לפני כמה שנים חבר מבוגר של הוריי נפטר בשנתו. אחת מחברותיה של אימי ציינה: ״הלוואי על כולנו למות כך״. אמירתה זכתה להסכמה מוחלטת מאימי וממני, כפי שאמירות מן הסוג הזה זוכות בדרך כלל להסכמה בתרבותנו. הסיבה לכך היא שבתרבות המערבית מוות וגסיסה נחשבים לאירועים שאין ביכולתנו לשאתם, ועל כן הפתרון ההומני ביותר שיש ליקום להציע למצוקה האנושית הזאת הוא למות בגיל מבוגר בלי לגסוס, ואם אפשר אז גם למות בלי שנשים לב למותנו, או לפחות בלי שנקדיש לו מחשבה ״מיותרת״ במהלך חיינו.
כאשר סטיבן ג׳נקינסון, איש רוח קנדי יליד 1954, חוואי, מספר סיפורים, בוגר לימודי תיאולוגיה, מוזיקאי, אקטיביסט תרבותי ועובד סוציאלי, שליווה מעל אלף אנשים למותם במסגרת השירותים הפליאטיביים במערכת הבריאות של קנדה, נשאל בתוכנית טלוויזיה כיצד הוא רוצה למות, הוא ביקש שמותו יהיה מלוכלך ושילווה בהרבה רעש. התשובה הזאת מגלה טפח ממפעלו הרוחני המהפכני ויוצא הדופן של אדם שמבקש לקדם את הרעיון של מיתה טובה בחברה המערבית הצפון אמריקאית, הסובלת מחרדת מוות. כדי שהמיתה הטובה תתקיים עלינו למות חכמים. וכדי למות חכמים עלינו לחיות חיים שמודעים למוות ואינם מכחישים אותו.
בספרו למות חכם: מניפסט לשפיות ולנשמה ג׳נקינסון טוען כי איננו עוברים בחיינו טקסי חניכה שמוליכים אותנו אל חיים שבהם אנו מתרגלים להתאבל על מה שמת, כולל על האבל על מותנו שלנו. וכך אנחנו הופכים מבני נוער למבוגרים בלי שהישרנו מבט אל האבל המקיף אותנו מכל עבר, המתחיל בראש ובראשונה מן האבל על אנשים קרובים אלינו שמתו. במהותו האבל מנוגד לפרוגרמה היצרנית והמתקדמת של חיינו, מאחר שהוא בלתי אפשרי לניהול ומסתורי, בדומה למוות. לכן התרבות המערבית מתייחסת אל כאב, שברון לב וצער – כולם תוצרי לוואי של אבל – כ״בעיות״ שאפשר וצריך להפטר מהן, בדיוק כפי שאפשר וצריך להפטר מגסיסה וממוות. ובינתיים, עד שתרבותנו המתוחכמת ועתירת הטכנולוגיה תצליח להיפטר מן השתיים, היא בוחרת להתכחש אליהן דרך הסרת מבטה מן המוות ומן הגסיסה וגם מן האבל על כל מה שמת.
הספר עושה את המהלך ההפוך; הוא מעלה על נס את האופק הרגשי והמחשבתי שנפתח בפנינו בעקבות התבוננותנו במוות, והוא מתייחס לשינוי שחל בחוש הראייה שלנו שמוביל ליצירת משמעות לחיים: ״אתם מוכנים לראות את המתים שלכם, ואז, ברגע שאתם עושים זאת, זה יכול לשנות את האופן שבו אתם מבינים את חייכם. המוות משנה את העיניים שלכם, ואז משנה את מה שאתם רואים, ובדרך זו המוות שלכם מתחיל קודם כול בחוש הראייה שלכם. המוות שלכם משנה את משמעות חייכם. […] בשביל מה כדאי לחיות ובשביל מה כדאי למות. המוות משנה את משמעות החיים אם אתם מוכנים שזה יהיה כך, ככלל, ורק אם אתם מוכנים לשלם, לוותר על הרעיונות הישנים שלכם, לעיתים קרובות, חופן בכל פעם״. (עמ' 102).
ג׳נקינסון לא רק מבקש שנכוון אחרת את חוש הראייה שלנו, אלא גם עוסק באחת הסוגיות הכואבות ביותר בתרבותנו – מוות של ילדים – ועליה הוא אומר את הדברים הבלתי מתפשרים הבאים: ״אם ילדים אינם אמורים למות – והם מתים בכל העולם – מה אנחנו אומרים על החיים כשאנחנו אומרים שהם לא אמורים למות? […] אם ילדים אינם אמורים למות, מה משמעות המוות שלהם? מה מוכיחים ילדים מתים על החיים? מה משמעות המוות כשמי שמתים הם ילדים״? (עמ׳ 115). בדברו לילדים המתים בצפון אמריקה תשובתו היא: ״משמעות מותם היא שהדת שלנו, דת המד־טק היא טובה, אבל עדיין לא טובה מספיק. ילד מת אחד הוא יותר מידי! ועלינו לא לנוח עד ש… עד שמה? עד שלא יהיה ולו אחד? עד שכל ילד יגיע לגיל ההתבגרות?״ (עמ׳ 115). ובהמשך שואל ג׳נקינסון מהו הגיל שבו ״מותר״ למות בחברה המערבית? ו״אם ילדים אינם אמורים למות, מי אמור למות? ומאיפה בכלל הגיע 'האמור' הזה״? (עמ׳ 115). למען הסר ספק, ג׳נקינסון אינו רוצה שילדים ימותו באמריקה הצפונית שעל תרבותה הוא כותב, או בכל מקום אחר בעולם, והוא כואב את הכאב העצום ממותם של הילדים שאותם ליווה בגסיסתם, כאב שאף מוטט אותו. ויחד עם זאת, הוא רוצה שכל מי שילדיו נפטרו יוכל ״לקום איכשהו ולנסות לשוב לאהוב את החיים״. (עמ׳ 116). ובדיוק בגלל זה הוא מעלה את הנושאים המושתקים והופכי הקרביים האלה בספרו.
על פי ג׳נקינסון, בתרבות המערבית החיים מפנים עורף למתים דרך אי־התאבלות עליהם, דרך שכחה שלהם. התעלמותם של החיים מן המתים יוצרת את חרדת המוות שלנו – איננו מפחדים מן המוות עצמו, אנו מפחדים מכך שנשכח מאחר שאנו בעצמנו שכחנו את המתים שלנו. ניתוק הקשר עם המתים ועם המוות מובילה לשכחתנו את הסיפורים הישנים, איננו מספרים אותם לדורות הבאים, ולכן ניתוק זה הוא ניתוק תרבותי לא פחות משהוא ניתוק רגשי. הפחד שלנו מן המוות הגיע לעולם לפנינו והוא נובע מבריחתם של אבותינו הקדמונים מבתיהם תוך שהשאירו מאחור את היכולת להרגיש בבית במקום כלשהו בעולם. כך קרה אצל כל תרבות של מהגרים שברחו מפורענות, שבעודם עוזבים את מקום מגוריהם הם גם איבדו את היכולת לגשת אל עצמות המתים שהשאירו מאחור. אובדן הקשר עם עצמות המתים הוביל לאובדן היכולת שלהם להרגיש בני בית בעולם.
המקרה היהודי־ישראלי הוא מקרה מרתק ומורכב לכשעצמו: החברה היהודית בישראל מורכבת ברובה המוחלט מצאצאים של מהגרים שהשאירו בארץ מולדתם את עצמות אבותיהם הקדמוניים ואמותיהן הקדמוניות. לכן רוב הסיכויים שסבה או סבתה של מי שתקרא את הרשימה הזאת לא נולדו בארץ ישראל, ואולי אפילו הוריה לא נולדו פה. הספר מתאר את המתים שנותרו מאחור, במדינה שממנה היגרו צאצאיהם: ״המתים שם, כמו בכל מקום שבו הם נשארים מאחור, כמהים להכרה מצד יורשיהם, מצד אותם אנשים הממהרים לעבודה, המבקשים לסלוח לעצמם, הם כמהים להינשא לזמן מה על ידי החיים, לא להיעלם, לא ללכת לאיבוד״. (עמ' 241). אם כן, עלינו לשאול לא רק למה זקוקים הגוססים מהלא גוססים, אלא גם למה זקוקים המתים מהגוססים ומהלא גוססים כאחד. תשובתו של ג׳נקינסון היא חד־ משמעית: הם זקוקים לשפה שתנכיח אותם, הם זקוקים לתרבות שתישא אותם, הם זקוקים שאנחנו – צאצאיהם – נרגיש בבית ונצליח להיכנס לאחוות המין האנושי באמצעות התרבות ושפה וכך נכניס את המתים עצמם אל התרבות ואל השפה. ובמילים אחרות, הם זקוקים לנו שנמשיך לנהל איתם מערכות יחסים אינטימיות ותרבותיות. העיקר הוא שלא נמשיך בחיינו כאילו מעולם לא הכרנו את מי שמת, כאילו ברגע שהאדם מת, משמעות מותו היא שעלינו להתנתק ממנו ושעליו להתנתק מאיתנו.
בהמשך ישיר לכך, המחויבות שלנו למיתה טובה היא מחויבות לדורות הבאים, מאחר שכפי שירשנו את פחד המוות שלנו, כך גם הפחד שלנו ממוות עובר בירושה אל הדורות הבאים: ״אנחנו מתים בתוך תרבות אחוזת חרדת מוות וכנראה זה עניין בלתי הפיך. חלק ניכר מהמחשבות והרגשות הבלתי מובחנים והבלתי מודעים שיש לנו לגבי המוות מגיע משם. האפלה מסביב לכך מעמיקה, ורק באמצעות עבודה קשה ואומץ ודיבור מלוטש היטב נוכל להפוך את המוות שלנו למשמעותי יותר. זה המעט שאנחנו חייבים לאלו שלא נחיה מספיק זמן כדי לפגוש.״ (עמ׳ 118–119). עלינו למצוא שפה שתכיל את המוות, שנוכל להורישה גם לדורות הבאים.
העמדה המערבית גורסת שעל בני האדם לקחת כמה שיותר מכדור הארץ אבל לא לתת לו משהו בחזרה, כולל את גופם של המתים שיעשיר את האדמה, ולכן המתים בצפון אמריקה נקברים בארונות. בניגוד לעמדה שמתנגדת למוות ומבועתת ממנו, הספר מבקש מאיתנו לא לראות את המוות כמוציא להורג, על אף הקושי הכרוך בשינוי תפיסה זו. הספר מבקש שלא נראה במוות שנגרם ממחלה מוציא להורג שלנו או יריב שעלינו להשמידו, ובמקום זאת נראה בו מלאך שעימו אנו נאבקים. ידיעת מותנו תגלה לנו מהי הסיבה לקיומנו ומהם הדברים שעלינו להישאר נאמנים להם עד נשימתנו האחרונה. וכך, בבניית משמעות חיינו מתוך ידיעת מותנו נוכל גם לזנוח את תקוותנו לא למות.
כל משפט בספרו של ג׳נקינסון הוא מאיר עיניים ומשנה חיים, אבל אם יש דבר אחד שחשוב לי יותר מכל להעביר מן הקריאה בספר הוא שמוות טבעי, בניגוד להרג או לרצח, איננו טראומה. הטראומה מצויה ביחסה הכואב להחריד של התרבות המערבית המודרנית אל רעיון המוות. הטראומה הנובעת מיחס זה תעבור אל הדורות הבאים אם לא נלמד את עצמנו כיצד לחשוב אחרת על המוות וכיצד להתנהג אחרת כתוצאה מהשינוי בנקודת מבטנו. הפתרון שמציע הספר הוא להרגיש ולחוות יותר אהבה, כאב, יופי, צער ושברון לב, מאחר שככל שנרגיש עוד מן הרגשות וממצבי התודעה האלה כך נתקרב אל תיקון מה ששבור בנו ובתרבותנו רדופת חרדת המוות וחסרת היכולת להתאבל על המתים. על כולנו לעבור מסע חניכה אל תהומות הצער והאבל – בשבילנו, בשביל הדורות הקודמים ובשביל הדורות הבאים. מסע החניכה הזה יוביל אותנו למסקנה שהזמן היחיד שקיים בוודאות הוא זמן ההווה, ולכן הזמן שלנו עם אנשים גוססים ולא גוססים כאחד הוא ״משהו שלא נראה כמותו קודם לכן ולא יהיה כמותו שנית״, הוא ״משהו לכבד ולטפח כדבר הניסי שהוא״. (עמ׳ 101).
