עוד לפני יציאת הגיליון הראשון של מעלה ראה אור ספר חדש בשם אנשים עדינים שכתבה מיכל ברנע־אסטרוג (רסלינג, 2019). אם מעלה דיבר לליבכם, אנו ממליצים לכם לקרוא את הספר הזה, המבקש לכונן את העדינות כערך, ולהבדילו משלל האסוציאציות הבלתי מדויקות שהמילה הזו מעוררת. אנשים עדינים משיב בבהירות על כמה מהשאלות ואי ההבנות הרווחות כלפי העדינות שבהן נתקלנו במהלך הזמן שעבר מאז צאת הגיליון הראשון, ולבירורן נבקש לייחד את דבר המערכת של הגיליון השני.
השאלה השכיחה שליוותה את יציאתו של הגיליון הראשון היא האם החיפוש אחר העדינות שעליה כתב העת הצהיר פירושו שאנחנו מתנגדים לפרסום ביקורות שליליות. התשובה היא לא. עדינות אינה חיוביות, טשטוש בין רע לטוב, הסתרת האמת או גיהוץ מפות לבנות מוכתמות בכתמים צהבהבים בעמילן ספריי. עדינות היא אופן אמירת הדברים והאמונה כי הביקורת לא נובעת מרגשות נמוכים כמו רשע, קטנוניות או לעג – אלא מחיפוש אחרי אמירת האמת. אומנם האמת נתפסת על ידי אנשים שונים באופנים שונים, אבל אנחנו מחפשים אחרי אמת שאינה נובעת מהשכנוע העצמי של המבקר גרידא, אלא מהיכולת לעשות שימוש מיטיב ומרפא באמת. כפי שמתארת ברנע־אסטרוג: "לא כל אמת קלה לעיכול, ולעיתים האמת מכאיבה; אך כשיש לה מעמד של אמת חומלת, מה שמעניק לה אותו אינו אותו שכנוע עצמי אלא איכות התודעה שמפיקה אותה […] אם הנפש עושה שימוש אלים או הרסני ב'אמת' כלשהי – כלפי עצמה או כלפי נפש אחרת – הרי ה'אמת' הזאת מאבדת מראש את מעמדה כאמת." (עמ' 57).
חרף הבלבול הנפוץ, עדינות היא גם לא רגישוּת. על ההבדל בין שתי האיכויות הללו, הרגישות והעדינות, משיבה ברנע־אסטרוג: "…העדינות כוללת בתוכה רגישות, אך היא אינה רגישות בלבד. רגישות ורצחנות יכולות לדור בכפיפה אחת. העדינות מגיבה כלפי האלימות ברתיעה." (עמ' 25). השורות האלו מזכירות את שירו של יהודה עמיחי "יפות הן המשפחות בירושלים": "כֵּן, / אָדוֹן נַפָּץ, / גְּבֶרֶת קְפִיץ, / יֶלֶד פְּתִיל / נַעֲרַת מַרְעוֹם / וּנַעֲרֵי הַשְׁהָיָה, / וְכָל הַזְּמַן רְגִישִׁים, רְגִישִׁים, רְגִישִׁים" (שלווה גדולה: שאלות ותשובות, 1980).
אז מדוע בכל זאת דווקא העדינות זוכה לקבלת פנים מבלבלת? מדוע דווקא העדינות מהווה כר פורה לחוסר הבנה? ככל הנראה, משום שהיא לרוב מוחמצת. כפי שמתארת ברנע־אסטרוג, המסר העדין הוא "תשדורת מעודנת הנופלת על רצפטורים גסים (נורמליים לגמרי במקרים רבים אך קהים ביחס אליה)"; העדינות לדעתה "אינה נקלטת במלואה או שאינה נקלטת כלל. במקרה זה, בעלי הרצפטורים אינם יכולים לתפוס את התשדורת ולהיענות לה כראוי" (עמ' 75). כוחה של האבחנה הזו יפה לשני צידי הביקורת: לעיתים יוצר בעל תשדורת מעודנת "נופל" על רצפטורים ביקורתיים שאינם יודעים לקלוט את התשדורת, ולעיתים דווקא ההיפך: דבריו של מבקר בעל תשדורת מעודנת מתעוותים בשל הקריאה הקהה של היוצר או של קורא הביקורת. וכשהכשל התקשורתי־ספרותי־תרבותי־רוחני הזה הופך לשיטתי, התשדורת עצמה מתחילה להתעוות. היא מתעוותת משום שהיא מקבלת משוב חוזר שהיא אינה מתאימה. היא אינה מתאימה משום שאינה ברורה או מובנת ולכן עליה לפתח שריון כלשהו כך שתהיה עדינה פחות, כך שתוכל להתמודד עם הרצפטורים התרבותיים הקיימים – במקום שהם יתפתחו אליה. היינו, במקום ששדה הספרות – שהשדה התרבותי – יתפתח אל מימדיה של היצירה, היצירה צריכה להתפתח אל התפיסה המצומצמת לעיתים של השדה.
"העדינות קשורה לדקויות, והאדם העדין מבחין בדקויות ומגיב אליהן" (עמ' 74); ואם יורשה לנו להוסיף על כך – אם העדינות קשורה בדקויות, אז האדם העדין קשוב מאוד אל דקויותיו. כשם שטבח מחונן מכיר את קו המלח המדויק לו באוכל – הקו המאפיין את החך שלו – כך הקורא, המבקר והכותב העדינים מכירים את נקודת ההתבדלות של טעמם, של הלשון הטועמת, של היד המתבלת – מידיים אחרות ומטעמים אחרים הסובבים אותם.
נקודה זו מביאה אותנו אל ספר שהכיר לנו בנדיבותו המבקר אריק גלסנר, הביקורת ובעיותיה (מוסד ביאליק, 1957) מאת מבקר ספרות היידיש שמואל ניגר. ניגר משווה בין המשורר ובין המבקר, וטוען כי בעוד המשורר משתמש בחומרי החיים כהשראה וכמנוע ליצירתו, המבקר משתמש בספרות עצמה כהשראה וכמנוע ליצירתו. אם המשורר פוגש בירגזי או בחולדה ומתעורר לכתיבה, אזי דחף הכתיבה של המבקר מתעורר בתנאים אחרים לגמרי: אל מול הספרים. ובמילותיו: "אומנם המבקר הוא לפי דרכו יוצר ונותן, ולא רק נהנתן משל אחרים ולקחן משל אחרים, אלא מאחר שעצם יצירתו יסודה ביצירתו של אחר, שלא כמשורר, העוסק במציאות הגולמית […] אותה מידת האובייקטיביות והרב־צדדיות שמגלה האומן כלפי החומר שהוא משתמש בו – זה חומר החיים – מגלה המבקר כלפי אובייקט־האומנות שלו: האומנות" (עמ' 8-7). ייתכן שלמבקרים מסוימים העמדה הזו תיראה כפיחות במעמדו או בסמכותו של המבקר. אנחנו נטען ההיפך. נדיר שקורא יטען בפני המשורר כי השיר שכתב אינו נכון, אינו צודק, אינו מאוזן, משום שברור לקורא כי השיר הוא יצירת אומנות. התפיסה של הביקורת כיצירת האומנות של המבקר, השווה במחויבותה ליצירת אומנות בתחום התיאטרון, השירה או האומנות הפלסטית, תשחרר את המבקר מהסמכות העבשה, ובמקומה היא תעניק לו מקום ברשת של יוצרים – ולא מעליהם. עמדה כזו ממילא תעודד את הקריאה והכתיבה על אודות יצירות, גם בקרב מי שאינו נמשך לכתיבה כזו, משום שתחום הביקורת לא ייחשב עוד לשדה קרב של תככים, מזימות, פוליטיקה, חרצובות משוחררות ורשימות שחורות; בִּמקום זה, הביקורת תייצר רשת עצמאית של יצירות הנולדות מן הספרות.
לעיתים קרובות מבקרים טוענים שהם נאלצים לקטול מבוקרים על מנת להגן על הספרות ולתבוע את כבודה. ההגנה הזו מעידה על הנחת יסוד לפיה הספרות לא יכולה להגן על עצמה, ולכן היא נזקקת לאבירים שישמרו עליה באמצעות הגנה אלימה. זוהי הגנה טהרנית, המבקשת לשמור על טוהרה של הספרות, אולם היא מהדהדת דפוס עתיק ומטריד אחר, והוא ההגנה בשם כבוד המשפחה. במקום לתת לספרות לבחור את בחירותיה ולפעול את פעולתה – מישהו (בדרך כלל) יעדיף שהיא תישאר סגורה בבית בזמן שהוא מלמד לקח או תובע את עלבונה (עלבונו). זוהי אלימות שנוצרת בשם כבוד, אלא שכבוד לספרות היה דווקא סומך על היכולת של הספרות עצמה כשדה רוחני לסנן באמצעות הזמן. כפי שכותבת ברנע־אסטרוג: "אני רוצה להציע את העדינות כאיכות המשקפת, במצבה הבשל, את עמדת האדם העושה שימוש לא הרסני ברגישותו כדי לחוש את הרגישות – שלו ושל האחר – ולהיענות לה." (עמ' 26).
נבקש לסיים בסיפור קצר ששמענו ממש לאחרונה. לפני כשבועיים מורה לספרות בבית ספר תיכון התבקש לשמור על מתכונת במתמטיקה באחת הערים הלחות שלנו. המורה הגיע, חילק את הטפסים, הוציא מתיקו ספר שירה של משוררת צעירה שנשכח בו והחל לקרוא. לפתע נכנסה אל הכיתה תלמידה, לקחה טופס, התיישבה להשיב על המבחן, ולאחר דקה או שתיים הגישה את הטופס בדמעות וביקשה לצאת. המורה הסביר לה שעל פי הכללים לא יוכל לאשר לה לצאת לפני שתחלוף שעה מתחילת המבחן. התלמידה התיישבה במקומה, ואחרי דקה או שתיים שבה אל המורה וביקשה לפחות את הטלפון שלה משום שהיא משתגעת. המורה השיב לה שלא יוכל לתת לה את הטלפון, אבל הוא יכול לתת לה ספר לקריאה. היא אמרה לו "תביא", וחזרה למקומה. מפעם לפעם, כשהמורה סקר את הכיתה, הוא ראה אותה גומעת את הספר במהירות, וכעבור פרק זמן נוסף ראה אותה מתבוננת בכריכה האחורית של הספר. לאחר כמה דקות שבה התלמידה לשולחנו, ביקשה בחזרה את הטופס שלה והחלה לענות עליו.
הסיפור היפה הזה הוא לא אגדה, אלא סיפור אמיתי המתרחש בכל רגע ורגע. אהבת הספרות צריכה להכיל בתוכה צניעות, כלומר את ההבנה כי אנחנו לא יכולים להציל את הספרות, ואין לנו צורך להגן על כבודה, משום שממילא היא זו המצילה אותנו תמיד.
***
בגיליון השני של כתב העת שש־עשרה רשימות. חמש הראשונות עוסקות בסוגים שונים של שימושים בשפה ובמשמעויות של שימושים אלו: הד הזרות בשירתו של ליאור שטרנברג; העיסוק האובססיבי והזר במרפי של בקט; המחיקה הממשית של השפה במים מים של אלכס בן ארי; והמחיקה הסמלית אצל נלי זק"ש ושייח'ה חליווא. במרכזן של שלוש הרשימות העוקבות על קנאת סופרות, קרן השמע ונעדרים קרים, ניצבות גיבורות המבקשות לפרוץ את הגבולות החברתיים בתוכם הן חיות, ושתיים מהן גם עוסקות באופן מרתק בחוויית ההתבגרות וההזדקנות הנשית. ההתמודדות עם המסורת הספרותית והדתית נוכחת בגיליון גם בכתיבה על יצירות חדשות כגון שאת, ספרו הראשון של יפעל ביסטרי, הבת היחידה של א.ב. יהושע, או אבא, בן, סבתא דינה מאת יוסף בר יוסף, וגם ביצירות שהועלו מן האוב, למשל בן המקום לחיים הזז או אנדרטה של צרעת מאת יונה וולך. בתפר ביניהן עומד הניסיון לשינוי וחידוש – אם באמצעות קריאה בספר איך לשנות את דעתך? ואם באמצעות קריאה בכריכת הספר חרסים – שהוא דוגמה מאלפת לאִחזור שהוא חידוש.
שלכם,
נועה שקרג'י, עטרה בן חנן, גלעד מאירי, אביב פטר
