נורמן מיילר זיכה פעם את ג'יי. די. סלינג'ר בעלבון העסיסי "הכותב הכי גדול שנשאר בתיכון". רבות מיצירותיו של סלינג'ר אכן עוסקות בילדים ובני נוער, אולם אין ספק שהספר שהעניק לו את המוניטין הזה יותר מכול הוא התפסן בשדה השיפון, רומן התבגרות שזכה למעמד של קלאסיקה, ו־70 שנה אחרי צאתו לאור עדיין מוכר כמיליון עותקים בשנה ברחבי העולם. בניגוד לקלאסיקות אחרות, התפסן אינו רק נמכר אלא גם נקרא – מדובר באחד הספרים האהובים ביותר, וכמעט כל מי שאוהב את הספר אוהב אותו מאותה סיבה: הוא נחשף אליו כנער והרגיש שמישהו מבין אותו סוף־סוף. מדובר במקרה ספרותי נדיר שבו חווית הקריאה עצמה הפכה לקלישאה. כל כך קלישאה שהספר נכנס לרשימת קריאת החובה בתיכונים, שבהם מורים, שבאותה מידה יכולים להיות בני 30 או בני 60, מנסים להעניק לתלמידיהם את אותה חוויה שהם עברו בצעירותם עם הספר. כעת, עם התרגום החדש של גילי בר־הלל סמו, אולי יש להם סיכוי להצליח.
כמעט ואין צורך לתאר את עלילת הספר – גם משום שאין מי שלא שמע לפחות על הולדן קולפילד, הארכיטיפ הנצחי של המתבגר המהורהר, וגם משום שהעלילה היא המרכיב הכי פחות חשוב בו. הספר נפתח ביום שבת שבו הולדן מסולק מהפנימייה היוקרתית שלו משום שנכשל בארבעה מתוך חמישה מקצועות (בספרות הוא עבר), ומסתיים ביום שני כשהוא חוזר מובס לבית הוריו. בין לבין הוא מנסה להעביר את הזמן בניו יורק – בבתי מלון, בתי קולנוע, מועדוני לילה, וברחובות הקפואים בימים שלפני חג המולד. ההישג הענק של הספר הוא היכולת של סלינג'ר לכתוב בגוף ראשון דמות של נער בן 16 שאינה רק אמינה, אלא גם ייחודית ומשעשעת. הולדן הוא נער רגיש מאוד ובודד מאוד, שביד אחת דוחה את העולם המזויף שסביבו בעוד ידו השנייה מחייגת שוב ושוב מהטלפון הציבורי בתקווה שמישהו, כלשהו, יענה. סלינג'ר הוא וירטואוז באיזון בין ניגודים. הוא מאזן בין תכונותיו הסותרות של הולדן, בין דיאלוגים חדים לזרם תודעה (ואינו מתפתה למונולוגים ארוכים ומכופפי שפה כמו חבריו לדור הביט), בין אסתטיקה לרגש. המשמעות תמיד נמצאת בהישג יד, אבל לא ממש על פני השטח. כך למשל אומר הולדן על שותפו לחדר: "הוא סיים לסרק את השיער המרהיב שלו והתחיל לארוז בחזרה את כל אביזרי הטיפוח המגעילים שלו" (43) – משפט סימטרי באופן מושלם, על סף התקבולת המקראית, שגם מצליח להיות משעשע.
הולדן עצמו תקוע בין שני ניגודים קלאסיים, ילדות ובגרות, בלי יכולת להתקדם לאף כיוון. אפשר לראות זאת בצורה הבהירה ביותר בפנטזיה שלו להיות "התפסן בשדה השיפון" – מבוגר אחראי שתפקידו לתפוס ילדים קטנים שעומדים ליפול מצוק. הוא חולם להגן על ילדים – כמו שהוא עושה, למשל, כשהוא מוחק כתובות גרפיטי של "לכו תזדיינו" מקירות של בית ספר יסודי, אולם באותה מידה הוא עצמו ילד שמחפש מישהו שיתפוס אותו רגע לפני שהוא מתדרדר לתהום. הולדן נזכר בג'יימס קאסל, ילד מהכיתה שלו – רק שם אחד לפניו ברשימת הנוכחות – שקפץ מחלון חדרו כדי לברוח מבריונים שהתעללו בו. אף אחד לא תפס אותו. רק מורה אחד, מר אנטונילי, הסכים בכלל להרים את הגופה מהקרקע. הולדן מחליט לנסוע לביתו של מר אנטונילי, בתקווה שאולי אותו הוא יספיק להציל, ולרגע אחד נראה שהוא סוף סוף מוצא מקלט מהרחוב. אבל אז מר אנטונילי מנסה לגעת בו. הולדן אומר ש"דברים מהסוג הזה" קורים לו מאז שהוא היה ילד, ואנחנו מבינים שזה כנראה מקור הפנטזיה – אם אותו לא תפסו, לפחות יהיה הוא לתופס.
האמביוולנטיות של הולדן באה לידי ביטוי בשפה שלו, שמשלבת סלנג נערי עם ביטויים של פרופסור. לדוגמה, כשאחותו כועסת עליו, הוא מלין: “She was ostracizing the hell out of me” ("איזה חרם היא עשתה עליי"). כאן טמון הקושי הכפול בתרגום הספר: ראשית, למצוא את הסלנג המתאים, ושנית, לערבב משלבים בדרך שתשמע חריגה וייחודית, אבל כזו שתשקף את הולדן ולא את התרגום. חתיכת אתגר, אם להשתמש בלשונו של הולדן. שפר מזלנו כקוראי עברית, ושני התרגומים הרשמיים לספר – התרגום משנות השבעים של דניאל דורון ואברהם יבין, והתרגום החדש של בר־הלל סמו – מוצלחים מאוד בשמירה על האווירה, הרגש והקצב הייחודיים לטקסט, ובשניהם הולדן שובה לב. יחד עם זאת, לו הייתי צריכה להמליץ על הספר למישהו שטרם קרא אותו (בהנחה שעוד נשארו כאלה), ללא ספק הייתי ממליצה על התרגום החדש.
בניגוד לקלאסיקות שמתורגמות בארץ שוב ושוב מסיבות מסחריות בלבד, במקרה הזה יש הצדקה אמיתית לתרגום חדש, ויפה שעה אחת קודם. כיום קשה לקרוא נער בן 16 שמשתמש בביטויים כמו "התחרבנתי בארבעה מקצועות", "שגעוני" או "מפני שרציתי לטלפן". אלה היו פתרונות טובים לשעתם, אך השפה מתקדמת, ובניגוד לטענה הרווחת, התרגום הקודם והיפה לא משמר משהו מארצות הברית של שנות החמישים אלא מישראל של שנות השבעים (עניין מעניין בפני עצמו). טוב עשתה בר־הלל סמו שעדכנה ביטויים ל"פסיכי", "מחרפן", "נסיך" ו"זין". הדבר היחיד שהפריע לי הוא דווקא השימוש בשניים–שלושה מקומות בסלנג מיושן – לא הצלחתי להאמין שבני נוער שאומרים "אין לי כושר בשיט" ו"חם רצח" יגידו גם "בחייך" או "באיזה ספיד נכנסתי שם".
מעבר לכך, דווקא בזכות הסלנג העכשווי, התרגום החדש מצליח לתפוס טוב יותר את ערבוב המשלבים של הולדן. התרגום הישן כתוב כולו במשלב יחסית גבוה ("זהו הדבר היחידי שבאמת הייתי רוצה להיות", אומר הולדן לפיבי), ולכן הוא מאפשר פחות משחק. לעומת זאת בתרגום החדש, על רקע כל ה"שיט" וה"פח" וה"מחרפן אותי", כשהולדן אומר "זה לא היה כזה מראה מרנין", או מתאר את "מחלפות ראשו המרהיבות" של השותף שלו, ברור שהוא משתמש בכוונה בשפה גבוהה, ונוסף לו הגוון הציני שפחות הודגש בתרגום הישן. כמו כן, התרגום מלא בהברקות קטנות: buddyroo הופך ל"חבריקו" (בתרגום הקודם: "בחור טוב"), a pile of dough מתורגם כ"ים של כסף" (בקודם: "המון כסף"), והאהוב עליי – "אז אתה ופנסי כבר לא" כתרגום למשפט המוזר שאומר מר אנטונילי (you and Pencey are no longer one). הזמן שחלף מאז התרגום הקודם פרש בפני בר־הלל סמו מגוון עשיר יותר של רבדים לבחור מתוכו, והיא השכילה לנצל את הכלים שלרשותה עד תום. התוצאה היא הולדן רגיש באותה מידה, אך צעיר, שנון וזורם יותר. מבוגרים בכל זאת כנראה יעדיפו את הגרסה הקודמת. אבל אם להודות על האמת, מבוגרים אף פעם לא ממש עניינו את סלינג'ר.
