פעם, כשהייתי צעיר מאוד, פגשתי אחד מאותם אנשים שבזכותם הגיעה האימפריה לאן שהגיעה – איש במעיל צמרירי ולו שפם צמרירי – שפם שחור, מהודק ומסולסל. ואם עטה את השפם כדי להתאימו למעילו, או שמא בנחישותו הנפוליאונית עלה בידו לצמח שפם במקום הרגיל, ובמקביל לגדל שפמפמים קטנטנים על גבי מעילו, זאת איני יודע. זכור לי רק שאמר לי את המילים הבאות: "בימינו, אדם מסודר אינו יכול להתהלך עם הידיים בכיסים." עניתי בחוצפה גלויה שאפשר אולי להסתדר עם הידיים בכיסיהם של אחרים; בתגובה הוא פצח בדברים על אודות התפתחות מוסרית, ומכאן אני מסיק שהיה גרעין אמת בדבריי. אלא שמקרה זה עולה עתה בזיכרוני ומתחבר למקרה אחר – אם אפשר לקרוא לו מקרה – שקרה לי אמש.
בכל ימי חיי כייסתי רק פעם אחת ויחידה, וגם בה (כנראה בשל פיזור דעת) כייסתי את כיסי שלי. ישנה מידת היגיון לא מבוטלת בתיאור זה של המעשה. כי בהוציאי דברים מכיסי שלי, עברו בי לא פעם ולא פעמיים רטטי המתיחות והדריכות השמורים לגנב; וזאת משום שהייתי נבער לחלוטין וסקרן לגמרי באשר לעשוי להתגלות. נכון שדרושה מליצה היאה להספדים כדי לכנותי אדם קפדן, אך אני תמיד מודע באופן מלא למצבם של כל מטלטלי. אני תמיד יכול לומר היכן הם, ומה עשיתי בהם, כל עוד באפשרותי להרחיקם מכיסיי. כי ברגע שדבר מה יחליק לאותן מצולות אין חקר, אנופף לו נוגות לפרידה, כווירגיליוס בשעתו. אני מניח שהדברים ששמטתי לכיסיי עודם טמונים בהם; הנחה זהה לזו אני מניח לגבי דברים ששמטתי לים. ולאוצרות האגורים בשתי תהומות חסרות קרקעית אלה אני מתייחס באותה יראה סתומה. מספרים לנו שביום הדין יקיא הים את מתיו; וכנראה שבאותה הזדמנות שורות ארוכות של דברים שונים ומשונים יגלשו מכיסיי. אלא ששכחתי לגמרי באילו דברים מדובר; ובאמת שאין דבר (להוציא כסף) שאתפלא למצוא שם.
כזה בעיקרו היה אופיים של ימי התום שלי. אין כוונתי כאן אלא לסכם בקצרה את הנסיבות המיוחדות, יוצאות הדופן, ומכאן גם הבלתי צפויות, אשר הובילו אותי, בדם קר ובדעה צלולה, לרוקן את כיסיי. נמצאתי סגור ומסוגר בקרון המחלקה השלישית בנסיעה ארוכה למדי. היום נטה לערוב, אך זאת הייתה יכולה להיות כל שעה משעות, כי כל מה שדמה לארץ ושמיים, לאור וצל, נמרח כמו במשיחתו הבלתי פוסקת של מכחול עצום ורטוב עשוי גשם נטול גוון. לא היו איתי ספרים ולא עיתונים. אפילו לא נמצאו לי עיפרון ופיסת נייר לכתוב עליה אפוס דתי. קירות הקרון לא הציגו שום פרסומות שיכולתי להעמיק בהן חקר, כי די בכל התאספות של מילות דפוס להורות דרך לאינספור הרכבות של המצאות רוחניות. כשאני נמצא מנגד למילים "סבון אור שמש" אוכל למצות לעייפה את כל מופעי הסגידה לשמש, אפּולו ושירת קיץ, בטרם אגש לעניין הסבון הנעתר פחות. אך בשום מקום לא נראתה מילת דפוס או תמונה; מלגו צופה הקרון עץ אטום ותו לא, ומלבר רטיבות אטומה ותו לא. באשר לי, אני חולק בתוקף על הטענה שכל הדברים יגעים, או, לכל הפחות, עשויים להיות. לכן פתחתי בחקר קרשי הקירות והמושבים, ואימצתי את מחשבתי בנושא העץ המרתק. ובדיוק כשהתחלתי להבין מדוע ישו היה דווקא נגר ולא בנאי או אופה או כל דבר אחר, הזדקפתי באחת, כי נזכרתי בכיסיי. הרי אני נושא עמי אוצר בלום. המוזיאון הבריטי ואוסף דרום קנזינגטון למוזרויות נדירות תלויים אצלי פה ושם. התחלתי למשות דברים החוצה.
הדבר הראשון שנתקלתי בו לבש דמות ערימות ודבוקות של כרטיסי חשמלית מדרום לונדון. מצאתי כמות נייר מספקת לכתיבת תואר במשפטים. כמו קונפטי הם הסתחררו מטה־מטה. כמובן שלמבט ראשון הם פרטו על נימי אהבת המולדת המתוחים בי ודמעות עלו בעיני; ונוסף על כך סיפקו לי את חומרי הדפוס שכה נזקקתי להם, כי בגבם גיליתי מאמרים קצרים ומרתקים על אודות גלולה כלשהי. ביחס למצבי המבודד אז אפשר היה לראות בכרטיסים הללו ספרייה מצומצמת אך איכותית של כתבים מדעיים. לו יימשך מסעי (כפי שנראה היה אז) עוד כמה חודשים, אוכל להעסיק את דמיוני בהתעמקות בכל היבטיה השנויים במחלוקת של הגלולה, אנסח תגובות ואערוך טבלאות של חסרונותיה ומעלותיה על סמך המידע שסופק לי. אלא שבסופו של דבר הייתה זו איכותם הסמלית של הכרטיסים שנגעה ללבי במיוחד. כי כשם שצלבו של ג'ורג' הקדוש פירושו פטריוטיות אנגלית, הרי שפיסות נייר אלה הן הסמל לפטריוטיות עירונית שבה תלויה בימינו תקוותה הגדולה ביותר של אנגליה.
הדבר הבא ששלפתי היה אולר. לאולר, למותר לומר, דרוש ספר עב כרס גדוש הרהורי מוסר משלו. הסכין מסמנת אחת מהחשובות שבפעולות הבראשיתיות אשר עליהן, כחוק, נחה תרבותנו האנושית כעל כריות רכות. מתכות, המסתורין שבתופעה הקרויה ברזל, שבתופעה הקרויה פלדה, מילא את עפעפיי בעופרת והוביל אותי, נם למחצה, למעין חלום. חזיתי בקרביו החשוכים והטחובים של יער שבו גילה האדם הראשון בין שלל אבנים מצויות אבן אחת משונה. ראיתי קרב ערטילאי, נורא, שבו נופצו קרדומי אבן ופגיונות אבן בוקעו בכוח תופעה נוצצת וחדשה, אחוזה ביד אדם נואש. שמעתי את כל פטישי העולם הולמים בכל סדניו. ראיתי את כל חרבות התקופה הפיאודלית ואת כל גלגלי המלחמה התעשייתית. כי הסכין אינה אלא חרב קצרה והאולר הוא חרב סתרים. פתחתי אותו ובחנתי את הלשון הגאונית והנוראה המכונה בפינו להב; וחשבתי שאפשר וזהו סמל לצורך הקדום ביותר של האדם. ברגע הבא הבנתי שטעות בידי; כי הדבר הבא שיצא מכיסי היה קופסת גפרורים. אז חזיתי באש, החזקה אף מברזל, אותו כוח קדום, עז ונקבי, שכולנו אוהבים ולגעת בו לא מעיזים.
הדבר הבא שמצאתי היה חתיכת גיר; ובה ראיתי את כל יצירות האמנות וכל תבליטי העולם. אחריה הגיעה מטבע צנועת ערך ביותר, אך ראיתי בה לא רק את צלמו ודברו של קיסרנו, אלא את כל המשטרים והסדרים מראשית הזמן. אולם אין לי המקום לספר מה היו שאר הדברים שהוסיפו לגעוש בתהלוכה ארוכה ומפוארת של סמלים פיוטיים. לא אוכל לספר לכם על כל הדברים שנמצאו בכיסי. אבל אוכל לציין בפניכם דבר אחד שבכיסי לא מצאתי, והוא כרטיס הרכבת.
* חיבור קצר זה לקוח מהספר זוטות כבירות (1909), מאת גילברט קית צ'סטרטון (1936–1874), הסופר והתיאולוג האנגלי הפורה. דומה ש"כיס" הוא למעשה צורתו של האפוריזם הזה, המתאר התרחשות פרוזאית תרתי משמע – בחינת יומיומי ובחינת שעמום – אלא שה"עניין" שמוצא צ'סטרטון במציאות המשמימה טמון בכך שלכל תופעה ולכל חומר ישנה גם עודפות רוחנית; הדבר כסמל משווה, בהיזון חוזר, איכות ספרותית לעולם. עוטפו ברוח. והרי "רוח האדם" המשתעממת ומחפשת עניין היא עיקרו של הטקסט הזה, המוקדש לכיס אך אינו מתעכב על הכיס עצמו כאפשרות להגות. על דרך הסיפור בלבד (מעשה כיסוי) מציג צ'סטרטון את הפריט שבאמצעותו נושא אדם דברים הנעשים סמויים אף מעיניו שלו, נשמטים לעתים מזיכרונו, ושבים בהיסח דעת להפתיעו. מהי המצאה זו אם לא ציור מבנה הנפש של ממציאה? (י.ד.)
