תסלחו לנו. הפעם, דבר המערכת חוזר לכמה טקסטים מוכרים לכאורה, להזכיר כמה דברים ידועים, כי חשוב לשוב ולהיזכר בחשיבות של השפה, באחריות המוטלת על כתפינו לגביה, ובחטא הפקרת השפה במקום הזה, לאורך זמן רב כל כך. חטא שמתוכו נובע הרקב והשבר שהחברה בישראל חווה בימים אלו.
מהיכן להתחיל?
אולי מכך שהעולם נברא במילים ספציפיות מפיו של דובר שהשתמש בה היטב: אור, אדמה, מים מעל השמים, מים מתחת לשמים, הנבדלים מ"חושך על פני תהום". זוהי המידה שאליה מייחלים כאשר משתמשים בשפה: הלימה בין דובר, שדר, נמען ופידבק.
ואולי צריך דווקא לשוב למשמעות החברתית של השפה, זו שמתאר פרדיננד דה סוסיר ב"קורס בבלשנות כללית", לפיה השפה היא מערכת שרירותית של הבדלים, מוסכמה שהמשתמשים בה הם בסך הכל עוברי אורח? אצל דה סוסיר הכוח של הסמכות האלוהית מוחלפת בסמכות של ההסכמה החברתית: כולנו מסכימים שהמילה – רצף הצלילים – "שולחן" מסמנת את המכשיר שולחן. לכן "שולחן" הוא שולחן – ללא קשר בין המילה ובין האובייקט.
ואם להיטלטל שוב אל העבר המיסטי, זה שאינו יכול להיות מוזנח כאשר מדובר בשפה העברית, אולי עלינו לשוב אל המכתב הידוע של גרשום שלום לידידו פרנץ רוזנצווייג, "הצהרת אמונים לשפה שלנו" – ולהזכיר כי השפה העברית אינה רק מוסכמה – אלא גם חומר מיסטי פעיל ומחייב, שבגידה בו לאורך זמן תביא, כפי שאומר שלום, לאסון ממשי, משום ש"הארץ היא הר געש. היא מאכסנת את השפה".
ואולי באמת אל הארץ הזו? אבותינו ואימהותינו שבו אליה בשמחה או בלעדיה, מתופת או מעושר, ובכל מקרה מתוך אמונה במשמעות של המילים, של הבטחות, של בריתות. ואולי נתקדם משם, לכך שכבר שנים רבות כל פעולה צבאית הפכה בישראל ממלחמה למבצע – מילה שהקונוטציות שלה תואמות אך ורק את החיסכון הכספי שבהמרה הזו. והאם עלינו להמשיך משם אל מילים אחרות שאיבדו את הקשר אל מהותן? כתר? מתנחלים? איטום? כיבוש? לא פלא שמסביב יהום הסער. המילים התרוקנו מכוחן ובניגוד למה שכתבה אפרת מישורי, לא רק שיר הוא "מכשיר עם אחריות לשנייה" ("טינקרבל", שיר 42).
המשמעויות המילוניות אבדו, והמשמעויות הרגשיות, הזמניות, האישיות מחליפות אותן. ואם אין הסכמה, אין מערכת. ואם אין משמעות אין כוח בריאה. בתהליך ארוך ומפותל החליפו צמד המילים "לא אמת" את המילה "שקר", "פחות" את המילה "לא", "בא לי" את המילה "אני רוצה". ההתעדנות שבזכותה כבר נכתב כאן פעם או פעמיים, מתפרשת – בכל הנוגע לשפה – כמריחה, כהחלפת האמת בטווח של כל מה שהוא לא שקר. וכל מי שמבקש אחר עדינות צריך לזכור שהתעדנות היא דווקא אל הדק יותר, המדויק יותר, ולא הרחבה של תחום הפרשנות.
המילים איבדו את תוכנן עד כדי כך שכעת, כאשר מבקשים ליצוק אליהן תוכן חדש, ללא קשר למשמעותו, היציקה הזו בלתי אפשרית. מצד אחד נדמה כי מי שקשורים בקשר המיסטי אל העברית הם אלו שיוכלו להשיב לה כוח, ומן הצד האחר, אלו מבצעים את המופע החלול של הכוח ללא קשר לשפה, להיסטוריה ולדיוק, ולכן אינם מחדשים או מתקנים, אלא ממשיכים לחבוט במכשיר המקולקל (וראו לדוגמה את הביטוי האירוני משהו של היהודי הנודד: "מי בעל הבית").
דמיינו לעצמכם את תקלת התקשורת הגדולה שנגרמת בממשקים טכנולוגיים כאשר יש אות אחת שגויה בקוד. עכשיו תארו לכם שהקוד כולו שגוי. כל כך הרבה זמן חיינו בעיוות ובדחייה של משמעות המילים, בהרעבתן, בריקונן, בשימוש חסר התחייבות בהן, מה פתאום שהתוכן של המילים הללו יתחדש? ויותר מכך, המילים האלה, המערכת המחודשת הזו שמבקשים לבנות – השיניים שלה עשויות חול, הן רגישות וחלשות עד כדי שהלעיסה העדינה ביותר תשאיר את הלסת הזו כפי שהיא באמת – בשר אדום ומודלק.
ללא שפה אין חברה, ולכן המאבק על השפה הוא המאבק החשוב ביותר שנוכל לעשות כאן. איננו יכולים לבקש מהמילים שנאמרו לפני זמן רב כל כך להמשיך את תוקפן, משום שעיוותנו, הרעבנו והיכינו אותן עד תום, ומן העבר השני, איננו יכולים לקרוא לתוכן החדש "תיקון": הניסיון למזוג למילים תוכן חדש, בלתי מוסכם, שונה, אינו תיקון – הוא ניסיון להתחיל מחדש, אחרת, ללא המוסכמה.
העברית מופקרת על ידי כולם. פוליטיקאים ואקדמאים, סוחרים וצרכנים, כותבים וקוראים. ולמרות זאת, אנחנו, אוהבי השפה וכותביה, אלו שמבקשים להיות עובדיה, אולי אף עבדיה, אנחנו, אלה שהם "אנשים כמוני ולא כמוך", אנחנו אמורים "לְהַאֲזִין לָרֶטֶט הָרַךְ, הַסָּמוּי, הַתַּת־אָטוֹמִי שֶׁל הַזִּמְזוּם הַחֲשָׁאִי […] אֲנַחְנוּ אַחְרָאִים לְכָל מָה שֶׁקּוֹרֶה בְּלָשׁוֹן בְּכָל רֶגַע וָרֶגַע" (דוד אבידן, "כל השירים" כרך 4, עמ' 29-31). יש לנו אחריות גדולה, אולי הגדולה ביותר, לריקון של השפה מהמשמעויות שלה, לניתוק בין הפקודה ובין הפעולה, בין המוסכמה ובין החברה המשתמשת בה.
אנחנו יכולים ללכת לעמוד בהפגנות, לכתוב שלטים או לעשות לייק בפייסבוק. יש חשיבות למרחב הפיזי, הגאוגרפי, הפוליטי. אבל האמת היא שכל אלו אינם מספיקים בטווח הארוך, בעומק הדבר. משום שמה שעלינו לעשות סבוך ומורכב פי כמה: עלינו להשיב לשפה אותה דוברים כולם את התוקף, המשמעות והעוצמה. לגשת אל העז המורעבת הזו ולטפח אותה עד שגופה יוכל שוב להפיק חלב. להתייחס אליה כמשאב היקר ביותר שלנו עד שתהפוך לכזו – עד שמשמעות תושב אל המילים, והסכמה אל החברה. כזכור, יש זקנה אחת בירושלים שמתוך שהרגילה עצמה לבדוק כל מילה אם צריכה שתיאמת נהגה קימוץ בדיבור, ומתוך שנהגה קימוץ בדיבור נשתייר לה אוצר של דיבורים.
ואולי רק לחתום את העניין הזה באי־מילים של שמעון אדף שנאמרו בהקשר אחר, וכוחן יפה גם כאן: "אֲנִי בְּמַצָּב אֵיךְ לְהַגְדִּירוֹ… אֶקְרָאֵהוּ אֵינָּחוֹת וַאֲדַבְּרָה בּוֹ יְשִׁירוֹת לֹא עַל דֶּרֶךְ הַשִּׁירָה אֶלָּא לְפִי כְּאֵב" ("אביבה לא", עמ' 7).
***
בגיליון התשיעי של מעלה 16 רשימות. פותחת את הגיליון המסה של נמרוד ברקו, המבקשת להתחקות אחרי עצם האפשריות של פעולת הביקורת מתוך העולם הנפרד מן העולם הנבנה ביצירה הספרותית. במסה העוקבת ליה שרביט מתארת את תופעת ה"בוקטוק" – ז'אנר של סרטוני טיקטוק הסוקרים ומבקרים ספרים. לאחר מכן, שמואל מוניץ כותב על פעמון מאת אורין רוזנר וצליל ניב על בטן אלפא של טינו מושקוביץ, משם קלה הדרך לכמה רשימות על צבא ופוליטיקה: אביב פטר על ג'וני שב משדה הקרב, אסף רוט על ספרה של סימון וייל הערה על ביטולן הכללי של המפלגות הפוליטיות ואריאל הורוביץ על מלכוד הלאום בעריכת עפרה ישועה־ליית. חן אדלסבורג כותבת על ביוטופ מאת אורלי קסטל־בלום ואחריה עומר ולדמן מתלבט וצוחק עם פירה מאת לריסה מילר. בחטיבה הז'אנרית, שבה רשימות העוסקות בצורות הספרותיות, שירה מזוז כותבת על חיים מאת גייל הראבן, מאיה קלופמן עם על השעות השבורות מאת ריקי כהן, אלפרד כהן על ואלוהים הרג את הכלה מאת יוסי וקסמן ואמיר חרש על נער פחז כמים מאת יוסף לואידור. לקראת סיום דנה שוופי כותבת על מחלת יבשה מאת ריטה קוגן, גלעד מאירי על ההעזה של רון דהן במגול, ויהודה ויזן חותם את הגיליון עם פרגמנטים מתוך המחברות של תיאודור רות'קה, במדור "מעבר לים".
קריאה נעימה,
נועה שקרג'י, עטרה בן חנן, גלעד מאירי ואביב פטר
