מערכת “קו אדום כהה״ ניערה אבק ממסה בת 45 שנים ותרגמה לעברית את יד נשלחת בנפש מאת ז׳אן אמרי. המערכת, המובילה סדרת ספרי עיון פוליטיים, זיהתה את ההתאבדות כנושא הדורש מאבק אינטלקטואלי וציבורי. הזיהוי הזה מוצדק, אבל המאבק ברובו הוכרע.
אמרי מציג את ההתאבדות כמופת של רצון חופשי: פעולה המתנערת מאמות מידה חברתיות, ומגלמת בשורה אנושית שיש לנצור. על כן הוא בז ל״פטפוטי סרק פסיכותרפיים״ (עמ׳ 72) שאנו בונים סביב המוות מרצון – הסברים פסיכולוגיים־מוסרניים הרואים בהתאבדות תולדה של חולשה נפשית. ברם, מאז כתיבת המסה הפכו פרשנויות אלו לבנות הסמכא הכמעט בלעדיות בהסברת ההרג העצמי, והן מבססות את האקלים הציבורי הרווח בעשורים האחרונים. בישראל, ניכרת הדומיננטיות הפסיכולוגית בסדר היום של עמותות “בשביל החיים״ ו״מש״ה״ ובאנשי המקצוע שמלווים את פעילותן. הרצון התרפויטי להושיע את המתאבדים ולחמול על אוהביהם כרוך בפרפורי גסיסה של פרשנויות שמציגות את ההתאבדות כבחירה מושכלת.
המאבק על הפרשנות הוא גם מאבק על הלשון. פרסומים בשפות זרות מבקשים להחליף את הביטוי האקטיבי “To commit suicide״ בביטוי הסביל ״Died by suicide״, מגמה שאומצה גם בישראל (“מת כתוצאה מהתאבדות״). השימוש בבניין התפעל נמצא תחת מתקפה לשונית: הפועל “התאבד״ – פועל שמסמן שתי פעילויות של אדם אחד שגם הורג וגם נהרג – מוחלף היום בתואר “אובדני״ ובשם “אובדנות״, מילים שהפציעו בעברית לפני שלושה עשורים ומעלימות את האקטיביות לטובת שרטוט של אדם נפסד, קורבן לנפשו.
לצד השפה, גם הכתיבה העיונית והבדיונית היא מושא במאבק העכשווי בנוגע לדיבור המותר על התאבדות. לדידם של דוברי בריאות הנפש, כתיבה אחראית על התאבדות צריכה להימנע מהצגת שיטות של הרג עצמי ועליה לציין מוקדי סיוע נפשיים. ציוויים אלו מלוּוים בגינוי פדגוגי וטיפולי של פרשנויות שמאירות היבטים חיוביים באדם שהתאבד ובבחירתו למות. יש לכך מילת גנאי: “גלוריפיקציה״.
רבדי גלוריפיקציה בולטים במסה של אמרי. לדידו, מתאבדים כי ממילא מתים, והנה אפשר – בחֵרוּת, בגבורה – לקבוע כיצד ואיפה ומתי. “התאבדות היא פריווילגיה של בני האדם״ (עמ׳ 58), הוא כותב. האוטונומיה ניכרת בניסוחיו: אנו יכולים “להקדים את להב הגיליוטינה״ (עמ׳ 58) “בעזות רוח גדולה ובכוח רצון חזק״ (עמ׳ 55–56). הבקשה שלו פולחת: “להכיר בתקפותו של השיפוט שלי״ (עמ׳ 71).
קריאה במסה מזכירה עד כמה גזרת המאבק העכשווי על משמעויות ההתאבדות דלה וצורמת. בצד של אמרי – הצד שידו על התחתונה – מדגישים את בשורת ההתאבדות, ואילו בצד השני מדגישים את סכנתה. צד הבשורה מציג אדם שמתבונן בעושר החיים, מתבונן שקול, מפוכח, ואומר די, לא רוצה יותר. עם התרגום של יד נשלחת בנפש, מערכת “קו אדום כהה״ מחמשת את הצד הזה. צד הסכנה, להבדיל, מציג אדם שנקלע למצוקה כה קשה עד שאינו מבחין בעושר שמציעים החיים. אדם זה לא היה מתאבד אם התאבדות לא הייתה חלק מארגז הכלים של התרבות.
אבל התאבדות היא עדיין תגובה אפשרית לחיים, שאפשר לנמק ולממש בעזרת בניינים, חבלים, אקדחים; בעזרת כדורי שינה, שבהם בחר אמרי בגיל 66. צריך אפוא להכחיד את ארגז הכלים הזה הכחדה פיזית ותרבותית: להציב שוטרים על ספי בניינים וגשרים, מורים על ספי בושות ותסכולים, ואינטלקטואלים על ספי רעיונות וסיפורים. הכחדת ההתאבדות אינה מוחלטת: המטרה היא למנוע את האירוע המצמרר של אנשים שהורגים את עצמם בלי סיבה רפואית, ובה בעת לשמר אתוסים של הקרבה עצמית.
ההתייחסויות השונות להתאבדות כוללות מכנה משותף מדכא. גם אנשי מקצוע שמדגישים את היבטיה הנוגים וגם אמרי, שמדגיש את היבטיה המשחררים, ממקמים אותה ככלי שרת בסיפור אחר; סיפור מערכת היחסים בין האדם – יצור קונקרטי, לבין החברה – ישות מופשטת. או שמדובר באדם חלש ומסכן שיש להצילו ובחברה שממהרת לסייע ולטפל, או שמדובר באדם עוצמתי ובחברה הכובלת אותו באסורים.
אמרי – אשר מפאר תגובות כמו אוטונומיה, בוז והתרסה – אינו מצליח להימלט מהמלכודת שתופסת את ההתאבדות כפעולה שבבסיסה מגיבה לחברה. בה בעת, הוא מנסה להפנות עורף לרעיונות שמטפחים את הקיום המשותף. טיעוניו אינם משכנעים יותר מטיעונים פסיכולוגיים המזהים התאבדות עם דכאון הרסני שעלה על גדותיו: אמרי מציע שבכל בני האדם שוכנת “נטיית מוות״ המוכיחה שיש בנו “שייכות לא חברתית״. האדם נולד כשהוא שייך לעצמו, ומת כשהוא שייך לעצמו, ולא למשמעויות חברתיות בנוגע להרס ולשימור, לרע ולטוב.
אפשר לרדד את המסר של אמרי, למלמל: זה בגלל השואה, לכן אמרי מוותר על עצמו, מוותר עלינו. בחור צעיר, הוא נכלא ועונה על ידי הגסטפו, ואז נאסר במחנות השמדה. הוא נחשב לאחד הדוברים הטרגיים של השואה, לצד פאול צלאן ופרימו לוי. אוסף המסות שלו על עינויים, “מעבר לאשמה ולכפרה״, ראה אור בשנת 1966 ותורגם לעברית בשנת 2000 בידי אילנה המרמן.
אבל אמרי מקדים ונאבק בפרשנויות שמשטיחות את התאבדותו לתגובה עגמומית של אדם ששרד את אושוויץ. אפשר לדמות אותו מתרה בפרשנים סנטימנטליים של דבריו, מתעקש: זה לא אתם שנפנפתם אותי, זו אנושיותי, שאינה שייכת לכם. לא רוצה בנו, ובכל זאת רוצה בנו: אפשר לקרוא את יד נשלחת בנפש כמכתב פרידה ארוך, מסה בת חמישה פרקים. אמרי פרסם אותה שנתיים לפני שהתאבד.
מכתבי פרידה אינם שכיחים. בניגוד לדימוי המקובל, רק שליש מהאנשים שמתאבדים משאירים מכתבים, חפצים בדיאלוג שיימשך לאחר מותם. אם נשייך את יד נשלחת בנפש ואת אמרי למיעוט הזה, נגלה סתירה: הוגה שטוען לנפרדות מוחלטת מהחברה ובה בעת פותח בשיג ושיח על משמעות מותו. אין סיבה לגנות את הסתירה הזו. נהפוך הוא, אחידות פוגמת בניסיון לבטא את ההתאבדות: מעשה שמזכיר כי הפעולה האנושית בנויה משכבות סותרות.
אבל אנחנו מנסים לנוח, לארגן במתינות את המוות מרצון. ניסיון זה ניכר בפרוצדורות עכשוויות של התאבדות בסיוע רופא. מדינות במערב אירופה נותנות שירותי התאבדות לאנשים שמוכיחים שמחלתם אנושה, הן במקרים של מחלות פיזיות והן במקרים של מצוקה נפשית. התנאי הוא בדיקות רופאים וחותמות וועדות שמאשרות שהסבל הנפשי “תמידי״ ו״בלתי הפיך״.
התאבדות פסיכיאטרית בסיוע רופא מותרת בבלגיה, המדינה שבה אמרי נלכד כשהיה חבר בתנועת ההתנגדות לנאצים, ואליה שב לאחר שחרור מחנות ההשמדה. האם אמרי היה מוכן לפנות לפסיכיאטרים שיאשרו את סופניות הסבל שלו ויזכו אותו במרשם לגלולות מיתה? קריאה בספרו מציעה שהוא היה מסרב להחליף את המילה “בחירה״ במילה “ויתור״ ואת הפריווילגי בדיכאוני. דומה שרק המחשבה שעליו לבקש אישור מוסדי על בחירה פרטית הייתה גורמת לו לרצות להתאבד.
אין יותר מדי סיבות לחשוד שהפרסום של יד נשלחת בנפש יחבל בכוח הגובר של התפיסות הפסיכולוגיות והמוסרניות של ההתאבדות ובבכורת המדינה והחברה על המתאבד. כוח התרגום שונה: המסה מערערת על האקסיומה שהאדם הוא תולדה של זיקות חברתיות. על כן היא משקמת תגובה פוליטית שכמעט נכחדה – דבקות בפנימיות מוחלטת של האדם, במותר האדם על החברה.
