האגדה מספרת על דוד בן גוריון שנסע בשנת 1958 לבקר את בתו גאולה באוקספורד וחזר מזועזע: ברגע שהדליקו את הטלוויזיה, נכדיו עזבו הכול ורצו אליה. "רציתי לראות מה הם רואים וחשכו עיניי. נכנס גנגסטר עם אקדח ויורים אחד על השני", תיאר בן גוריון את המאורע, והוסיף: "זה מביא לידי שחיתות. זה לא הופך אותם לרוצחים, אבל זה לא מחנך". מים רבים עברו מאז בנהר התקשורת, למדנו שאפשר לעשות טלוויזיה גרועה ומופתית, משחיתה וערכית, אבל פעמים רבות מדי הרתיעה העקרונית מפלטפורמות דיגיטליות חדשות עדיין עומדת בעינה ומכתיבה סדר יום. ואם הטלוויזיה עמדה אז בקו האש, כיום אלו הרשתות החברתיות, ובראשן טיקטוק (TikTok), שלרוב נתפסת, לכל הפחות, כבזבוז זמן.
רבה הייתה ההפתעה, אם כן, כשצצו שמועות על בוקטוק (BookTok): תופעה ברשת החברתית טיקטוק, במסגרתה יוצרים ויוצרות חולקים תוכן שקשור לספרים – סקירות, המלצות, אתגרי קריאה ודיונים ספרותיים. כפי שנהוג בפלטפורמה, התוכן מוגש בסרטון שאורכו נע בין שניות לדקות ספורות (הסרטון הקצר ביותר בו צפיתי ארך 5 שניות והארוך ביותר 3 דקות), המלווה לרוב בסאונד בעל אופי נרטיבי מובחן כשהמשמעות הספציפית משתנה לפי הקשר (למשל, סאונד שמשמעותו "מישהו מציין בפניי עובדה מובנת מאליה"), ויש גם סרטונים שבהם היוצרות מדברות בעל פה למצלמה. תדירות הפרסום בחשבונות פעילים היא 3–4 פעמים בשבוע ועיצוב הסרטונים משתנה בין אחד למשנהו, אבל המשותף לרובם הוא השימוש בפילטר מסיבי ונטייה לאסתטיקה מרובבת, צבעונית ומצועצעת נוסח שנות התשעים. קהילה של אוהבי ואוהבת ספרות נוצרה סביב טרנד הבוקטוק, ועיקר הפעילות שלה מתקיימת בטיקטוק אך גולשת לעיתים למרחבי אונליין אחרים ואפילו למציאות שמחוץ לאינטרנט – לאתרים שמיועדים לסקירות או למפגשי קהילה, בעיקר סביב ירידים של הוצאות. זו קהילה קוראת לכל דבר, עם שפה פנימית, עולם מושגים משותף, מוסכמות חברתיות וכמובן קאנון ספרותי נחשב ויצירות שוליים. רוב חברות הקהילה הן נשים צעירות בגילאי 15–16 שקוראות הרבה, קוראות עבה, ובעיקר קוראות בהקפדה וברוב קשב (סימן ההיכר של הבוקטוקריות הוא הסימניות הצבעוניות שלהן). לחשבונות הבוקטוק הפופולריים בעולם באנגלית,aymansbooks , ezeekat ו-thebooksiveloved, יש מאות אלפי עוקבים ומיליוני לייקים וצפיות, ואילו החשבונות הפופולריים ביותר בארץ, booktokil, Michal_Library ו-Noaaravon, מסתפקים באלפי עוקבים ומאות אלפי לייקים וצפיות. הספרים הנידונים שייכים על פי רוב לז'אנרים נישתיים כמו הרומן הרומנטי־אירוטי, אך בעולם יש התייחסויות גם לספרות יפה שנדיר למצוא בארץ. בבוקטוק ישראל, רוב הספרים הנידונים הם מתורגמים (יוצאות הדופן הן שרון צוהר, שרון חיון־גינת ודנה לוי־אלגרוד, שכותבות בעברית וזוכות לפופולריות רבה).
ההתמצאות בעולם הבוקטוק לא תמיד קלה, בעיקר בשל העובדה שיוצרות התוכן יוצאות מנקודת הנחה שהצופה מכירה את מוסכמות האפליקציה ובקיאה בשפה הפנימית שלה. התוכן נחלק לכמה סוגים של סרטוני בוקטוק: סקירות, הכוללות ציטוטים נבחרים מהספרים ומתארים את העלילה או פרגמנטים ממנה; רשימות – "חמישה ספרים שמופיעה בהן אמא חזקה", "ספרים שהפסקתי לקרוא באמצע ולמה", "סיכום קריאה לשנת 2022"; סרטונים מסחריים, שסוקרים ספרים שהתקבלו מהוצאת ספרים ספציפית או מעניקים קוד קופון לקוראות; וסרטונים המתארים את החוויה האישית בתור קוראת המשתייכת לקהילה. כאמור, גם השפה של הבוקטוקריות מובחנת ומורכבת מביטויים שיהיו זרים לקוראת הלא בקיאה: "סמאט" (Smut) הוא כינוי לסצנות מיניות בספר; "TBR" הוא קיצור של To Be Read, כלומר רשימה של ספרים שנקנו זה מכבר וממתינים להיקרא; "בוקהול" (Book Haul) הוא סרטון המציג חבילת ספרים שנרכשה לאחרונה; כמו כן, כיוון שטיקטוק פוגעת בחשיפה של תכנים אלימים, כל מילה בעלת מטען סמנטי בעייתי תיכתב בעזרת סימני פיסוק ואותיות לועזיות, לדוגמה – Oק0', ר!צn, Oכ'ן וכד'. למרות שמושגים אלה אינם חופפים למונחים מהשיח הספרותי המוכר מהמחקר ומהביקורת אלא מתייחסים בעיקר לפלטפורמה ולז'אנר, הם בהחלט יוצרים מרחב שפתי שסביבו מתאגדת קהילה.
הביקורת בבוקטוק רחוקה מביקורת הספרים המסורתית, זו שמופיעה בעיתונות ובכתבי עת ומבוססת (לעיתים) על ידע ספרותי, הקשרים ומסורת. עם זאת, הביקורת בטיקטוק מהדהדת את הביקורת שאפשר למצוא ברשתות חברתיות אחרות, ומזכירה מעט את מדורי ההמלצות הקצרצרות בעיתונות. לשם ההוגנות, ראוי לציין שביקורת הבוקטוק לא מתייחסת לעצמה ככזו, אלא משתמשת במונח "סקירה", מושג מחייב הרבה פחות. הסוקרות משמשות כאוצרות של ספרות, או כאספניות: תפקידן לעשות סדר בשפע, להגדיר ולתת פשר לתופעות שונות בשדה, ולהאיר בזרקור ספרים מומלצים במיוחד. המאפיין הבולט ביותר של ביקורת הבוקטוק הוא הדגש שהיא שמה על החוויה הרגשית כנקודת הייחוס המרכזית. מה שמכתיב אם הבוקטוקרית תאהב את הספר הוא מה הספר גרם לה להרגיש, או אם לומר זאת ביתר דיוק – האם הספר גרם לה להרגיש. מתוך תשומת הלב לרגש ולחוויה האינדיווידואלית, נוצר גם דיון ביקורתי על אמצעים ספרותיים: דיון שמצטייר כסלע מחלוקת בקהילת הבוקטוק הוא פונקציית המספר, בדגש על מספר כל יודע הנכתב בגוף שלישי. חלק מהקוראות מסרבות באופן נחרץ לקרוא ספרים שכתובים בגוף שלישי, ומעדיפות ספרים בגוף ראשון, שבהם המספר הוא עד או גיבור. לטענתן, מספר בגוף שלישי הוא מבלבל, מסבך את המעקב אחר הדמויות השונות, הופך את חווית הקריאה לטכנית ומקשה על חיבור לדמות הראשית ולנקודת מבטה. זו תופעה מעניינת, בעיקר משום שהיא מקבילה למתרחש בשדה הספרות המסורתי: עלייתה של סוגת הממואר, הפעילות ברשתות החברתיות דוגמת פייסבוק שמחזקות את הקשר לשם המחבר והתחזקותו המובהקת של המספר בגוף ראשון. הערנות של אותן בוקטוקריות לפונקציית המספר ולפניה הרבות מעידה על תשומת לב ורגישות ספרותית.
פני הדור משתקפים היטב בביקורת הספרים בטיקטוק גם בנטייה הבולטת לשיפוט ערכי של הספרות, תוך הבעת רגישות לתופעות מגדריות, פוליטיות ומעמדיות. למשל, הדיון סביב דמויות של גברים רעילים: חלק מהבוקטוקריות נמנעות אקטיבית מלקרוא ספרים עם דמויות גבריות הרסניות ומתעללות, מתוך מחשבה שלפיה קריאה של דמויות כאלו עלולה להוליך להצדקה שלהן. לעומתן, אחרות מבקשת לחדד את ההבדל בין המציאות לעלילה הנרטיבית, ומוצאות שהיכרות עם דמויות בדיוניות כאלה עשויה דווקא לעורר מודעות נגד פגיעה ואלימות שיתרחשו במציאות. סופר שנמצא בעין הסערה ברחבי העולם בהקשר זה הוא הרוקי מורקמי: גם הביקורת הממסדית הבחינה בחוסר ההתאמה בין רוח התקופה לבין עיצוב דמויות הנשים שלו (בריאיון עם מורקמי ב"הארץ", אומרת לו גילי איזיקוביץ, "הגישה שלך ככותב כלפי נשים מעניינת ודורשת הסבר", 03.12.2021) אך הטיקטוק ממש עסוק בכך ובצורה ישירה מאד. הדיון בדמויות הנשים של מורקמי ממלא מספר לא מבוטל של סרטונים, כשחלקם קצרים ובעלי מסר ביקורתי וקומי, ואחרים ארוכים יותר ודנים בצורה מעמיקה ומורכבת יותר בסוגיה.
בתור אוהבת ספרות, עליי להיות כנה – אין לי דרך להביט בביקורות הללו (ובהרבה מהספרות הנקראת בהן) בלי שיפוטיות. יחד עם זאת, ברור לי שהספרות ומדעי הרוח בכלל נמצאים במשבר של ממש, ורחוקים מלהיות בעמדה שמאפשרת גישה טהרנית. כדי שספרות תישאר חיה, היא זקוקה לכל המישורים: היא צריכה את הקוראות, את הכותבות ואת המבקרות, את החוקרות באקדמיה, את מוספי הספרות בעיתונות ובכתבי עת, את חנויות הספרים, את הדיונים בבתי קפה על החדש שיצא להיא ולהוא, וכיום, בהתאם לרוח התקופה, היא זקוקה גם לפלטפורמות הדיגיטליות ולרשתות חברתיות. היחס של הממסד הספרותי לפלטפורמות הדיגיטליות כגבוהות ונמוכות, ככאלו שראוי להימצא בהן וכאלו שמעוררות מבוכה, היא חרב פיפיות נקמנית.
הפלטפורמות עצמן – פייסבוק, אינסטגרם, טיקטוק – מונעות אומנם באמצעות אלגוריתמים שתפקידם למקסם רווחים, אבל שיקולי מוסר אחרים זרים להן: הן לא טובות או רעות, נמוכות או גבוהות, הכול שאלה של איזה תוכן מוזן אליהן. הפחד מפלטפורמות דיגיטליות, הנטייה המיידית למלמל "אני ממש טכנופובית", אינם חינניים אלא הם איום של ממש: כשאנחנו נמנעות מפעילות במרחבים הללו וממשיכות להתכחש אליהם, הוואקום מתמלא מהר בתוכן של בעלי אינטרסים מסחריים שעניינם איננו איכות ספרותית. המצב אינו מאפשר לשבת על הגדר ולהיאנח על כך שהולך ופוחת הדור. הנוכחות של מי שאוהבות ספרות יפה ובקיאות ברזיה בפלטפורמה הזאת יכולה להיות זכייה כפולה: המרחב הבוקטוקי ייחשף לספרות אחרת ולשפה מקצועית עשירה, והספרות היפה תזכה לחשיפה ולקהלים חדשים. בשירו המפורסם של אלתרמן נכתב כך: "עַל אַהֲבָה הוּא מְדַבֵּר (בָּהּ הוּא פּוֹתֵחַ)/וְעַל חוֹבָה וּקְרָב וָעֹל. הַכֹּל בַּכֹּל./אֵין הוּא אוֹמֵר אֶת זֹאת בְּכָל דַּקֻּיּוֹתֶיהָ/שֶׁל הַשִּׁירָה. אֲבָל אוֹמַר בְּקוֹל גָּדוֹל/בְּלִי מֹרֶךְ לֵב וּבְלִי חֲשָׁשׁ מִפְּנֵי הַזּוֹל". אז אצל הבוקטוקריות יש אהבה, וגם חובות וקרבות ועולים, ומעט מאד דקויות, בספרות ובביקורת. אבל אולי אפשר גם ללמוד מהן איך להיפתח מעבר למוכר, בלי מורך לב ובלי חשש מפני הזול.
