המבחר החדש בעברית משירי אדה לימון, בתרגומה של מרב פיטון, נע על התפר שבין ספר עזרה עצמית לבין ספר ביקורתי־פוליטי. במובן זה הוא מאפשר הצצה למורכבותם של יחסי הכוחות, המעמד והמוצא בהקשר האמריקאי הנוכחי. לימון היא משוררת אמריקאית בולטת ומפורסמת, שמשנת 2022 מכהנת בתפקיד "שרת השירה" (Poet Laureate) של ארצות הברית. ברבים משיריה, לימון מדגישה את זהותה כאישה וכמקסיקנית ומייצרת אנלוגיות בין בעלי חיים, צמחים ואנשים באמריקה לבין דמותה של הדוברת השירית. נוסף על כך, האנלוגיות מכפילות את עצמן. השאיפה היא להעמידן לא רק במקביל לחוויית הדוברת, אלא גם במקביל לחוויית הקורא, שהן מציעות לו "הנחייה" למול קיום שעלול להיות מייאש, כפי שרומזת כותרתו של הספר, הנחיות למניעת ייאוש. השימוש של לימון בלשון פיגורטיבית מצליח לייצר תמונות מסקרנות בחלק מהשירים. אך במרביתם, ה"הנחיות" של לימון נופלות לקלישאתיות, תוך כדי תנועה לעבר מוסר השכל צפוי מראש ופשטני.
כך למשל עולה מן השיר "חפצים קדושים". בתחילת השיר, גבר זר בתחנת דלק מטריד את הדוברת בהערה על גופה והיא מתעלמת. זמן קצר אחר כך היא רואה גבר אחר מוביל נגרר שכתוב עליו "חֲפָצִים קְדוֹשִׁים" ומדמיינת שהוא מלא בפסלים של בתולות מגְּוָאדָאלוּפֶּה ה"מֻחְבָּאוֹת יַחַד בַּפִּנָּה הַחֲשׁוּכָה" (עמ' 43). בדרך זו, שמזכירה את תסביך ה"מדונה־זונה" הפרוידיאני, לימון מתארת את הדיכוטומיה של המבט הגברי על האישה: לעומת האפשרות לתפוס אותה כאובייקט מיני קיימת כביכול רק האפשרות לראות בה קדושה שצריך לשמור על צניעותה. בתגובה, לימון חותמת את השיר בתקווה שהנשים יוכלו "לִחְיוֹת בָּאוֹר". כלומר, להיתפס לא כאובייקט אלא באנושיותן החיה, לא כדבר מה מוצנע שנדחק לפינה, אלא כמי שחופשיות להתקיים בגלוי ובפומבי. אך האם הבחירה בבתולה מגוואדלופה כייצוג מקסיקני של מריה מצליחה לשבור את הסימבוליזם הנדוש של האישה כבתולה? אני סבור שלא. תיאור זה של מצב האישה תחת המבט הגברי מוכר לעייפה. על אף שנהוג לומר שהשלב הראשון בפתרון בעיה הוא ההכרה בקיומה, זהו רק השלב הראשון, והחזרה עליו מצביעה על חוסר ההצלחה בהתקדמות לעבר פתרון.
לכן, ראוי לבחון מהי הדרך שלימון מציעה להתמודדות מול מכשולים חברתיים מסוג זה, המגבילים את חירותם של נשים ומיעוטים. בשיר בשם "הפומה", מתארת הדוברת סרטון של פומה המזנקת מעל גדר בגובה שני מטרים וגורמת לזה להיראות "קַל כָּל כָּךְ" (עמ' 45). מוצא חן בעיניה הרעיון שאפשר להיפטר מגבולות מעשה ידי אדם בכזו קלות מבלי לתפוס אותם כמגבילים כלל. בשיר אחר, בשם "המנון לאומי חדש" (עמ' 48), כותבת לימון כך: "בְּכָל שִׁיר שֶׁל הַמְּדִינָה הַזֹּאת / יֶשְׁנוֹ בַּיִת שְׁלִישִׁי בִּלְתִּי מוּשָׁר, דָּבָר אַלִּים / שֶׁמִּתְפַּתֵּל תַּחְתֵּינוּ כְּשֶׁאֲנַחְנוּ מְזַמְּרִים בְּעִוָּרוֹן". בתגובה לאלימות המודחקת במילות ההמנון היא מתארת אפשרות לאחסן את הדגל, "עַד שֶׁהַשִּׁיר בַּפֶּה יִהְיֶה […] הַשִּׁיר שֶׁאוֹמֵר עַצְמוֹתַי / הֵן עַצְמוֹתֶיךָ וְעַצְמוֹתֶיךָ הֵן עַצְמוֹתַי". אם כן, תקוותה של לימון היא שטשטוש הגבול החברתי המפריד, התעלמות ממנו או ביטולו, יובילו לעתיד טוב יותר, שבו יהיה אפשר להתאחד שוב תחת דגל או סיפור משותפים, ולא יתאפשר עוד זיהוי של האחר על בסיס נפרדותו. אך האם התעלמות מהגבול אכן מפוגגת את קיומו? או שהיא רק מקבעת אותו ומשמרת את קיומו המגביל? מה באשר למי שאינו יכול "לקפוץ מעל הגדר"?
נדמה שלימון חוששת מהדגשת זהותו הייחודית של האחר, משום שלתפיסתה היא עלולה להוביל לשימוש ציני בפוליטיקת זהויות. כך לדוגמה בשיר "על פי החוזה, על השיחה להיות דו־לשונית", מורים המעסיקים החדשים לדוברת: "אַל תִּקְרְאִי אֶת הַהוּא שֶׁבּוֹ / אַתְּ בְּדִיּוּק כָּמוֹנוּ […] סַפְּרִי לָנוּ אֶת זֶה / שֶׁבּוֹ אָבִיךְ גּוֹנֵב צַלָּחוֹת מִגַּלְגַּלֵּי רֶכֶב" (עמ' 50). כלי מרכזי שלימון משתמשת בו בשירתה הוא פסיחות, אולם בשיר זה התרגום אינו מצליח להעביר את החיתוך החד שנוצר בין "את" ו"אנחנו": ״"Don't read the one where you / are just like us. חיתוך זה מציג את הסכנה שבהדגשת הזהות הייחודית של האחר – הפרדה שכרוכה בשימורן של דעות קדומות על אודותיו ותופסות אותו כבעל מעמד נמוך יותר. על כל פנים, לימון עצמה בוחרת להתייחס שוב ושוב לזהותה המקסיקנית, כאשר זיהוי זה משרת אותה בשדה האמנות ומעניק לה כוח בתור "דוברת" של קבוצת מיעוט. בכך היא סותרת את העמדה המוצגת כאן, ואינה מצליחה להציע דרך פעולה עקבית למען שינוי חברתי.
מתקבל הרושם שבשיח הפוליטי האמריקאי שבו משתתפת לימון, חשוב יותר להצטדק ולהתנער מאשמה. ייתכן שהסיבה לכך היא מנגנוני ריסון חברתיים עוצמתיים, המציגים כל צורה של הפעלת כוח כדבר שלילי. בשיר "האישה הקניבלית" לדוגמה, נזכרת הדוברת בסיפור שסיפר לה אביה על אישה עצומה, גדולה יותר מהר, ש"אָכְלָה בְּשַׂר אָדָם וְהֵטִילָה מוֹרָא עַל הָאֲנָשִׁים" (עמ' 46). הדוברת אומרת תחילה: "אָהַבְתִּי אֶת הַסִּפּוּר". ההרסנות של דמות האישה הזו אינה יודעת גבול עד שאנשים תופסים אותה בתוך "בּוֹר כֹּה עָמֹק שֶׁמִּתּוֹכוֹ לֹא תּוּכַל לְטַפֵּס" ושורפים אותה, אבל הדוברת אומרת: "אָהַבְתִּי גַּם אֶת הַחֵלֶק הַזֶּה […] כְּאִלּוּ מַשֶּׁהוּ הִפְגִּישׁ לְבַסּוֹף אֶת הַתְּשׁוּקָה שֶׁלָּהּ עִם תְּשׁוּקָה". בניגוד לכך, היא אינה אוהבת את סוף הסיפור: "כָּל פְּתִית אֵפֶר שֶׁהִתְעוֹפֵף בִּשְׁמֵי הַלַּיְלָה הָפַךְ לְיַתּוּשׁ […] הִיא עוֹדֶנָּה סְבִיבֵנוּ בַּחֲשֵׁכָה, מְשֻׁכְפֶּלֶת". יתרה מזו, היא חוששת שאביה סיפר לה את הסיפור הזה בגלל כעסה ש"מַמְשִׁיךְ וּמַמְשִׁיךְ / לֶאֱכֹל בְּכָל פֶּה אֶת מִי שֶׁאֲנִי אוֹהֶבֶת".
ברבים משיריה, לימון חוזרת לאירוע מחייה ומתארת אותו בדרך שניתנת לפירוש אלגורי. זאת, כאשר האירוע עצמו מתואר בדרך כלל במילים פשוטות (שתורגמו בהעלאת משלב מסוימת). כלומר, במוקד הפואטיקה של לימון עומדת פחות תשומת הלב לשפה עצמה, ויותר השאיפה להעברת מסר באמצעות הקבלה. כאן, כפי שהיא מזהה, יש דמיון בין הכוח המופעל על הפראיות הארכאית של האישה הקניבלית כדי לרסנה ובין הכוח שלה עצמה. אך אי אפשר להיפטר מן הכעס או מכל מה שיוצר הרס וחורבן באמצעות הפעלת כוח דומה כנגדו. תגובה כזו מובילה רק להנצחתו או הדחקתו לחשכה, פיזורו בתקווה שכך הוא יעלם – בעוד שהוא מוסיף "לעקוץ כיתוש". ברור שכוחו של היתוש זניח ביחס לכוחה המיתי של האישה הקניבלית, אולם אפילו תזכורת זו מספיקה כדי לעורר בדוברת חשש שתפגע ב"מִי שֶׁאֲנִי אוֹהֶבֶת". קל וחומר שתחוש אשמה ביחס לפנטזיה על עוצמה נשית גלויה ובלתי מרוסנת. אם כך, קשה לדמיין מצב שבו תרשה לעצמה הדוברת להפעיל כוח ממשי באופן שעשוי לשנות את מאזן הכוחות החברתי ולהעניק לה מקום שווה בתוכו.
שיר יוצא דופן בהקשר זה הוא השיר "שליטה". הדוברת בשיר נפגשת בבר בטקסס עם חבר "שֶׁכְּבָר לֹא / שׁוֹתֶה", ומשוחחת איתו. היא נהנית מהשיחה, עד שהוא מזכיר "שֶׁהַנֵּס הָאֲמִתִּי, יוֹתֵר מִנִּשּׂוּאִין […] הוּא יְצִירַת יֶלֶד" (עמ' 34), ומתעקש להראות לה תמונה של הבן שלו ולספר לה כמה שהוא מדהים. הדוברת קופאת בכיסאה ומתקשה להסביר לו שדבריו מכאיבים לה: "אֵינִי אוֹמֶרֶת / שֶׁנִּסִּינוּ זְמַן רַב". במקום זה, היא מזמינה משקה "כִּי אֲנִי יְכוֹלָה. (וְאוּלַי כִּי הוּא לֹא) […] אֲנִי רוֹצָה שֶׁיָּשִׂים לֵב לְמַה שֶׁאָמַר, אֵיךְ אִשָּׁה עֲלוּלָה לְהִתְיַסֵּר, / לָחוּשׁ רֵיקָנוּת". אפשר לטעון כי יש כאן מעשה נקמני, אך הכותרת "שליטה" רומזת למשהו אחר. מוקד המתח שבין השניים קשור ביכולת לחוש שליטה, ובתחום שבו לכל אחד מהם אין שליטה. פעולתה של הדוברת מזכירה עד כמה שרירותית היכולת לקחת חלק בחיים חברתיים נורמטיביים, וכי המגבלות שיש לכל אחד אינן מונעות בהכרח צורות אחרות של עונג וכוח שאולי אינן אפשריות עבור אחרים. זוהי הצעה לביטוי חיובי של כוח, כזה שמודע בו בזמן לקיומו ולמגבלותיו, מבלי להתעלם מקיומם של אחרים, אך גם מבלי להגביל את החופש שלו עצמו בשל מגבלותיו של האחר, בגלל החשש לפגוע בו.
באנגלית, כותרת השיר שנתן את שמו לספר היא: "Instructions on Not Giving Up", כותרת המעוררת ציפייה לניסוח שיטה למאבק ממשי ופעיל. לעומתה, הכותרת העברית הנחיות למניעת ייאוש מעבירה את מוקד המאבק לתחום הפסיכולוגי, לניגוד שבין ייאוש ותקווה. מסקרן לחשוב איך הייתה נראית שירתה של לימון אילו היא הייתה מצליחה לחרוג יותר מכוח הריסון החברתי ולנסח פואטיקה חדשה שאינה מתביישת לעבור מפנטזיה על כוח נשי ליצירה ולביטוי שלו. אך השירים בספר אינם מצליחים בכך לדעתי. ההשוואה לעולם הטבע (כמו בשיר על הפומה שתיארתי לעיל, ובשירים אחרים שמופיעים בהם סוסה, כלבה, נשר, עצים ועוד) מציירת כוח ממשי בתור דבר מה "טבעי" ומולד. לפיכך המחשבה על עולם חלופי ושוויוני יותר נותרת בגדר דמיון בלבד עבור מי שלא זכה בכוח מלידה. כך, במקום למנוע ייאוש, הספר בעיקר מתאר את הסיבות לו. למי שמבקש אלטרנטיבה למצב זה, הייתי מציע לחפש במקום אחר.
