר הספרות המודרניסטי המובהק פרופ' דן מירון, עורך מוסד ביאליק, שתחת כנפיו המו"ליים חוסה כיום המשוררת המתאימה לתפיסותיו הפואטיות ככפפה ליד, והוא אשר בחר להוציא את המבחר הגדול והמהודר שלה שראה אור 10 שנים לפני הספר הזה: "צורות שבורות" (מוסד ביאליק, 2014). שם הספר אומר הכול. לפנינו משוררת מחויבת ולא אחת כזאת שרק משחקת בצורות בשל האַיִן הקרֵב.
צריך לומר את האמת. השירה כבר מזמן לא שם. שירת אליוט נתפסת היום כמשהו הרמטי, איכותי וקלאסי שכדאי מאוד לקרוא, אבל מבחינת המהלך הפואטי עבר זמנה. נעשו מאז דברים אחרים איכותיים ומרגשים, בשירה בכלל ובשירה האנגלו־סקסית בפרט, אך בקוראי את הספר הזה הייתה לי תחושה כי אף על פי שחלפו 100 שנים מאז הפואמה האלמותית של אליוט "ארץ השממה" מוסל־אליעזרוב נשארה עדיין שם, תחת ההשפעה הגדולה ההיא של מודרניזם עילי, ולא השתחררה ממנה.
זה נראה ונקרא קצת אנכרוניסטי, אבל יש בזה גם קסם רב: למצוא בלב הפוסט־מודרניזם וכל הבלגן הפואטי שבא אחריו – הכולל נהייה אחר השיר הפשוט, צורות סגורות, חרוז ומשקל, עיסוק קדחתני בביוגרפיה של היוצר ופוליטיקה של זהויות, ובעיקר חוסר אמונה מוחלט בטקסט כשלעצמו באופן אובייקטיבי נטול מתווכים. ואז לפתע למצוא שריד מודרניסטי מובהק שכזה בדמות מוסל־אליעזרוב, התר אחר האמת בתוך הצורות השבורות של הכאוס הרסיסי.
ניתוח של הספר החדש צריך להתחיל קודם כל, לדעתי, בשם המוזר והלא שגרתי שלו: ריקָם או תיק הצב האדום, המתכתב במידת מה, בניגוד ובהשוואה, עם החֶפציוּת המאפיינת את שם ספרה הראשון "כפפות, משקפיים ומטרייה". צריך לזכור שמדובר בספר הרואֶה אור אחרי סיכום גדול בספר הקודם, אסופת שיריה הישנים ושירים חדשים. השם מזכיר לנו שהתרוקנה המגירה הפואטית (ריקם הוא מקום ריק), וכעת לא ברור, בשל הגיל המתקדם והגבלת חיי האדם לכמה שנים, אם תתמלא מחדש. קפצה הזִקנה לבקר והנה באה להישאר. אבל השם הזה גם מאותת את שירת המשוררת עצמה בחֶפציוּת הנשית־הפמיניסטית הראשונית, החדה והקוקטית, שנראתה בספר הראשון, "כפפות, משקפיים ומטרייה", כי עדיין יש לנו כאן חפץ פמיניני: תיק הצב האדום. הנה השיר הנושא את שם הספר:
בְּטִיּוּל מְאֻרְגָּן לְגִיל הַזָּהָב / קְשִׁישִׁים מְעַט וּקְשִׁישׁוֹת הַרְבֵּה / בִּנְמִיכוּת הָרוּחַ שֶׁל הַקִּיּוּם / לְאִטָּם עוֹלִים / לְאִטָּם יוֹרְדִים / לִנְקֻדּוֹת תַּצְפִּית מְבֻקָּרוֹת / כִּגְלוּיוֹת מְצֻיָּרוֹת דֵּהוֹת / וְחוֹשְׁבִים זוֹ הַפַּעַם הָאַחֲרוֹנָה / עוֹשִׂים הַפְסָקָה לְקָפֶה / וְשׁוּב נוֹסְעִים / שָׁכְחָה גְּבֶרֶת חֶבְרוֹנִי אֶת תִּיק הַצָּב בְּבֵית הַקָּפֶה / בּוֹ הָאַרְנָק, הַנַּיָּד, כָּל עוֹלָמָהּ … / עָצַר הַנֶּהָג / יָרְדָה גְּבֶרֶת חֶבְרוֹנִי / וְלֹא זָכְרָה מָה אָמַר לָהּ הַנֶּהָג וְנָסַע / וְלֹא תֵּדַע אֵם יַחֲזֹר וּמָתַי / וְאִם תִּמְצָא אֶת תִּיק הַצָּב הָאָדֹם" (עמ' 52).
זהו שיר מעניין מאוד על זִקנה, העושה תחילה שימוש בטכניקה של סימטריות פרוזאית ומעלה שאלות קיומיות על ערך הרכוש וערך האדם בעולמנו תוך שימוש בחפץ ספציפי מפתיע ולא שגרתי כדי ליצור אווירה של סוף, חידלון ובעיקר אי־ודאות ואובדן זיכרון. זאת עוד הוכחה לכך שמוסל־אליעזרוב היא תלמידה של אליוט, כי היא בונה לא אחת את האווירה בשיר שלה סביב המושג האליוטי "קולרטיב אובייקטיבי", מערך של חפצים, אירועים ומצבים שמתחברים על מנת ליצור רגש מסוים אצל הקורא.
מה שעוד מאפיין את שירת מוסל־אליעזרוב, בעיקר בשיריה הפואמתיים הארוכים בדרך כלל, ובפרט בספר זה, שבא אחרי סיכום שיריה, היא איזושהי אווירה מדברית של מסע נדודים של עם, המעידה כמובן, באופן שבור, גם על לבו של היחיד, ומזכירה במשהו את "מתי מדבר" של ביאליק – אך כסוג של משל, חצייה את החיים באופן שמרחב הופך זמן, כמו בשני שירים ארוכים בספר, "בבואות במדבר" ו"ריקם הלכתי". אל תוך האני השר חוויות אישיות מתערבבים אלכימיה, פילוסופיה יהודית ומדע, ובכלל יש למשוררת זו מגרש רחב שבאמצעותו היא מתרחקת מן האני. על אלה אפשר להוסיף את טון התפילה הרליגיוזי־אינטלקטואלי הקיים כמובן גם אצל אליוט, כמו בשיר הקצר "עלי שוּר, עלי שוּר", ובכלל יש פרפרזות וציטוטים מאליוט וכמובן טרמינולוגיה אליוטית בנוסח "ארץ השממה", אבל גם אווירת נוף קדומים רוחש ונרקב בכָבוּל ברוח שירת המשורר האירי, המודרניסט המאוחר, שיימוס היני.
ככלל, בתחילת הספר יש איזו קריאת תיגר המלווה גם באיזשהו צער על האנשים, במקרה זה נשים, שבחרו לא להביא ילדים לעולם ומן הסתם גם לא יהיו להן נכדים, כמו סימון דה בובואר, המשמשת דגם נשי פמיניסטי־מודרניסטי, מתוך איזו סיבה אגואיסטית של מימוש האני וגם מתוך מחשבה כי העולם הזה איום, מה שנכון בהחלט, אז למה להביא אליו ילדים דור אחר דור. שירים קצרים ויפים שכאלה הם "בורחת מעיניים" ו"נכד".
שיר סוריאליסטי מרכזי וחשוב המתקשר לעניין הצאצאים והילוּדה בעולם מודרניסטי, שאף הוא עושה שימוש בקורלטיב אובייקטיבי, והפעם כדי להראות את התפיסה האקזיסטנציאליסטית הסארטריאנית, הקלאסית, של כוחו של ההעדר – רוצה לומר, שההעדר חזק יותר מהיש, מהממשי, כי הוא תמיד מכה באני באמצעות הזיכרון והדמיון וממשותו של ההעדר – הוא "עגלת תינוק ריקה".
"מִנַּיִן בָּאָה / לְאָן תֵּלֵךְ / בִּשְׁעַת חֲצוֹת / עֶגְלַת תִּינוֹק רֵיקָה / סוֹבֶבֶת עִיר / עוֹצֶרֶת בָּרַמְזוֹרִים / שׁוֹעֶטֶת בַּמִּדְרֶכֶת / נֶעֱלֶמֶת / צָצָה בְּסִמְטָה רְחוֹקָה / עַל אַבְנֵי מִרְצֶפֶת / מְשַׁקְשֶׁקֶת / מִבַּעַד לַחֲרַכֵּי תְּרִיס בּוֹהִים / אָב אֵם דְּהוּמִים / מִרְפֶּסֶת חֲשׁוּכָה / מִשָּׁם נָפְלָה // בֵּין בִּנְיָנִים, רֹאשִׁי בְּרוֹשִׁים מְצִיצִים / עֶגְלַת תִּינוֹק רֵיקָה סוֹבֶבֶת עִיר" (עמ' 47).
זה לא סתם הֶעדֵר, זה הֶעדֵר נע בעולם, משהו אימתי ורודף שמזכיר שתי אסוציאציות בהקשר של תרבות עברית ותרבות כללית. האחד הוא משל העגלה הריקה, שהחזון איש דרש באוזניו של דוד בן־גוריון ונלקח מהגמרא. נזכיר, אם גמל עובר עם מטען על גבו ולמולו בא גמל נטול מטען, זה בעל המטען יעבור קודם. החזון איש טען, שלא בצדק, כי על החרדים יש עול של הרבה מצוות והחילונים הציוניים צריכים לפנות להם את הדרך. האסוציאציה האחרת היא עגלת התינוק המודרניסטית המפורסמת מכולן, זו המידרדרת במדרגות כסמל לחיי היומיום בסרט הנהדר של סרגי אייזנשטיין "אוניית הקרב פוטיומקין", סצנה בלתי נשכחת בתולדות הקולנוע, שזכתה למחווה בסרט "הבלתי משוחדים" של בריאן דה פלמה.
יש לומר את האמת, על אף היכולת האפית־שירית של מוסל־אליעזרוב לכתוב שירים סיפוריים ושירי אווירה ארוכי שורות, פעמים השירים אסוציאטיביים מדי, ומבית לבית ולפעמים משורה לשורה משדרים סתימות שלדידי אינה הכרחית. שירה היא שפה פרטית, אבל ההיסטים האלה של האסוציאציות בזירות התרחשות שונות לעיתים אינם מיטיבים עם בתי השיר. עם זאת, אי אפשר להתעלם, כי בכללו מדובר בספר משמעותי ומעניין בתוך מבול ספרי השירה המבורך הפוקד אותנו. כדאי לכל אוהב שירה להכיר את מוסל־אליעזרוב ויצירתה כי מדובר במשוררת מאתגרת מאוד.
