ישנם מקרים די מעטים שבהם שם של ספר משפיע משמעותית על ההבנה שלו. אבל במקרה של הספר הזה אני מוצאת את עצמי מנסחת משפטים כמו – על מה זה בעצם, "חיים"? או אולי – איך מספרים חיים? זוהי כמובן שאלה שמעסיקה חלקים נרחבים מעולם הספרות, והצמיחה ז'אנרים שלמים המנסים לענות עליה, כמו הביוגרפיה, האוטוביוגרפיה והממואר. במקרה שלנו, חיים מתחיל(ים) כשיואש זורק כיסא בכיתה בפרץ של זעם על מורה בבית הספר, ופוגע בטעות בקסניה, תלמידה אחרת בכיתה. התאונה האלימה הזו כורכת את חייהם של השניים זה בזו. קסניה גדלה ונעשית לאם יחידנית לילדה, וחיה על הציר שבין צרפת, ארצות הברית וישראל, ויואש הולך ונעשה למבוגר אבוד, שעובד כספר ומחזיק בהשקפה מלנכולית על החיים. לבסוף, בגיל העמידה, קסניה ויואש הופכים לזוג. כך חיים מלווה עשרות שנות חיים של הזוג הזה וקבוצת חבריהם, דרך אירועים שונים שפוקדים אותם ואת העיר שבה גדלו וחיו – ירושלים.
חיים מציג פרויקט ייחודי בנוף הספרותי הישראלי, בכך שהוא פורש סיפור חיים של אנשים פרטיים, לאורך כל כך הרבה שנים, בלי להתמקד דווקא בהקשר ההיסטורי או לקשור את חייהם באופן מובהק לנרטיב קולקטיבי. זאת אף שרבים מהאירועים הגדולים והמכוננים של המדינה בתקופה זו מתרחשים ברקע של סיפור החברות והאהבה הזה: "מדובר בתקופה רבת־אירועים: הסכמים מדיניים נחתמו, ראש ממשלה נרצח, השלום התקרב, השלום התרחק, אנשים נהרגו ברחובות… הרבה מאוד קרה אז — הרבה, אין ספק — אלא שאין בידינו לקבוע כיצד השפיעו המאורעות האלה על הנפשות הפועלות שכאן." (עמ' 161). אך ציטוט זה מדגיש שני צירים מקבילים שלכאורה אינם נפגשים בסיפור הזה – ההיסטוריה של המדינה, בתקופה מלאת תהפוכות של תקווה ואלימות, וחייהם הפשוטים והיומיומיים של אנשים פרטיים ש"אין בידינו לקבוע" כיצד הם הושפעו מכל זה. מתוך כך נשאלת השאלה: האם בכלל יש קשר בין האירועים הגדולים הללו, בין המאורעות המכוננים של ההיסטוריה, ובין וחייהם הפרטיים של רוב בני האדם? ואף יותר מכך – מה קורה כאשר אנו מסתכלים על חיים של אנשים פרטיים באותה העין שנבחנת בה ההיסטוריה, בכלים של "סיפורים גדולים"?
הפער בין הסיפור האישי והסיפור הקולקטיבי והכלים שבהם סיפורים אלו מסופרים נבחנים בעיקר דרך עמדת המספר המורכבת ברומן. נקודת המבט של המספר היא מרוחקת ומתבוננת, כפי שהמספר הזה מעיד על עצמו: "כמו אסטרונום כיוונתי לתפוס את תנועתם של כוכבים, ובכלל זה גם את תנועתי שלי במערכת. מהימנות הייתה בשבילי ערך מנחה: תיעדתי ומיפיתי אינספור תנועות. בשום מקרה לא התיימרתי לדעת דברים שאין דרך לדעת, וכשנצרכתי להעלות ספקולציות — הקפדתי להציג אותן ככאלה, וכולן הושתתו על בסיס מוצק של עובדות.״ (עמ' 375). העמדה הכמו־מדעית הזו מייצרת אירוניה מובהקת, דרך היבשושיות שבה המספר בוחן, באופן אובייקטיבי לכאורה, את אירועי החיים שפוקדים את חבורת החברים הזו כאילו היו מאורע היסטורי משמעותי או תופעה אנתרופולוגית מרתקת. אפשר לראות בעמדת המספר של הרומן תמונת מראה לסוגה ספרותית אחרת הבולטת בנוף הספרותי העולמי והמקומי של ימינו – הממואר. ממוארים גם הם ניסיון לייצג את סיפור החיים של המחבר או המחברת, או חלק ממנו, אך מתוך פרספקטיבה אישית. אל מול הסובייקטיביות המובהקת של סוגת הממואר, חיים מציג בחינה, מרוחקת לכאורה, דרך עיני מספר שמציג את עצמו כעין חיצונית וביקורתית ביחס לסיפור חייהם של יואש וקסניה. בעוד שהממואר שואב את כוחו מתוך התיאור הפנימי, הנפשי והרגשי של חווית החיים, חיים מנסה להציג את חיי הדמויות בלי גישה ישירה לעולמן הפנימי. אך, בדומה לממוארים רבים, תוקפו של סיפור החיים ברומן נובע מתוך המשמעות הסובייקטיבית שהמחבר/ת מוצא/ת באירועים.
מתוך כך, אפשר לומר שהרומן שואל – מה הופך חיים לכאלה שראוי לספרם? האם הניסיון לספר ברצינות ובצורה מדויקת את פיתולי חייהם של דמויותיהם הבדיוניות של שני חברים־אוהבים הוא מפעל הראוי לספר? כפי שאומר המספר הזה: "סיפורים אינם עוסקים בשגרה מתמשכת, זה טבעם. ובבואנו לסקור את השנים המוקדמות בחייהם של יואש וקסניה — סיפורנו, כמו מכוח עצמו, נוטה אל המאורעות יוצאי הדופן״ (עמ' 37). אך למרות האמירה הזו, לעיתים קרובות הספר אינו עוסק ביוצא הדופן או בדרמטי, אלא ביומיומי ובשגרתי, במעין כרוניקה מתמשכת של חיים שהם "רגילים" לכאורה. במובן זה, הרומן מזכיר פרויקט אוטוביוגרפי כמו זה של סדרת הספרים של הסופר הנורווגי קרל אובה קנאוסגארד "המאבק שלי", שבו המחבר פורש את חיי היומיום שלו לאורך שישה כרכים, על פרטי פרטיהם. אך ללא ההצדקה של המהלך האינטרוספקטיבי של מחבר הצולל למעמקי נפשו, שאלת החשיבות של סיפור מסוג זה עולה ביתר שאת. ואכן, הקריאה ברומן יכולה בקלות להפוך למעט משעממת, והמונוטוניות המסוימת של הסיפור ותחושת חוסר הדרמה יכולים לתסכל. אך בנוסף, אני רואה בתנועה חסרת הכיוון של הסיפור חלק מהותי מן התשובה המעניינת של הספר לשאלה "מהם החיים?". יואש מתמודד לאורך הספר עם תחושות עמוקות של דיכאון וחוסר משמעות, ובמובן מסוים אנו חולקים עימו תחושות אלו כשאנו עוקבים אחרי חייו, שמרגישים שרירותיים לפרקים וחסרי משמעות. כפי שהסיפור מתחיל בזריקת כיסא מקרית שקושרת בין שני אנשים, כך הסיפור מתאר אירועים רבים שקשה לייחס להם משמעות ברורה או חשיבות סמלית. במקום זה, הספר מציע כרוניקה יחסית אמינה של חיים "מציאותיים" שבהם אירועים מסוימים הפכו לרבי משמעות רק בדיעבד, ואחרים פשוט התרחשו בלי פשר. כך הספר עוקב אחר הדרך שבה חיים, על כלל השרירותיות והחוסר מובנות שלהם, הולכים והופכים לסיפור. כלומר, הרומן למעשה שואל כיצד אנחנו מסתכלים על החיים, מבינים ומפרשים אותם. למשל: "מה באמת הרגיש יואש הילד? מה חשב? סביר שהוא עצמו אינו זוכר דבר כפי שהיה. הכול סיפורים, הכול השערות, מִגדלים על מִגדלים של ספקולציות, חירות הדמיון שכולנו נוטלים לעצמנו… אבל בלי לשער ולנחש, בלי לבנות מגדלים —איך תבין בן אדם? בלי סיפורים והמצאות — גם את עצמך לא תבין!" (עמ' 30). בציטוט זה, ניכר כמה תיאור "החיים" הופך לכר פורה ברומן לעיסוק בפער שבין מציאות ובדיון, מחוץ לעולם הספרות ובתוכו. עולה ממנו מפורשות הטענה העקרונית של הרומן – שגם חיים יומיומיים נבנים בכלים של בדיון, תוך גיוס של הסיפורים שמסביבנו, שעוזרים לנו להמציא את עצמנו.
בהתאם, אותו מספר מרוחק שבוחן את חייהם של יואש וקסניה, מייצג במקביל גם את קולקטיב החברים אשר מתבוננים בצמד החברים, תוהים על חייהם ומנסים להבין דרכם משהו גם על עצמם: "אבל אנחנו, גם אנחנו בעצמנו, בלי שנישאל, חוזרים אל העבר בדמיוננו, ומבקשים בו — מה, בעצם? מבקשים חוויה מחוללת או לפחות סימנים לבאות. כי את יואש וקסניה, על כל זרויותיהם, אין אנו יכולים להפריד מעצמנו שלנו." (עמ' 18). כך הרומן שואל לגבי הדרך שבה אנו מסתכלים על סיפורים פרטיים לעומת הסיפורים הגדולים של ההיסטוריה, ורואה בשניהם אמצעים שמסייעים לנו להבין את עצמנו. כלומר, הרומן מציע שלא רק הקשרים היסטוריים או חברתיים משפיעים על חיינו ועל הדרך שבה אנו מבינים אותם, אלא גם, ואולי בעיקר, ההתבוננות באנשים שסביבנו, בדגש על פעולת הפרשנות והעיצוב שאנו עושים לסיפורים שסביבנו – מלאכת הסיפור של החיים שלנו ושל אלו שמקיפים אותנו. הרומן מאיר את העמדה הסיפורית כעמדה פרשנית ביסודה, כזו שלא רק מתבוננת על אירועי החיים, אלא מפרשת אותם ומחפשת בהם משמעויות.
הראבן מצליחה ברומן זה, בהומור רב ובעדינות, לפתות אותנו לתוך סיפור ארוך ומפותל, לא סנסציוני אך מעניין ומקורי. הרומן מתאר ברגישות את חיי הדמויות, ומציג בצורה מעוררת הזדהות את החיים כתהליך מורכב, שרירותי לפרקים אך לעיתים גם דרמטי, שמונע מכוחות של חברות, אהבה וחיפוש אחר משמעות. דרך כך, מצליחה הראבן להעלות שאלות גדולות שרלוונטיות לכולנו, ונותנת להן תשובות צנועות אך מורכבות ויפות, דרך ההתמקדות בחשיבותן של מערכות יחסים כמקורות של משמעות, אך גם בסיפור סיפורים על אודות עצמנו וזולתנו כדרכים להבנת המציאות.
