בשנים האחרונות זכתה הספרות האיטלקית העכשווית לפריחה מחודשת ברחבי העולם, הודות ליצירותיה של אלנה פרנטה. זהו שם העט של סופרת איטלקייה שזהותה אינה ידועה; מאז שנת 1992 היא פרסמה שלוש נובלות, ספר ילדים מאויר, טור שבועי בעיתון הגרדיאן שאוחד לספר והטטרלוגיה הידועה של הרומנים הנפוליטניים, החברה הגאונה (הקיבוץ המאוחד, 2015), שהעניקה לה את מרב פרסומה. ספריה תורגמו לעשרות שפות ועובדו לסרטים ולסדרת טלוויזיה מצליחה ברשת HBO. במקביל לתשומת הלב יוצאת הדופן לספריה בתקשורת העולמית והפופולריות שלהם בקרב הקוראים, זכתה פרנטה גם להתקבלות מהירה אל חיק האקדמיה. מלבד המאמרים הרבים שנכתבו על־אודות יצירותיה, פורסמו עד כה גם שלושה ספרים המוקדשים במלואם לחקר המאפיינים הפואטיים והתיאורטיים שלהן.
מאז צאתו לאור של הכרך האחרון של הרומנים הנפוליטניים, הסיפור של הילדה האבודה (הקיבוץ המאוחד, 2018), המתינו מעריציה של פרנטה בקוצר רוח לרומן חדש. לטעמי, דחיפות זו אכן באה לידי ביטוי בספרה החדש חיי השקר של המבוגרים, והוא אינו עומד בשורה אחת עם ספריה הקודמים. עם זאת, הרומן התקבל בהתלהבות, ופרסומו בשנה האחרונה לווה בביקורות חיוביות בארץ ובעולם. ייתכן כי הסיבה לכך נעוצה בעיקרה במכלול יצירתה של הסופרת ופרסומה הרב, ופחות באיכותו של הספר עצמו. לדעתי, פתיחתו מרשימה ומסקרנת, אך הוא אינו מגיע למלוא המורכבות והחדשנות הפואטית אליה הגיעו ספריה הקודמים. נראה כי הרומן משחזר בפשטות מבנים עלילתיים ודמויות שמצאו חן בעיני הקוראים והמבקרים בעבר. לכן אני רואה צורך לעמוד ברשימה זו על הצדדים החלשים והחזקים של הרומן החדש באמצעות ניתוח שיתמקד הן במאפייניו הפואטיים והן בנושאים התיאורטיים שהוא מעלה.
ברומן שלפנינו המספרת היא ג'ובנה, אישה בוגרת המתארת במבט רטרוספקטיבי את שנות התבגרותה במשפחה משכילה ואמידה בנאפולי העילית. הסיפור מתחיל בהיותה בת שתים־עשרה, ומתפרש על פני שלוש שנים. כבכל יצירותיה של פרנטה, גם כאן באה לידי ביטוי יכולתה הפנומנלית להטעין אירוע יום־יומי וזניח בחרדה עמוקה וגורלית. ברומנים הנפוליטניים ובנובלה הבת האפלה (הקיבוץ המאוחד, 2011) היו אלה אובדן וגניבה של בובות שהובילו לשינויים מעמיקים בחיי הגיבורות. בספרה ימי הנטישה (הקיבוץ המאוחד, 2007) היה זה מפתח שנשבר בחור המנעול של דלת הכניסה, שערער את החזות המאופקת של אולגה גיבורת הספר ויצר כאוס בביתה. בספר שלפנינו זהו משפט הנלחש באגביות, בשיחה פרטית, המניע מהלך אירועים דרמתי שחושף סודות אפלים מן העבר. יום אחד, בהיותה בת שתים־עשרה, שומעת ג'ובנה את אביה פולט – בשיחה מאחורי דלתיים סגורות עם אימה – כי היא "מקבלת את הפרצוף של ויטוריה" (עמ' 11). ויטוריה היא אחותו הצעירה של האב וכשלעצמו, משפט זה נדמה תמים. אך הדודה ויטוריה היא דמות שנואה בביתם, והמיתולוגיה המשפחתית מטעינה אותה בכל התכונות השליליות האפשריות. העובדה כי משפט זה נלחש בדיאלקט הנפוליטני, האסור לשימוש במשפחתם המקפידה על איטלקית יפה, מדגיש ביתר שאת את חשיבותו. בעקבות שיחה זו מחליטה ג'ובנה לצאת ולחפש אחר הדודה, לפגוש אותה בעצמה ולהבין איך תוכל להימנע מהגורל האיום של דמיון לאישה זו.
כמו ביצירותיה הקודמות, גם במרכזו של ספר זה ניצב קשר בין שתי נשים. אם באהבה מטרידה (הקיבוץ המאוחד, 2009) היה זה הקשר בין דליה המספרת לאימה אמליה, ובחברה הגאונה (הקיבוץ המאוחד, 2015) הייתה זו החברות רבת השנים בין אלנה המספרת לדמותה של לילה, כאן זהו הקשר בין ג'ובנה לדודתה ויטוריה. אלא שהפעם קשר זה נדמה כמבנה שחוק ושטחי. ג'ובנה ודודתה נפגשות פעמים ספורות בלבד, והשיחות ביניהן אינן מעמיקות. הדודה עצמה מתוארת בפסקאות בודדות ודמותה אינה מתפתחת במהלך העלילה. אנו מגלים על אירוע אחד בלבד מעברה ואין לנו פירוט של המניעים והנסיבות העומדות מאחורי פעולותיה. הטקסט מצפה מהקורא שידע כי היא דמות חזקה ומשפיעה מבלי לפתח אותה, כמו היה מתבסס על התיאורים הקודמים והעומק הפסיכולוגי של הדמויות המקבילות, לילה ואמליה. כך גם בכל הנוגע לדמותו של רוברטו, המתואר כמקבילו של נינו סראטורה ברומנים הנפוליטניים, או דמותו של רוזאריו המאפיונר, בן דמותם של האחים סולארה. בניגוד לדמויות אלו, שגדלו והתפתחו, הדמויות ברומן החדש מתוארות כפועלות בתוך האירועים באופנים שאינם מסבירים את מניעיהם או מעניקים להם עבר ועומק. הסיבה לכך נעוצה אולי בריבוי הדמויות בספר קצר יחסית. לעומת רוחב היריעה של הרומנים הנפוליטניים, שאִפשר מורכבות והתפתחות של דמויות רבות, או הדחיסות של הנובלות המוקדמות שהתרכזו בשלוש-ארבע דמויות בלבד, רומן זה אינו מצליח להביא את דמויותיו לכדי בשלות; הן נותרות השתקפויות חיוורות של דמויות שפגשנו כבר ביצירותיה הקודמות של הסופרת.
גם מבחינת האירועים המתוארים בספר, נראה כי הוא בנוי כולו על מבנה חוזר של משולשי אהבה – מוטיב המוכר לקורא מהרומנים הנפוליטניים. אך בעוד שהקשר בין לילה לאלנה היה ארוך־טווח, מורכב, מלא ברגשות סותרים ומאורעות מהעבר – ולכן גם הטעין בעוצמה וכאב את קשרי האהבה בינן לבין נינו – הקשרים בין הצלעות במשולשי האהבה המתוארים כאן נדמים מלאכותיים. החברות של ג'ובנה וג'וליאנה היא קצרת־מועד ושטחית – היא אינה מסבירה את הפעולות ורגשי האשם של ג'ובנה; בדיוק כפי שהחברות בין ויטוריה למרגריטה לא מוסברת בטקסט: לא מתואר מתי החלה ואיך התפתחה, והיא נותרת כעובדה חלולה ממורכבות ומשמעות.
כוחו של הספר הוא לא בדמויותיו או באירועים המתוארים בו, אלא דווקא ביחס המורכב בין אמת לשקר העולה מתוך הטקסט. ההיכרות עם הדודה מגלה בפני ג'ובנה נאפולי אחרת, ענייה ומוזנחת, עיר של פשע ואלימות. אבל זוהי גם נאפולי של כנות מתפרצת, ישירה ובוטה, שונה מזו הבורגנית והמנומסת שבה גדלה. גילוי זה מהווה את תחילת התבגרותה של ג'ובנה; זהו קו הגבול בין התמימות הילדותית לבין סערות גיל ההתבגרות. במהלך מסע ההתבגרות המתואר בספר ג'ובנה תבין כי ההבדל בין שתי השכונות הנפוליטניות קטן משחשבה, וכי מתחת לחזות המכובדת של חייה מסתתרים שקרים וסודות אפלים. מאחורי מילים יפות וסדורות מסתתרות נקיפות מצפון ובגידה, ומאחורי חיוכים מנומסים חבויות מילים נזעמות וגסות בדיאלקט. כפי שמציינת גם ג'ובנה עצמה, "הכול נראה בסדר, בוקר טוב, להתראות בקרוב, שב בבקשה, מה אפשר להציע לך לשתות […] תודה, בבקשה. אבל יש צעיף שחור שעלול לצנוח בכל רגע. מדובר בעיוורון פתאומי, כבר לא יודעים לשמור מרחק, מתנגשים […] והאם המצב האמיתי הוא כשאנחנו רואים את הכול בבהירות, או כשהרגשות היותר חזקים ועמוקים – שנאה, אהבה – מעוורים אותנו?" (עמ' 248).
אך אין זו אמת אובייקטיבית, אלא אמת המורכבת אף היא מכזב ובדיון. השקר מתערבב באמת ונדמה שלא ניתן עוד להפריד ביניהם. נדמה שכל אחת מהדמויות מספרת לעצמה את סיפורה, והקורא, יחד עם ג'ובנה המספרת, נקרע בין גרסאות שונות לאותה שרשרת אירועים. הכזב העצמי מלווה כל אחת מהדמויות, והן מסדרות את האירועים לפי התאמתם לנקודת השקפתן. המבוגרים אומנם אוסרים לשקר, אך משקרים בעצמם ללא הרף. אפילו הדודה ויטוריה, הישירה והבוטה, מתגלה כמי שעוצמת את עיניה מול אמיתות שאינן מְתחזקות את אהבותיה ושנאותיה. כדי להמשיך ולאהוב את אנצו כגבר טוב וראוי, היא מתעלמת בעקשנות מבוגדנותו וממעשיו הפליליים; על מנת להמשיך ולשנוא את אחיה, היא מתעלמת מכך שצדק בשיפוטו לגבי אהובה.
את גילויי האמיתות המכוערות הנחבאות מאחורי החזות הבורגנית המאופקת, מניע חפץ המלווה את הרומן לכל אורכו: צמיד זהב לבן, מעוטר בפרח, שעלי הכותרת שלו משובצים ביהלומים ואבני אודם. הוא עובר מיד ליד בין הדמויות הנשיות בספר, ובכל מעבר מתגלה לג'ובנה פרט חדש מההיסטוריה המשפחתית שלה, שמשתקפת פעם אחר פעם באירועי ההווה. לכל פרט ביצירותיה של פרנטה יש משמעות וכך גם לתיאורו של הצמיד: הצבעוניות המשלבת לבן טהור עם אדום עז מסמלת את הדואליות של הצמיד – אף שהוא ניתן בכל פעם כמחווה של אהבה, זוהי תמיד אהבה שהיא גם בגידה במישהי אחרת.
מן הטקסט עולה שורה של שאלות החותרות תחת כל אפשרות של חלוקה בין טוב לרע: האם להתבגר פירושו לשקר ולכסות על הגועל והדחייה באמצעות טוב כוזב? האם האמת היא בכלל אפשרית? – הרי היא תמיד סובייקטיבית ותלויה בנקודת המבט של המתבונן בה. והאם אמת חשופה ומכוערת באמת עדיפה על שקר? שכן בסיפור זה נראה שמתחת לחזות היפה והמכובדת של הדברים מסתתרת תמיד אמת שאין בה גאולה. אמת דוחה, בזויה ומאיימת. כבכל ספריה של פרנטה, הקורא נותר עם שאלות אלו, והטקסט מסרב לענות עליהן באופן חד־משמעי. עם זאת, בערעור זה בין ההבחנות ההיררכיות בין שקר לאמת, בין טוב לרע, בין בדוי לממשי, טמון לדעתי כוחו העיקרי של הרומן.
