התמזל מזלו של דוד פרישמן, שכתב את דבר ביקורתו על המשוררים, הסופרים והמבקרים העבריים לפני כמעט מאה שנים, ולא נחשף לפייסבוק של ימינו – זה המשפיע מטובו המלייק והמלקלק על תרבות הביקורת כולה. שם כנראה היו מעלים אותו על מוקד, מלינים על "זירת גלדיאטורים" ועל "האלימות שפושה במעשה הביקורת". אבל אי־אז, בספרו שבעה מכתבים חדשים על דבר הספרות, כתב פרישמן שהוא מייחל לכך שהסופרים "יהיו דרך אגב גם אנשים בעלי כישרון, ולא יהיו רק מפטפטים ומהגים ומרבים להג" (עמ' יא'). כשהוא קורא מאמר עברי של ביקורת ספרותית, תגובתו נרעשת: "יזדעזעו כל אבריך בך, פניך ילהטו מכלימה ולבך ידלוף בך מתוגה גדולה על השערוריה הנוראה שהנעשה פה לפניך בעצם היום לנוכח השמש" (עמ' כ'). תוגה זו היא כאין וכאפס לעומת פיק הברכיים והחרון הנורא שמלווים לדידו את הקריאה בשירה העברית של זמנו.

פרישמן – משורר, סופר, מתרגם ומבקר שפעל בליבה של הסצנה הספרותית העברית בוורשה ובברלין בתחילת המאה שעברה – היה שקוע עד צוואר בפולמוסים נסערים על טיבה ועל יעדיה של הספרות העברית המתחדשת. בספרו, שפורסם ב־1923, הוא מתנגח בטרוניה משובבת נפש בעולם הביקורת העברי. הוא יוצא בחריפות כנגד היוצרים, החוקרים, האוחזים בעט ושאר בעלי הדעה שאיש לא שאל לדעתם; כנגד הבוקה והמבולקה של הזירה הספרותית הקטנה והצפופה המארגנת מחדש את סדרי עדיפויותיה, את מוסדותיה ואת סדריה. ליחם של דבריו לא נס, והם מעוררים סומק של תענוג נפשע – אך גם של געגוע מר לימים לא־רחוקים שבהם מותר היה לשחרר בשמחה וללא חשש את חרצובות הלשון; לדבר על ספרות במלוא הכנות, מתוקף שמחת הקריאה – ולעיתים גם כעסיה.

טקסטים גדולים נובעים לעיתים מרגשות עזים, חלקם קטנוניים: אכזבה, עלבון, רחמים־עצמיים, קנאה או תסכול. זה נכון לכתיבת ספרות ולכתיבת ביקורת גם יחד, והמקרה של פרישמן אינו יוצא מכלל זה. הסיבה להסתערותו בהמוני המבקרים המתפלפלים, שאותם הוא יוצק בדמותו של "אדם צעיר, שאין לו מה להגיד ואין לו רגש בלב ורעיון במוח וטעם בחיך ואין שום אלהים בכל מזימותיו" (עמ' כ'), היא רשימה שכתב מבקר בשם י. קופליביץ על קובץ סיפוריו של פרישמן שפורסם בירחון "האדמה" בשנת 1920. טיעוניו של קופליביץ האומלל, שכתב מילים מלומדות על חסרונותיו של פרישמן, הופכים לשק חבטות מרוט. אבל זו אחת הסיבות שפרישמן הוא מבקר ספרות מצוין – הוא מופעל על־ידי טמפרמנט שוקק, חוסר נחת ובעיקר ארוס: כל מה שמפרנס כתיבה מסעירה.

יש להבהיר שארוס אומנם יכול להניע עמדה חריפה או אירונית ביחס לטקסטים המבזים את החוזה שבין הקורא לבין הטקסט הספרותי, אך אין לטעות בינו לבין אלימות. אלימות ביקורתית נטועה בחוסר יושרה. היא נובעת מסדר יום שחיצוני לטקסט עצמו ולחוויית הקריאה בו. לפיכך היא אינה מופנית אל קהל רחב של קוראי ספרות; נמענה הוא – בגלוי או בסמוי – היוצר/ת. מבחינה זו אין הבדל בין ביקורת שעניינה חיסול חשבונות זועף או חנופה זכה. גם זו וגם זו נוהגות בחוסר יושרה ביחס לקוראיהן. הן משבשות את תפקיד הביקורת: לחוות דעת על יצירה – לא על אישיותו של הסופר ולא על ענייניו הסמויים מהעין של המבקר עימו; רק על הטקסט.

מאז שפרישמן כתב את רשמיו המזועזעים מספרות זמנו, מוסד ביקורת הספרות בעיתונות ירד מנכסיו ועבר הפרטה אל שתי זירות דיון שונות בתכלית – אך מדכדכות באופן דומה. הזירה הראשונה היא הפוסטים והתגובות ברשתות החברתיות, שעונים על השאלה הרת־הגורל האם המגיב התחבר או לא־התחבר לספר, או שמא התחלחל עד עמקי נשמתו מביקורת שנכתבה על ספר (המקרה האחרון, אגב, הוא קל ונוח יותר, משום שהוא פוטר את מחברו מקריאת הספר עצמו, ולפיכך הוא חסכוני בזמן ועתיר בתשואות לייקים). הזירה השנייה היא המאמרים האקדמיים העוסקים בספרותנו ומבקרים בה. לאלו נמצאת השפעה שולית ביותר על השוק הספרותי המקומי: גם מכיוון שרובם מתפרסמים בלעז – כך יקנו לכותביהם קידום אקדמי – ולכן אינם נקראים על ידי ציבור רחב, וגם לא ציבור צר; ובעיקר בשל הטעם המרכזי שמעלה פרישמן להשתלחותו בצי החוקרים המבקרים: היעדר הארוס.

רבים חוקרים ספרות וכותבים על ספרות, אולם מי שנוכח בכנס אקדמי שעוסק בספרות מבחין לעיתים מזומנות ברוח נכאים השורה על הכול: חוקרים עולים ויורדים כמלאכים בסולם יעקב, וכל אחד מהם מפגין את ניתוחיו חמורי־הסבר, שתשעה קבין של תבונה נדרשים להבינם, ובדרך כלל גם הם לא יספיקו. פרישמן כתב בזמנו על מאמרי הביקורת המלומדים, וציין את "הפלפול או הנטייה העזה להתעקש ולהיות מדיינים זה עם זה ולהיות מוכיחים זה לזה איזה הבל שבהבלים" (עמ' כז'), ואף מנה את המילים הדרושות למלאכה זו – "פרובלימה", "פלאסטיות", "קו", "צבע", "פרספקטיבה" – המרחפות באוויר ונמצאות מאליהן לכל אחד. השנים חלפו, ורק המילים השתנו: כיום, אלו "הסדר הסמיוטי", "ניאו־ליברליזם", "ריזום" ו"ניאו־קולוניאליזם" המושלות בכיפה בחתרנותן המעושה ומעוררת האדישות. אלא שאותו ניכור מופגן, הכרחי לשיטה,  נותר בעינו. הוא מחייב את הכותבים למילים ארוכות מדי, למשפטים מטושטשים מדי ולתובנות סבוכות מדי. אלו נמסרים בטון מלנכולי־אחיד הפורש מרצון ובמופגן מהנאת הקריאה. "לשון גנבים זו", כותב פרישמן, "לשון 'החכמות' המזויפה וזיוף המושגים המופשטים שלא לצורך, אלא כדי להראות כי 'ברוך השם יודע אני'" (עמ' נד'). זו נשמת אפם של חוקרים מלומדים רבים שהארוס נעשה בעבורם אויב: הארוס שמגיח מתוך הדמיון והגוף הקורא, ושאינו ממושמע לאיזו מוזיקת מעליות תיאורטית הנכונה־לשעתה; הארוס שחורג מגבולות השיח הנפוח והתקני, הנרגש־מעצמו והידעני עד לזרא.

מן העבר השני, אפשר לטעון שקיימת תשוקה בדיונים הספרותיים המתנהלים ברוב שקיקה בזירה המקבילה, קרי ברשתות החברתיות. אך אלו מכילים בדרך כלל פולמוס זועם של עדר המופעל פעמים רבות – בשל טבעה של הפלטפורמה – בידי אויבי התשוקה: שילוב צייקני בין תקינות פוליטית וקולניות צדקנית נחושה שחרדה מפגיעה בציפור נפשו של אי־מי, ומופעלת על ידי משפטי מחץ שנושאם הוא "אני" ורק לעיתים נדירות הטקסט.

מתי תתרחש איזו מריבה ספרותית מכוננת, חצופה, עסיסית, יצרית ובעלת משמעות? אני מוציא מכלל דיון את שערוריות השעה, כמו אלו שנקשרו באילנה ברנשטיין ובגליה עוז, משום שהיה להן מעט מזער עם הספרות עצמה – המוני המבקרים־לעת־מצוא בענייניהן נהגו לפתוח את רשמיהם העשויים־במסמרות במילים "לא קראתי את הספר, אבל…". נדמה לי שבהקשר הספרותי (זה המחייב את הקריאה), זך היה האחרון, לפני יותר משישים שנים, שקומם עליו עולם ומלואו בצאתו נגד הפואטיקה של אלתרמן. המריבה הנושנה הזו עדיין מפרנסת בעל כורחה את הארוס של הזוגיות הלא־מתפקדת שבין היצירה והביקורת העברית שהתאבנה ללא היכר מתוקף צו הלייק או האפראט המדעי. אומנם מדי זמן מגיח פרח שירה נסער־דעת וחצוף או פרופסור בעל קביעות שחרב הקידום והקביעות אינה מתהפכת מעל ראשו, ואלו דוברים נכוחה את אשר בנפשם ובקריאתם. אבל הפוחזים הללו יוצאים מהכלל. "שואל אני מעמו" מבכה פרישמן, כמו צפה את הבאות, "רק איזה טון אמיתי, אותו הטון הבא לו לאדם רק מתוך השתתפות בעסקי הנשמה של חברו, וזה לא יזויף לעולם" (עמ' ל').

ארוס הוא שדרוש במעשה הביקורת, כותב פרישמן. הארוס מבחין בקסמה של הספרות מבלי לכפותה בלהג מגובב וזר של האופנה האחרונה. הוא מתנגד לאלו שאמונים מטעם עצמם על הפִרגון הגורף והחיוביות השופעת, ודבקים במלאכתם הקדושה אחוזי דיבוק אלים. בלעדי הארוס, גם היצירה הספרותית הופכת לכנועה ולממושמעת, לזהה לעצמה; מתמסרת תמיד לאותה זהירות נדושה כדי להיחשב ל"חשובה", "מרגשת", מטלטלת" וכיוצ"ב; נשענת על אותם עמודי התווך הפואטיים הוותיקים וממחזרת אותם עד זרא.

כאשר אין ביקורת – הרשות נתונה. ולא ייפלא מאיתנו שכל אלו ששלהבת הביטוי העצמי מרצדת בקרבם, וגם מעט זמן פנוי וכסף פנוי, פותחים מחשב וכותבים בסערת נפש, וסיפורם תמיד כה מרגש ומטלטל, עד שדבר לא יכול עוד להיחשב כמרגש וכמטלטל. "כולם עושים הם חן באופן ידוע", כתוב פרישמן; "כולם חולמים הם בנוסח ידוע, כולם באים הם בהשתפכות נפש בסגנון ידוע, אצל כולם מוצא אתה אותם הדמדומים הידועים ואותם חצאי הרגשות ואותם הגעגועים ואותם הזעזועים ואותם מצבי הנפש של תוגה ידועה" (עמ' יב'). ומוסיף: "אין לנו אלא דור של זקנים: זקנים בני עשרים, זקנים בני עשרים וחמש וזקנים בני שלושים. עייפים ויגעים היו מייד בצאתם לאוויר העולם שלנו" (עמ' קמו'). יוצרים, חוקרים ומבקרים מלקטים סיפורים, פרשנויות ותגובות מן המוכן, מצטטים זה את זה ללא הכר, מרבים בדברי קלס אהדדי ונעים במעגליהם כסומים. אך התעוזה מסתלקת מהם.

מכתביו של פרישמן תוססים בזעף, אך ארוס לא נעדר מהם. בלשונם ובסגנונם הם מספרים את האמת, הנבלעת והמובלעת: מערכת היחסים שבין יצירה לביקורת יכולה לייצר משמעות כשהיא נשענת על תשוקה; זו המעלה של הכתיבה, ואולי על שמה קרוי כתב עת זה. תהא זו תשוקה של סגידה או של מחאה – אין זה משנה. כמו בין אנשים, גם בין טקסטים צריך להשתולל ארוס, אחרת השעמום פושה בכול: במוספי הספרות, במסדרונות האוניברסיטה, בדפי הפייסבוק או במדפי הספרים בחנות. "כי מה אני שואל מעם המבקר?", שואל פרישמן, ועונה: "יכול אתה לזלזל בי, יכול אתה לקלס אותי – אבל אאמין לך. אאמין לך כי התענגת, אאמין לך כי הצטערת. שואל אני מעם המבקר רק את הדבר הקטן האחד: שירגיש בנימי נשמתו חדווה אמיתית, בשעה שהוא קורא איזה דבר טוב, וכן שירגיש בנימי נשמתו גועל אמתי, בשעה שהוא קורא איזה דבר רע, ואת זה יגיד לי – אם נתן אלהים את הכוח בליבו להגיד" (עמ' לא').