"תכתבי, נו, תכתבי, למה את לא כותבת? ישכחו אותך, יש לך מומנטום, הקוראות מחכות, יחשבו שאת במשבר הספר השני, ברור שאת במשבר הספר השני, את סופרת של ספר אחד. נו תכתבי, זה הכול עניין של החלטה. תחליטי שאת כותבת, תסגרי את הדלת, תתיישבי, זה יגיע, זה יבוא".
אלה היו הקולות המאיצים והביקורתיים שהלמו בי מאז ראה אור רומן הביכורים שלי כותבת ומוחקת אהבה בשנת 2013.
פחות משנה מהרגע שבו הונח על המדף כבר החלו לדחוק בי סובביי, ובדיעבד גרמו לי לדחוק בעצמי בשם אותו מומנטום נשגב בעידן שכל כולו האצה – למהר ולהתפיח את עלילת את הספר הבא כאילו הייתה כתיבתו של ספר דומה לשדרוג מודל ישן במודל מהיר יותר של מחשב או של סמארטפון, למענה מיידי בנוסח שני קווים כחולים, או להשבעת הרעב בעצירה חפוזה בפתחה של מזללה.
האם ידעתם למשל שבמאה ה־21 גיליון אחד של עיתון יומי אוחז את כל המידע שספג במהלך חייו אדם במאה ה־14, ושיצירות מוזיקליות קלסיות שנכתבו במאות קודמות מתנגנות היום במהירות של פי שניים מהמקצב שבו חוברו?
קרל אונורה כתב: "יש דברים שאיננו יכולים ואיננו אמורים להאיץ. הם דורשים זמן. הם זקוקים לאיטיות, כיוון שברוב המקרים לאט יותר זה טוב יותר – בריאות טובה יותר, עבודה טובה יותר, עסקים טובים יותר, חיי משפחה ומין טובים יותר […] לשלוט בקצב החיים שלך זה להיות מסוגל להחליט כמה מהר עליך לנוע בכל מצב" (בשבח האיטיות, 2006). וכן, אפשר וצריך גם להוסיף: התבשלות איטית יותר של הנפש, או איטית דייה כדי להיענות למקצב הפנימי ולא לקצב החיצוני. כי לכי תסבירי לקולות – פנימיים או חיצוניים – שאת עוד משתכשכת בוואקום שהותיר בך הסיפור שאך נחלץ ממך. לכי תגידי שאת מרוּקנת, שעוד לא מתממש בתוכך סיפור חדש, שעוד לא בוער בך הדבר שיהיה לך דחוף להגיד עד כי יהיה אפשר לעצור למענו את סיבוב העולם ולהיכנס שוב אל מחילת הכתיבה.
וכמה חכם ויודע תיאר זאת הסופר דויד גרוסמן בסרט על אודותיו שביימה עדי ארבל: "לקראת התחלה של רעיון חדש נוצרת בערה פנימית, כאילו יש לי חום. משהו עולה ובא, הולך לקרות משהו. הכול חי יותר… וכשאני מתחיל לכתוב, דברים שקורים מתנקזים לתוך הסיפור. יש לי חוט להשחיל עליו את אירועי היום־יום. כשאין סיפור הדברים שקורים מתפזרים".
אז עוד לא בער בי דבר, ולא היה לי סיפור ולא התלהט בגופי חוט להשחיל עליו את אירועי היום־יום. אבל כמה זמן יכול הריק להרשות לעצמו להישאר ריק? והריק הזה, שהעמיק והתרחב בתוכי, אסף לתוכו את הפחדים שצעקו לי בראש: "את לא תכתבי יותר לעולם. זה היה ספר ראשון ואחרון". הפחדים שכדי להשתיק אותם כל מה שרציתי היה להתחיל כבר לכתוב ספר חדש. אז מה אם לא היה לי על מה ושום מחשבה לא הקימה אותי מרבצי ודחקה בי לעזוב את שאר עיסוקיי הלא חשובים כדי לחצוב אותה מהסלע? אז מה אם עוד לא היו דמויות שניהלו אותי, שהעירו אותי בשלוש ובארבע בבוקר, לרוץ ולפגוש אותן על צג המחשב ולהמשיך להתווכח איתן מהמקום שבו הפסקתי אך אתמול?
ברומן שנכתב בסופו של דבר, אומרת הגיבורה: "כל כך הרבה נוכחות יש לו להיעדר, לא ריק הוא, לא חלל". וזה בדיוק מה שהרגשתי כאשר לא היה לי מה לכתוב – את נוכחותו המאיימת של הבור שבתוכי שהוא ריק ריק ריק ואני שקועה בתוכו בלי יכולת לצאת אל העולם ולהגיד: "אאורקה. הינה. זה קורה. אני אוחזת בקצה חוט". אבל דבר לא קרה ושום חוט לא התלפף ושום דמות לא נדחפה מתוכי ולא בעטה מבפנים ולא ביקשה להיות מסופרת. וזה הבהיל אותי, כל כך הבהיל אותי הפחד הזה לא להצליח לכתוב יותר, וכפועל יוצא שלו – להישכח; עד שבִמקום שהסיפור הוא שיסחף אותי כמו רכבת משוגעת וידהיר אותי על מסילת הטקסט, זו הייתי אני שניסתה לגרד אותו מקירות נפש שלא ידעה את נפשה. אבל עדיין, חודש ועוד חודש, שנה ועוד שנה, לא היה לי מה לומר, והינה הצטרפו להן ארבע שנים שהיו ממושכות ועקרות; לא משום אורכן המוחלט או הקצב האובייקטיבי שלהן, אלא משום ההתעקשות שלי להמשיך ולאפשר לקולות החיצוניים להישמע באוזניי ולגרום לי להשתהות בתוך הפרעת קשב גדולה, מתדפקת ומטרטרת, שהחלה במעגלים הקרובים והתפזרה באדוות רחבות, טעונות, ונסגרה לכדי מעגל אינסופי של אשמה על שלא יכולתי לספק את הסחורה. האשמתי את עצמי שהאמת הפנימית שמתעקשת ש"אין לי מה לכתוב" היא רק תחפושת שהתלבש בה הפחד מפני כישלון, כישלון הרומן השני, אלא מה? וממש כמו בתופעת המדבור, נערמו זו על גבי זו שכבות של פחד ושל אשמה ושל בלבול ושל דחיינות ושל הצטדקות, והתמצקו והשתיישו, עד כי נדמה היה שגם כאשר יגיע מבול הטקסט, הוא לא יצליח לבקע את שכבות האימה שהצטברו במעבה התודעה.
ושום דבר באמת לא בא, וגם אם באו והלכו דמויות משם לכאן בעומק התודעה, בעיקר בשליחותה של אותה אימת התאיינות, הרי שלא הצלחתי להלביש אותן גוף ופנים וריח ובגד וצורה, ומן הסתם היו אלה דחלילי קרטון שלעולם לא יהינו לשלוח שום סיפור לפרוש כנפיים ולהינשא ממחוזות הדמיון אל מסך המחשב.
ובכלל, לא היו לי סיפורים ולא היה לי מה להגיד. באמת. לא היה לי מה להגיד. ארבע שנים לא היה לי מה להגיד. נכון שבמהלך הזמן נרגעתי קצת, בעיקר כשקראתי סופרים גומאי דרכים, אלו שכבר ברור שהם לא תאונה של ספר אחד. אומרים ששלוש וארבע שנים הן משך זמן סביר להניח לרעיון ספרותי להבשיל בתוך אינקובטור התודעה, אבל אפילו רעיון לא היה לי. שלא לדבר על ספרותי.
טעיתי לחשוב שאין לי שום פריווילגיה להתרווח אל תוך האין הזה, מפני שלתפיסתי הנפסדת והשגויה עוד היה עליי להוכיח לעצמי שהעובדה שכתבתי ספר אחד היא לא מופע חד־פעמי; שהרי הנינוחות והאיטיות הן המותרות של אלה שכבר הוכיחו את עצמם ואינם צריכים לציית לתנועה חיצונית להם: הם אינם צריכים למהר לשום מקום, אלא הם יכולים להרשות לעצמם לקבוע את הקצב בעצמם. מה שלא הבנתי אז, זה שאף אחד לא צריך לציית לקולות שמחוץ לעצמו. שאף אחד לא צריך להגביר את הקצב בגלל תנועה ממהרת שאינה שלו.
ולכן, אז עוד חיפשתי דרכים להאיץ. וכשאת מחפשת, את מוצאת. וכך תפסה אותי יום אחד חברה רחוקה – עד כדי כך הפליגו מפרשי הדאגה שנשאו את בשורת אי־הכתיבה – והודיעה שיש לה עלילה עבורי ושכל שעליי לעשות זה להקשיב להשתלשלות העניינים כפי שהיא עצמה חוותה אותם, ופשוט לכתוב.
מתוך שבכת ענני החורף שהטילה המציאות הסוערת על ראשי, הפרטים שסיפקה לי על אודותיה ועל אודות אהובהּ מפרק ב' (שאך בשבוע שעבר נתקעו יחד במהלך סופת שלגים בביתו של הגרוש הנוירוטי שלה) היו מסקרנים דיים, או נדמו לי מסקרנים דיים, עד כי אני, כמו עיוור שנאחז באלומת אור כבמקל נחייה, התיישבתי לתפור ביד גסה עלילה שלא היה לי שמץ של חיבור אליה – לא אישי ולא רגשי – העיקר לתלות לראווה על התורן איזו שהיא הכרזה, ולקוות לרוח חולפת שתניף אותה, מתעלמת מהידיעה שסיפור שראוי לספרו חייב לבעוט בנו מבפנים החוצה, ולא מן החוץ פנימה. אבל אני התעלמתי מהאמת הזו בשם הפחד, וסיננתי לעצמי שהיי, אם פיטר דה פריס כותב רק כאשר יש לו השראה והוא דואג לכך שתהיה לו השראה בכל יום בשעה תשע בבוקר – גם אני יכולה. וניסיתי להתמסר לסיפור הזוג התקוע בשלג. אבל גם הקביעה הזו, שספק אם היא אמיתית או סוג של אגדה אורבנית מטרידה, לא הצליחה לחלץ מתוכי טקסט לא לי. ובכל זאת – פילסתי זמן כתיבה, כיוון שסוף־סוף יכולתי לזרוק אל הפיות שכיתרו אותי את ליטרת הבשר המרגיעה – "הינה, אני כותבת". ואכן, הם דממו.
אני זוכרת את הרגע המדויק שבו טרקתי את כנף המחשב וזנחתי את הדמויות המקרטעות להמס אל תוך עצמן באותה סופת שלגים מרוחקת עד זרא. הן לא היו שלי. ואולי בזכות זה הבנתי סוף־סוף שהקולות המזרזים הם לא שלי. שיפחידו את עצמם אלו שדוחקים בי כבר לכתוב פן אשכח. שישבו ויכתבו בעצמם. וכמה משחררת הייתה ההחלטה הזו, להפסיק להאכיל את להקת הכרישים תאבי הדיו. והתרווחתי אל תוך עצמי בתחושה שיותר גרוע משהיה לא יכול להיות. אז אני לא אכתוב. אז אצלול אל תוך שכבות משבר הספר השני ואתאבן בתוכן לנצח. הינה, אני מודה, אני סופרת של ספר אחד.
ומובן שדווקא אז, כשעזבתי, כששחררתי, הגיעה אביגיל. דווקא כאשר כבשתי את הקולות הזרים תחת פעמון זכוכית היא הופיעה וחטפה אותי בסערה והייתה משאית חילוץ להוביל בבטחה את העלילה. ולכוח המשיכה שלה כבר לא יכולתי להתנגד. כיוון שהוא היה כוח משיכה כפול, כמו של שני מגנטים זהים בעוצמתם – כי מתוך הפחדים והתקוות והמחשבות והתנודות היומיומיים, שסוף־סוף הצטברו בי בשל חלוף הזמן ותנועת החיים, היא עלתה, והפכה אותם לפחדים ולחלומות ולתקוות ולתנודות שלה, ובכך הפכה את ההווה לשולי, כזה שאפשר לגלגל ולדחוק אל תוך מחילת הכתיבה.
ולא הייתה לי ברירה הפעם אלא לפנות לה זמן, ומקום, ומרחב. כי שמעתי אותה בתוך הראש שלי, ראיתי אותה מול העיניים, הרגשתי בבטן את הדחיפות שלה לומר דברים אמיתיים שבערו בי. התרגשתי מהמחשבה עליה. על כך שאני יכולה להפוך להיות "היא", לממש את אופציית הקיום שלה בתוכי. ולכן כשהתיישבתי לכתוב אותה, נרגעתי. נרגעתי בכל כך הרבה מובנים שלא היה אכפת לי אם יהיה ספר, אם הוא יצליח, כי לא כתבתי בכלל ספר. כתבתי את אביגיל. כתבתי אותי. כתבתי אותנו פשוט מפני שהייתי חייבת לכתוב ושום הוויה חיצונית לנו לא הייתה קיימת עוד.
לא מתוך הקולות הביקורתיים עלתה לבסוף אביגיל, אלא מתוך הריק שהתמלא בקצבו, וככל שהיא התממשה והנכיחה את עצמה בתודעתי, וככל שהבנתי מי היא ומה הבעיה שהיא מעוניינת לפתור בנפשי, בין שהיו אלה המחשבות המפחידות על הזִקנה ועל האופן שבו מלמדים אותנו רק איך להיאחז בנעורים, ובין שהיו אלה תחושות ההתרוקנות המקבילות של הגוף ושל הבית, זה ממחזוריו ודימומיו וזה מקולותיו והמולותיו והגעגוע שהתחלתי להרגיש כלפי מה שנלקח ממני – ההורמונים, הפוריות, היכולת להביא מתוכי חיים, עזוז התאים, וההכרה שאני חייבת ללמוד באילו משמעויות חדשות עליי למלא את בור ההיעדר כדי לא להישאב לתוכו; כך הרגשתי שיש לי פרטנרית שסוחבת ומחלצת ביחד איתי את עגלת הפחדים והמחשבות שהפכה להיות עגלת הטקסט. או כמו שפסקה עלמה כהן־ורדי, עורכת הרומן: "לא לכל דמות אפשר לתת להוביל עלילה, אבל לאביגיל כן".
ואכן, כאשר אישה בעונת מעבר ראה אור והתממש ברימוניות מתפצפצת, כמו פרי בשעתו המדויקת – הבנתי שההמתנה הפכה למתנה, ואז גם בירכתי על ההתעקשות להדוף את כל הקולות החיצוניים שדחקו בי – גם של האנשים הכי קרובים – ולחכות לדמות הנכונה שתפציע מתוכי. ולא לחינם ההפצעה היא מתוך הפצע שבעומק הנפש והבשר. ואיזה מזל. איזה מזל שלא הקשבתי אלא לריק שבתוכי, ושלבסוף מתוכו פעלתי. אותו ריק שהמתין בסבלנות אדמתית עד אשר ינבוט הזרע ועד אשר תפרוץ מתוכו אביגיל, בדרכה הברושית, המסחררת, השתלטנית, המסוערת, החד־פעמית.
ואם יש משהו שאני רוצה לעבור וללחוש באוזנו של כל אדם כותב שמאיץ בעצמו למלא את השורות בקצב מרתוני א־לה המאה ה־21, זה ללמוד מהטבע. הטבע שלעולם לא ממהר ועדיין מגיע תמיד בזמן – על עונותיו ופרחיו ופירותיו. וכך גם הטקסט שנועדנו לכתוב, ושמלמד אותנו, אם רק נרצה ללמוד, שכתיבה היא טיפוס איטי אל יעד שפעמים רבות אנחנו לא יודעים עד כמה הוא מרוחק, וספק אם אנחנו בכלל מצליחים להבחין בו. אבל כמו שמצטטת אן למוט בציפור ציפור את הסופר א.ל. דוקטרוב שאמר: "לכתוב רומן זה כמו לנהוג בלילה. אתה רואה רק לאן שהפנסים שלך מאירים, אבל אתה יכול לנהוג ככה את כל הדרך".
ואני מוסיפה: העיקר שנתקדם בקצב שלנו. כלומר, בקצבנו האמיתי, בקצבו של הטקסט.
