מפתה לקרוא את החיים מסופם, כאילו המוות מגלה איזה סוד גדול, או כאילו החיים הם סיפור פואנטה, ורק כשבא הסוף מתגלה האמת. ובפרט מפתה הדבר כאשר חושבים על יוסף לואידור, סופר עברי בן העלייה השנייה, שנרצח בפרעות תרפ"א יחד עם יוסף חיים ברנר וחבריו (הלא הם צבי שץ, צבי גוגיג, ויהודה ואברם יצקר). מפתה לקרוא את חייו דרך פריזמת מותו כיוון שאנחנו רגילים לחשוב על לואידור – אם אנו בכלל חושבים עליו – לא בתור אדם שלם, על כל הסתירות הפנימיות שכרוכות בזה, אלא בתור דמות משנה בדרמה היסטורית, חבר של הגיבור, כזה ששמו נסתר בתוך אותן שתי אותיות "יו" שבסוף הביטוי המוכר: "ברנר וחבריו".
לכן חסד גדול עשו יגאל שוורץ ונעם קרון מאוניברסיטת בן גוריון שהוציאו לאור מהדורה חדשה ומעודכנת של כתביו שמאפשרת לקרוא יחד, "בנשימה אחת", את כל הטקסטים של לואידור ששרדו והגיעו אלינו, לקרוא ולתת לדמות האדם השלם לצוץ מבין המילים. שוורץ וקרון גאלו מתוך ארכיונים וכתבי עת ישנים את כל כתבי לואידור, גם את הטיוטות והקטעים הקטועים. אמנם, הצירוף "כל כתבי" מעלה על הדעת סדרה של ספרים עבי כרס, אבל כאן מדובר בספר אחד בלבד, וגם הוא איננו עבה במיוחד. ההיקף הצנוע הזה מכיל בתוכו את עיקר הטרגדיה. לואידור לא הספיק לכתוב הרבה כיוון שלא הספיק לחיות הרבה. הוא מת לפני שהגיע אפילו לשנתו השלושים, גיל שבו סופרים בדרך כלל רק מתחילים להבשיל. אך יש במיעוט הכתבים גם יתרון, הוא נותן לקורא בן זמננו הזדמנות נדירה לבחון בקריאה אחת את כל קורפוס הכתבים שהשאיר הסופר, ולבחון את דמותו מתוך אוסף כתביו השלם.
המהדורה המחודשת מלווה במבוא ובאחרית דבר מלומדים ומחכימים שכתבו שוורץ וקרון, אשר נותנים רקע היסטורי ומאירים את דמותו של לואידור. הם מצרים על האופן הפשטני שבו נתפס בידי חוקרי ספרות קודמים, שראו אותו כסופר "תמים" שכתיבתו אינה ספוגה בלבטים על היתכנות הפרויקט הציוני, ובאמצעות ניתוח מחודש של סיפוריו הם מצביעים על המורכבות שנעטפת במעטה של תמימות. כתבי לואידור עצמם כוללים שמונה סיפורים קצרים שכבר פורסמו בעבר ואף קובצו בספר בידי דב לנדאו ("סיפורים", 1976 – הספר זמין במלואו בפרויקט בן יהודה), ועליהם נוספה הנובלה הנהדרת "בשל סוסה", התופסת כשליש מנפח הספר החדש. מלבד הסיפורים מופיעות בספר גם אחת עשרה ביקורות קצרות שכתב ופורסמו בשנתיים האחרונות לחייו, או מעט אחרי מותו. אחת מהן היא רשימה על "שכול וכשלון" של ברנר, ספר שלואידור הכיר באופן אינטימי כיוון שהועסק בתור המעתיק של כתב היד לעותק נקי. הביקורות שכתב, מבחינת הערך הספרותי־־אומנותי שלהן, זניחות, ורבה בהן החזרתיות וחוסר הבהירות. אך מצד היכולת שלהן לגלות פנים חדשות בדמותו של לואידור, שם דווקא גדולה תרומתן, ועל כן טוב שהן נוספו לקובץ כתביו השלם – שכן, לואידור המבקר שונה תכלית השינוי מלואידור המחבר. לואידור הסופר כותב בעיקר בנוסח לאומי מאז'ורי, סיפורי דהרה, גבורה ומאבק, לעומת זאת, לואידור המבקר מתעניין הרבה יותר בחיי הנפש ובסיפורי אהבה, וכותב עליהם מזווית פנימית, נפשית ופילוסופית, תוך חיפוש האידאה הכללית שגלומה בהם. בני תקופתו מספרים שלואידור היה אדם מוזר ומתבודד, אך על חוויית הבדידות שלו אפשר ללמוד דווקא מתוך הביקורת שכתב על "רובינזון קרוזו" (דניאל דפו, תרגום אשר ברש, תרפ"א): "רגש בראשית תוקף אותנו בהתהלכנו בדמיון עם רובינזון קרוזו על האי השומם. בדידות מוחלטה. שפת האדם, כמו מטבעות הזהב, הייתה לדבר אין חפץ בו! מין אדם הראשון לפנינו. הלך נפש של בדידות עולם שורר. חופש, יחידות, אין מחריד. מלך הוא האדם על אין היפה, העזוב. שלטון בלתי מוגבל מוחלט בבדידות נצח." (עמ' 256).
הסיפור "בשל סוסה" הוא התוספת המשמעותית שנוספה למהדורה הזו, והדבר המרכזי שתפס את תשומת ליבי ביחס לסיפור הזה הוא הז'אנר שבו הוא נכתב. מדובר במערבון (או, אם תרצו, "מזרחון"). כלומר, זה סיפור מסיפורי המערב הפרוע שמתרחש, במקרה, או שלא במקרה, בארץ ישראל בתקופה העות'מאנית. הסיפור נקרא "בשל סוסה" והוא מתאר שרשרת מאורעות הסובבים סוסה בדואית אצילית בשם "בת רוח הקדים". מכירת הסוסה, הקנאה שמעוררת מכירתה, גניבת הסוסה והניסיונות להחזירה לבעליה – הם מרכז הסיפור. אך מעבר לכך שהסוסה היא המניעה את העלילה, אפשר לומר ש"הסוסיות" עצמה צובעת את הסיפור כולו בצבעה, שכן חלק גדול מהסיפור מתרחש תוך כדי רכיבה, אם על הסוסה הזו ואם על סוסים אחרים: בני השבטים הבדואים, השומרים העבריים, אנשי החוק העות'מאנים, כולם רוכבי סוסים מנוסים. אפילו צפניה, הנער הצעיר בן המושבה העברית, השובב והנלהב יתר על המידה, תופס איזה סוס בכל רגע פנוי, לא משנה של מי, לא משנה אם מותר או אסור, תופס סוס ורוכב עליו. הסוסים בסיפור אינם סתם אמצעי תחבורה, הם מתוארים על ידי לואידור מתוך התפעלות ארוטית ממש, למשל כך: "והיה כאשר יראה הרואה את הרגליים האלה, את רגלי הסוסה, ואמר כי לא למען עמוד על מקומן נעשו הרגלים האלה, כי אם לפזז תמיד, לקפוץ ולדהור כאילה השלוחה, המרחפת באוויר ברוצה, נוגעת ואינה נוגעת בעפר האדמה." (עמ' 142).
תחושת המערבון ניכרת לא רק מצד המוטיבים המרכזיים – סוסים, שודדים, שומרים, אנשי חוק, אקדחים ורובים – אלא גם מצד תנופת העלילה. הסיפור עצמו מתפתח תוך כדי מרדפים, תככים וקרבות ירי. ראו למשל את תיאור הקרב הבא: "ו'יורקי האש' עשו את שלהם. הסוסים האבירים נשאו את האנשים במרוצה עזה לקראת המון הערביים ו'עמוד האש' אשר יצא מן האקדחים פינה להם דרך ביניהם. רעם היריות הרעיד את כל הכפר וריח אבק השריפה מלא את האוויר מסביב". (עמ' 197). רק החליפו בטקסט את "המון הערביים" ב"המון האינדיאנים" ויש לכם כאן תיאור מערבוני קלאסי. וישנו פרט לשוני קטן וחביב שמוסיף גם הוא נופך מערבוני לסיפור – במקום המילה כדורים משתמש לואידור מדי פעם במילה "חיצים". למשל כך: "…אברהם לא חדל מהמטיר מטר חיציו ומהרעים את רעם יריותיו…" (עמ' 186) חיצים! ממש כך, ואף על פי שברור שמדובר בקליעים, עדיין נשארת התחושה שחיצי אינדיאנים מעופפים באוויר סביב הקורא. לואידור כותב לרוב בעברית פשוטה ומתקשרת, ההולמת כתיבה דרמטית, שפה שאין בה שמץ מההתעקשות הברנרית על שבירת הלשון. אין אצלו היסוסים ותיקונים וקטיעות חוזרות ונשנות של "…" ושל "–––" שכמו באים להדגיש את חוסר האפשרות לספר סיפור. אומנם יש בטקסט כמה אנכרוניזמים, שכן העברית השתנתה הרבה מאז תקופתו, והעברית שלו היא העברית של בני דורו, כלומר עברית כתובה, בלתי מדוברת בקול, של ראשית המאה העשרים – אך עדיין יש בה רעננות.
האם לואידור התכוון לכתוב מערבון? קשה לומר. סביר שלואידור ובני דורו הכירו מערבונים, קראו אותם בנעוריהם, וגם צפו בהם בראינוע. ראיה עקיפה לכך היא אמירתו המפורסמת של ברנר במכתב לאורי ניסן גנסין: "היודע אתה כי הננו המוהיקנים האחרונים?" ("איגרות ברנר" הומל, 12.1.1900). באמירה הזו מקשר ברנר בין היהודים, בני מיעוט נכחד, לבין האינדיאנים בני השבט המוהיקני, ומאזכר כמובן את המערבון הידוע "המוהיקני האחרון" (פנימור קופר, 1826). בזמנם, המערבונים של קופר לא נחשבו לספרות נחותה. קופר היה נערץ על מבקר הספרות הרוסי הגדול ויסאריון בלינסקי (1811–1848), שחשב אותו למחבר שווה מעמד לפושקין, שקספיר והומרוס. גם מערבונים קולנועיים לא היו זרים לבני התקופה, לא רק באמריקה ובאירופה, אלא אפילו בארץ ישראל. למשל, ב־1919 הקרינו בראינוע "גן העיר" בירושלים פרקים מסדרת המערבונים "הרוכב בעל המסכה", כפי שלמדתי במקרה מעיון במודעות שהתפרסמו אז בעיתונות היומית. ואפילו ז'בוטינסקי, במאמרו "על קיר הברזל" שפורסם רק שנתיים לאחר מאורעות תרפ"א, משווה בין ילידי הארץ הערבים לבין האינדיאנים, כיוון שגם אלו כמו אלו לא יוותרו מרצונם הטוב על ארצם לטובת קולוניזציה בידי זרים. כך שגם אם לא ידוע לי אם לואידור בעצמו הכיר מערבונים, יש שפע ראיות לכך שהם היו חלק מסביבתו התרבותית והאינטלקטואלית.
המערבון מתאים במיוחד לתיאור המציאות המורכבת ששררה בפלשתינה–ארץ ישראל בראשית המאה העשרים, היות שאחד המתחים המרכזיים בו הוא היחס בין היליד לבין החלוץ־המהגר. היליד האמריקאי, האינדיאני, היה דמות שהילכה קסם ואימה על כותבי וקוראי המערבונים: מחד גיסא הוא פרא אציל, איש כבוד, בן האדמה והטבע, ומאידך גיסא רמאי ומושחת, רוצח אלים וצמא דם, מקרקף קרקפות. ניכר מסיפוריו כי לואידור, בתור מהגר, בתור אחד מדור ה"תלושים", היה מוקסם מדמות היליד הארץ ישראלי. ו"יליד" בהקשר הזה אינו רק הערבי או הבדואי, אלא גם ה"צבר", מי שנולד וגדל במושבות יהודה או הגליל, וגם היהודי המזרחי בן הארץ, כמו השומר "מוסה הספרדי", גיבור הסיפור "בשל סוסה", שקרוב יותר ברוחו לשייחים הערבים מאשר ל"מוסקובים", היהודים העולים החדשים שבאו מרוסיה. כך שהסיפור אינו מותח קו חד וברור שמבדיל בין "יהודים" ל"ערבים", וגם לא קו בין "ילידים" ל"חלוצים", אלא משרטט מנעד רחב של עמדות ויחסים בין הזהויות הללו. כך מצטיירת תמונה פנורמית של החיים בארץ בשלב מוקדם של הסכסוך, שבו הזהויות הלאומיות שאנו מכירים עדיין היו במהלך התגבשות, ומחלוקת על סוסה הייתה משמעותית לא פחות, ואולי אפילו יותר, מאשר המחלוקת על הארץ.
אך לואידור של המערבונים, הסופר המוקסם מדהרת המרדף ומקול ירי האקדח, הוא רק חלק מתמונת האדם שמצטיירת מתוך כתביו. סיפוריו המאוחרים, כמו "עלי", ו"רגעי חיים ומוות", משרטטים דמות כמעט הפוכה: מחברם הוא איש שסולד מאלימות ונרתע אפילו משחיטה של בעל חיים. "רגעי חיים ומוות" הוא סיפור קצרצר, באורך שלושה עמודים בלבד, המסופר מבעד לעיניו של שור זקן המובל לשחיטה. זה סיפור חזק מאוד, מרוכז ומזעזע, שמצייר לפרטי פרטים את רגעי המוות ואת הפצעת תודעת המוות, את ההבנה שהנה זה מגיע, הנה זה מגיע, הסוף, המאכלת, הסוף, ואין דרך לחמוק. גם כזה היה לואידור: סופר אקזיסטנציאליסטי־פציפיסטי, מודע עד אימה לכאבו של הזולת.
איני יכול שלא לתהות אילו ספרים הוא היה כותב לו היה ממשיך לחיות וליצור, אילו טקסטים היו נולדים מתוך הסינתזה בין חלקי האישיות הכה שונים שלו. לעולם לא נדע. כשאדם מת צעיר, מתים איתו כל הילדים שיכלו להיוולד לו. וכשסופר מת צעיר, מתים יחד איתו גם כל הסיפורים שהיה יכול לכתוב ולא כתב.
