אסופת המאמרים שמכונסת בספר ההד המזרחי במרכז הישראלי מעוררת עניין שחורג מגבולות האקדמיה בשל הנושא שעומד במרכזה: מזרחים ומזרחיוּת בישראל. אין ספק שהתהליך ההיסטורי של עליית יהודי ארצות האסלאם והתגבשותה של המזרחיוּת כקבוצה אתנית בישראל, כמו גם השיח המזרחי בהופעותיו התרבותיות והפוליטיות, הם בין הגורמים המכריעים בעיצוב פניה של החברה בישראל. למעשה, מקומה המרכזי של שאלת המזרחים והמזרחיוּת בשיח התרבותי־פוליטי היא שהופכת את הקריאה והדיון בספר בקרב הקהל הרחב – ובכללם אני, שאינני מומחה בתחום – לחשוב ומעניין.
ההד המזרחי במרכז הישראלי הוא תוצר של כנס אקדמי שהתקיים במרץ 2019 באוניברסיטת בר אילן, תחת הכותרת "מזרחים ואשכנזים בישראל 2019", שני עשורים לאחר קיומו של כנס מכונן בתחום השיח המזרחי, "נקודות מבט מזרחיות על חברה ותרבות בישראל", בדצמבר 1999 במכון ון ליר. תוצריו של זה האחרון אף הם כונסו בספר, "קולות מזרחיים: לקראת שיח מזרחי חדש על החברה והתרבות בישראל", שראה אור בשנת 2005 בעריכתם של פנינה מוצפי־האלר, לב גרינברג, וכן העורך של הכרך שלפנינו – גיא אבוטבול־זלינגר. על אף שהספר החדש איננו שולל מיסודן את המגמות המרכזיות שסומנו ב"קולות מזרחיים", ושחלק מהמאמרים שמופיעים בו אפילו מתבססים במידה רבה על אותה המסורת הפרשנית והאינטלקטואלית, דומה שההד המזרחי מבקש להעביר ביקורת על הגישה לחקר המזרחים ולעיצוב השיח המזרחי בישראל בשני רבדים: האחד הוא מחקרי־אקדמי, בעיקר בתחום הסוציולוגיה, והאחר הוא תרבותי־פוליטי ונוגע להשלכות האידאולוגיות שנכרכות בשיח המזרחי.
המגמה המחקרית־אקדמית שמרבית המאמרים שמופיעים בקובץ מבקשים לבשר מבוססת על הגישה של הסוציולוג והאנתרופולוג הישראלי ניסים מזרחי לחקר הסוציולוגיה בכלל ולתופעת המזרחים והמזרחיוּת בישראל בפרט. לטענתו של מזרחי, הזרם הביקורתי המרכזי שעסק בתיאור תופעת המזרחים והמזרחיוּת בישראל – זה שנוכחותו בקולות מזרחיים היא הדומיננטית ביותר – נגוע בהטיה אידאולוגית שמונעת מהאוחזים בה לתאר את המציאות נאמנה. לפי מזרחי, גישתם המחקרית מבוססת על "חשד" ביחס לדרך שבה מזרחים תופסים את עצמם ומבנים את זהותם: בהשראת תנועות מערביות ליברליות לשחרור מיעוטים, לרבות זרמי מחשבה פוסט־קולוניאליים, קיבלו חוקרים אלו את הקטגוריה האתנית המורכבת והשרויה במחלוקת, "מזרחים", כקטגוריה חברתית יציבה, שנדרשת לתפקד בתוך הקשר של מאבק מעמדות מבוסס גזע (אשכנזים מול מזרחים) כחלק מהפרויקט הלאומי הציוני, שאף הוא מבוסס על מאבק גזעי (יהודים מול ערבים) על שליטה ומשאבים. הנרטיב הפרשני הזה הזמין את המזרחים לראות את עצמם כ"יהודים־ערבים", וכן, בדומה לאוכלוסייה הפלסטינית, כקורבנות של הגמוניה גזעית אשכנזית־ציונית. במבחן המציאות, מזרחים "מן השורה", כפי שמכנה אותם מזרחי, לא נענו לנרטיב הזה, ונטו להזדהות יותר עם קבוצת הרוב היהודית־ציונית ההגמונית מאשר עם המיעוט הערבי־פלסטיני.
הבחירה הזו, על פי הניתוח של מזרחי, לא הביאה את החוקרים לערער על הנחת היסוד של עצמם, אלא לחשוד במנגנוני בוחן המציאות של יהודים שמוצאם מארצות האסלאם. ההזדהות עם המדינה הציונית והגישה הניצית ביחס לפלסטינים, למשל, הוסברו כניסיון להזדהות עם הקבוצה היהודית השלטת ולהיבדל מזו הערבית, שסומנה כאויבת המדינה. לעומת זאת, האסכולה הניסים־מזרחית מציעה לחוקרים לבחון כיצד מזרחים "פועלים מתוך רשתות משמעות לא־ליברליות" (עמ' 14) שאינן שואפות ל"שחרור" או ל"גאולה" מזרחית נוסח התסריט הליברלי השגור, אלא מעניקים משמעות לזהותם המזרחית כחלק ממכלול זהויות מורכב יותר, שאיננו מנהל עם קבוצת הרוב ההגמונית יחסים לעומתיים בלבד. הגישה של מזרחי, כפי שאבוטבול־זלינגר מקפיד לציין, איננה שואפת להחליף לחלוטין את הגישה הביקורתית. היא אינה מוחקת או מטשטשת, למשל, את האי־שוויון ואת האפליה המבניים נגד מזרחים, שאפיינו, ובמידה מסוימת עוד מאפיינים, את החברה ואת המדינה ומוסדותיה, ועל כן משפיעים על עיצוב זהותם של מזרחים – ואשכנזים – בישראל דהיום. תחת זאת, הגישה של מזרחי באה לשים לקודמתה סייגים, ולספק לה גישה משלימה – זהירה, ושמרנית יותר – המבוססת על אימוץ "עמדה אפיסטמית צנועה, המבקשת להתחקות מקרוב אחר קולותיהם וחוויית חייהם של הנחקרים והנחקרות, המהווים מקור ללמידה, להמשגה תיאורטית, ולהרחבה והעמקה של הביקורת" (עמ' 191).
המאמרים בספר שממשיכים בדרך שהתווה ניסים מזרחי אכן מספקים תובנות מעניינות בתחום חקר המזרחים והמזרחיוּת בישראל. נח לוין־אפשטיין וינון כהן, למשל, מציגים נתונים מספריים שמעניקים גיבוי אמפירי להנחות יסוד מקובלות בנוגע למזרחים בישראל: זיקתם של מזרחים לישראליוּת נותרת מוצקה, וזאת על אף שהגישה הביקורתית עשויה להדגיש, כאמור, את העוולות שהממסד הציוני חולל כלפי קבוצת המיעוט המזרחית ולצפות ללעומתיות בין מזרחים למדינת הלאום; ביחס לאשכנזים, מזרחים נוטים להזדהות עם הקטגוריה "יהודי" יותר מאשר עם הקטגוריה "ישראלי"; וכן, "מגורים באזור בעל מאפיינים כלכליים־חברתיים גבוהים מעלים את הסיכוי לבחירה ב'ישראלי' (לעומת 'יהודי') כזהות מוצא ראשונה" (עמ' 293). הנקודה האחרונה נחקרת מזווית נוספת בעבודתם של גיא אבוטבול־זלינגר ואברהם שניידר, שמשווים את תפיסת הזהות האתנית של מזרחים בני מעמד הביניים בין המרחב העירוני לזה הכפרי. אבוטבול־זלינגר ושניידר מצאו שמזרחים בני מעמד הביניים במרחב הכפרי, שמתאפיין בחלוקה אתנית מובחנת (יישובים אשכנזיים לעומת יישובים מזרחיים), הם בעלי הזדהות אתנית־מזרחית מוצקה, בעוד ש"במרחב העירוני ההטרוגני שבו חולקים פרקטיקות חברתיות ותרבותיות משותפות רבות", מתפתחת זהות אתנית־מזרחית "רזה" (עמ' 83–84). אותה מזרחיוּת "רזה" איננה מחשיבה את הרכיב האתני כמרכזי או כמכריע בזהותו של היחיד ובתפיסת חשיבותה לחייו. הרכיב האתני מתגלה כגמיש יותר, כפרפורמטיבי לעתים, כשהיחיד מדגיש או מטשטש אותו בהתאם לנסיבות ולסיטואציות חברתיות. המסקנה הזו מאתגרת את יציבותה ואת מרכזיותה של הקטגוריה "מזרחים" – שמלכתחילה כוללת קהילות שונות ומגוונות ביותר – ומציעה תבחינים נוספים לאפיונם של הגוונים השונים שדרים בכפיפה אחת תחת הקטגוריה האתנית.
לצד הממצאים האלה, הספר כולל, כאמור, גם מאמרים שמבקשים להשתלב בשיח המזרחי התרבותי־פוליטי, ומסמנים מגמה המתכנה "פוסט־ליברלית". אלה מבקשים מצד אחד לחשוף ולתאר, ומצד אחר לחלץ ולגבש עמדה אידאולוגית מתוך העמדה המזרחית. הגישה ה"פוסט־ליברלית" דוחה את שיח זכויות האדם הליברלי, ומבקשת להעלות על נס את הקהילה – היהודית, בעיקר, במקרה המזרחי. למשל, במאמר על התנגדותם של אוהדי קבוצת הכדורגל בית"ר ירושלים לשיתוף שחקנים ערבים בקבוצה, גיא אבוטבול־זלינגר מציג את שיח ה"טוהר" של אוהדי בית"ר הקיצוניים, המתנגדים ל"זיהום" של שורות הקבוצה בשחקנים ערבים ככזה ש"מבטא היגיון קהילתני ולא גזעני" (עמ' 207). זוהי טענה ששיח ליברלי לא יצליח לפענח או לקבל בטענה שגזענות, גם מטעמים "קהילתניים" לכאורה, היא גזענות ותו לא. גישה "פוסט־ליברלית" זו מופיעה ונדונה גם במאמר של עופר סיטבון. סיטבון מבקש לאתגר את מודל הדמוקרטיה הליברלית הישראלי ולהציג לעומתה גישה כלכלית־חברתית "פוסט־ליברלית" חלופית שמתבססת על אותו רכיב "קהילתני" שמאפיין, לדידו, את המזרחים והמזרחיוּת. ואולם החשד שעולה למקרא הדברים הללו הוא שאותו "פוסט" שמקדים את המונח המתחדש, "פוסט־ליברליזם", איננו מבטא אלא שאיפה לרגרסיה, לחזרה אל העולם שבטרם התגבשות עקרונות כבוד האדם וזכויות האדם. לא זו בלבד שהפלירטוט הזה עם הסנטימנט הקהילתני מסתכן בהתמסרות לאידאולוגיה פשיסטית של עליונות דתית או גזעית, הוא גם נופל לאותו המִשׁגה שבו חוטאים, לכאורה, אנשי הגישה הביקורתית שלעומתם, במידה רבה, נכתבת ההגות ה"פוסט־ליברלית". ואמנם, בעוד שגישה פוסט־קולוניאלית תצפה מהמזרחי להתמסר לזהות המסומנת והמדוכאת שלו ולארגן את הנטייה הפוליטית שלו סביבה, גישה "פוסט־ליברלית" תדרוש מהמזרחי להתחבר לזהות שמרנית אותנטית לכאורה ולחלץ ממנה את הנטייה הפוליטית המתאימה. במילים אחרות, דומה שהניסיון לנסח "פוליטיקה מזרחית" עומד מבסיסו בניגוד לבשורה של ניסים מזרחי, שמצביעה על רשתות המשמעות השונות שלפיהן האינדיבידואל מַבְנה את זהותו ומתרחקת מתפיסה מהותנית של רכיב הזהות האתני אצל היחיד. השקפה כזאת תצדד בהיתכנותם של מודלים מורכבים של זהות, שבהם ייחוס אתני איננו משקף בהכרח נטייה פוליטית כזאת או אחרת.
לא בכדי ה"קול המזרחי" המובחן והכריזמטי שבא לידי ביטוי בכרך מ־1999 מקבל, 20 שנה מאוחר יותר, מעמד של "הד מזרחי", צנוע וזהיר יותר. בפתח הדבר ל"קולות מזרחיים", כותבים אבוטבול־זלינגר ועמיתיו על אופיים הסוחף של הדיונים שהתקיימו בכנס עליו מתבסס הספר: "יש בהרצאות ובדיונים המופיעים פה טשטוש מכוון של הגבולות הברורים בין שיח אקדמי לשיח ציבורי. הדיון המורכב, הרב־קולי של השיח המזרחי המתעצב פורץ בכך את גבולות השיח האקדמי והופך לדיון פומבי, פוליטי, כזה שמבקש לא רק לתאר תופעה חברתית אלא להגדיר מחדש את התופעה הנחקרת" (עמ' 15). 20 שנה מאוחר יותר, השאיפה הזאת אל האוונגרד מבקשת להתחלף בהתמקמות במרכז שקול יותר. ואולם בעוד שהנטייה הפרגמטית הזאת באה לידי ביטוי בגישה המחקרית־סוציולוגית שמשתקפת מרוב המאמרים שמכונסים בהד המזרחי במרכז הישראלי, הניסיון לנסח סדר יום "פוסט־ליברלי" מאיים לחרוג מהקו הזה. אנו חיים בעולם שבו הדמוקרטיה הליברלית נושאת ונותנת עם קהילות וזרמים לא ליברליים שמבקשים לשנות את פניה: פונדמנטליזם דתי בשילוב רגש לאומני מימין, וגישה ביקורתית־פרוגרסיבית שמאתגרת את ערכי הליברליזם המערבי משמאל. למול זרמים כאלה, המהפכניים באופיים, אולי מוטב לאמץ "גישה אפיסטמית צנועה", כפי שניסים מזרחי מזמין אותנו לעשות, לבחון משטרים לא ליברליים מההיסטוריה וממקומות אחרים במרחב ובעולם שלנו כיום, ולנקוט משנה זהירות – וחשדנות – בקולות שקוראים לנו להשליך את המודלים הפוליטיים השרירים. בימים אלה, עמוק לתוך המאה ה־21, הדמוקרטיה הליברלית כבר איננה גישה מהפכנית או חדשה. היא, למעשה, חלק מהממסד המובן מאליו של המערב. על כן יוצא, באורח פרדוקסלי משהו, שדווקא הדבקות בליברליזם היא העמדה השמרנית החדשה.
