חודש אחרי 7 באוקטובר, פרסמה המשוררת אורית גידלי פוסט מצמרר בפייסבוק. ביום הטבח גידלי שהתה באוניברסיטת איווה, במסגרת מלגת פולברייט שקיבלה להשתתפות בתוכנית הכתיבה הבינלאומית. בפוסט שכתבה, היא שיתפה באריכות כיצד בימים שלאחר הטבח, הודיעו לה חבריה לתוכנית שהם אינם יכולים להמשיך להפריד בינה לבין המדינה שלה. התוצאה הייתה חרם כמעט כולל. מלבד אחת, כל עשרות הסופרים והמשוררים המשתתפים בתוכנית החרימו אותה כליל.
חמש שנים קודם לכן, שהתה תהילה חכימי באיווה באותה המסגרת, שם גם התחילה לעבוד על ספרה יריתי באמריקה. בכך היא הצטרפה לשתי מסורות של ספרות ישראלית: הראשונה היא ספרים שנכתבו בתוכנית הכתיבה באיווה או בעקבותיה (למשל "ערבסקות" של אנטון שמאס, או "זאת אני, איווה" של גלית דהן קרליבך), והשנייה היא אולי סוגה או תת־סוגה עלילתית, שאותה אני מכנה ״ישראלים באמריקה״.
״ישראלים באמריקה״ הם ספרים שנכתבים על ידי סופרים ישראלים, באמריקה, ובעברית – שלא כמו ספרות יהודית־אמריקאית, או להבדיל, ספרות של ישראלים לשעבר שעברו לכתוב באנגלית, דוגמת איילת צברי. מדובר במסורת שלה שורשים של עשרות שנים, שהפכה לבולטת במיוחד בשני העשורים האחרונים, בערך מאז שיצא "מובינג" של אסף גברון (2003), על חבורת ישראלים שמנהלים את עסקי ההובלה בניו יורק, ונכנסה למרכז הספרות שלנו בעקבות הרילוקיישן של הסופרים רובי נמדר ("דגים גדולים", "הבית אשר נחרב"), מאיה ערד ("המורה לעברית", "מאחורי ההר") וסייד קשוע ("עקוב אחר שינויים").
יריתי באמריקה מתאר שנה בחייה של אישה ישראלית שעשתה רילוקיישן לארצות הברית. גיבורת הספר היא אישה חסרת גיל וחסרת שם, שאין לה הרבה בחיים מלבד עבודתה. אנחנו לא יודעים היכן היא נמצאת, מה היא עושה למחייתה, מדוע שלחו אותה דווקא לאמריקה, מה הגדרת התפקיד שלה, או במה עוסקת החברה שבה היא עובדת. שמה אינו נמסר לנו לאורך הספר כולו, זאת אף על פי ששמות אחרים, גם של דמויות חסרות משמעות, מוזכרים לרוב. אישה זו נדמית בודדה ומבודדת, לא נאמר לנו הרבה על תחומי העניין שלה או על הדרכים שבהן היא מעבירה את זמנה. אבל באמריקה היא מוצאת סוג של תחביב: ציד. בסופי השבוע היא מצטרפת לקולגה שלה, דיוויד, ויוצאת לצוד צבאים ביער. היא טובה בזה, היד שלה זוכרת את הנשק כמו שאחרים זוכרים אופניים: ״אמרתי שעשרים שנה, אולי יותר, לא יריתי בנשק. עד אותו הרגע העדפתי לשים מאחורי את העובדה שיריתי פעם בנשק, ופתאום היא חזרה לשמש אותי, נשלפה בבת אחת כמעט בלי לשים לב״ (עמ׳ 12). סיפורה של הגיבורה נפרש בתיאום למסעות הציד שהיא עורכת: הפעם הראשונה שיריתי באמריקה…, הפעם השנייה שיריתי באמריקה…, וכך הלאה, כמו מטרונום של יריות.
גיבורת הספר עושה במהרה את המאמצים הדרושים כדי להיפטר מעול הישראליות שלה. היא לומדת לכתוב אימיילים בדרך האמריקאית, לחייך כמו אמריקאים, לדבר בלי המבטא הישראלי וכולי. הקשר שלה עם המשפחה והחברים בישראל הולך ומתרופף, עד שהופך לכמעט לא קיים. היא נטמעת בנוף שמקיף אותה, במנהגי המקום ובתרבות התאגידית, תוך כדי שהיא הולכת ומתרחקת מכל מה שקשר אותה לקהילה. אמריקה משמשת עבורה אופציה של היעלמות, של התנתקות מהקהילה שלה, אבל גם מעצמה. כל זאת על רקע שימוש יפה של המחברת בדימויים של אמריקנה: יערות ומרחבים, דיינרים שמוגש בהם אוכל אמריקאי שמנוני, תיאורים של קור, של מכוניות גדולות, של חנויות ענק.
הספרות של ״ישראלים באמריקה״ עד כה (וכך גם החוויה של גידלי באיווה) מספרת לנו שאפשרות ההיטמעות הזו, שאותה מחפשת גיבורת יריתי באמריקה, אינה קיימת. שישראלים לא יכולים לעשות קו גבול בינם לבין המדינה שלהם. מרגע שהם ישראלים, הזהות הזו טבועה בהם. ספריהם של נמדר וערד מפנים את תשומת ליבם של הקוראים לעברית עצמה. השפה מוטמעת בהם ובדמויותיהם בצורה כה עמוקה, כה קמאית, עד שהיא מוצאת את דרכה החוצה גם בדרכים נסתרות.
אבל אף אחד לא שואל את גיבורת הספר של חכימי אם היא ישראלית. היא אינה מספרת להם דבר על המוצא שלה, והם, מצידם, לא מתעניינים ולא מסתקרנים. העברית שחכימי כותבת בה היא פונקציונלית מאוד, חסכונית. הדיאלקט של הגיבורה הוא מקצועי, כמעט אוניברסלי. שפת המשרד, שפת המיילים, וכמובן – שפת הנשק. ״אני חושב שאת natural״ (עמ׳ 16), אומר לה דיוויד, הקולגה שמכניס אותה לסוד עניין הציד. הגיבורה לא מרגישה צורך למצוא חלופה עברית למילה Natural. כפי שהיא ״טבעית״ כאשר היא משתמשת ברובה, כך זה טבעי שאנגלית תתערבב בעברית שלה.
עם זאת, יש נקודת השקה בין ישראל ואמריקה: הנשק. כישרון הירי של הגיבורה הוא כרטיס הכניסה שלה לחברה האמריקאית, האובססיבית לנושא. כאשר היא מסתובבת בחנות כלי נשק היא מזכירה בפני המוכר שהייתה בצבא. ״תודה על השירות שלך״ (עמ׳ 33) הוא אומר לה. כשהיא מסבירה שזה לא היה בצבא ארצות הברית, הוא משיב: ״לשרת בצבא זה תמיד טוב״. בתוך המרחב של הציד, היערות, החיות, והרובים, הגיבורה מתפקדת על הרצף הפוסט־טראומטי. בחלק מהזמן תגובותיה מעידות על ניתוק מוחלט (חוסר רגש כלפי החיה הניצודה, למשל), ובפעמים אחרות על מעורבות־יתר: תקריות שבהן היא משוכנעת שירתה בבן אדם במקום בחיה, דמיונות שבהם החיה המתה נמצאת איתה בחדר, וכיוצא באלו. ״בלילה התעוררתי מצעקה״ (עמ׳ 73), היא מספרת, קצת אחרי שהיא יורה בפעם העשירית.
מרחב הציד שבונה חכימי הוא יעיל ומשכנע. העלילה שנטווית סביב היריות יוצרת מנגנון שיש לו ערך אלגורי, ולא פחות מכך, רגשי, על גיבורה שנמצאת במסע של בריחה מעצמה ומהזהות שלה. המרחב המשרדי־תאגידי, לעומת זאת, נותר ברור פחות מבחינת הפונקציה העלילתית והפואטית שלו. לאורך הספר אנחנו נחשפים לפוליטיקות של מקום העבודה, לפרטים על חוזה ההעסקה של הגיבורה, לתיאורים של פגישות שאנחנו כלל לא יודעים מה הנושא שלהן. מצאתי שקשה לי להזדהות עם תלאותיה של הגיבורה כאשר היא מנסה להיאבק על המשרה שלה. בסופו של דבר, הספר מגולל מהלך של התנתקות ממעסיק ישראלי לטובת מעסיק אמריקאי – אך המהלך הזה היה יכול להימסר בקצרה באותה מידה של יעילות. אני מניחה שחכימי התעניינה, בין היתר, במערכות של הפכים: במרחבי המשרד מול מרחבי הציד, בטבע לא מתורבת מול שטחי פלורוסנט בנויים, בהַעַמָדות של ציידת וניצוד, צייד וניצודה, וכמובן, בנשיות של הגיבורה מול הגבריות של המקצוע (ושל התחביב).
הספר מחולק לשישה חלקים, כאשר החלק החמישי הוא פלשבק לשבועות האחרונים של הגיבורה בישראל. היא מתכוננת לעזוב את הארץ לטובת הרילוקיישן, נפרדת ממשפחתה, מחבריה, ומהאקס שלה, שהיחסים איתו היו רעילים. חלק זה חריג לא רק בכרונולוגיה של הסיפור, אלא גם בסגנון, באווירה ובטמפו. במקום אסתטיקת העמימות שמאפיינת את החלקים האחרים, חלק זה שופע הסברים ומסיבה זו הוא נדמה כשתול בדיעבד, או אולי כהחלטה שנבעה מתוך רצון לעבות את הטקסט. יריתי באמריקה היא יצירה אניגמטית, וככזו היא עובדת היטב. הביאורים שבחלק זה של הסיפור מחלישים את הפואטיקה של המהלך השלם.
לקראת סוף הספר, חכימי עושה מאמץ לקשור באופן הדוק יותר בין מסעות הציד של הגיבורה באמריקה, לבין שירותה הצבאי בישראל והמשקעים ששירות זה הותיר בה: ״היו רגעים שצעדנו ממש באותו קצב, חוליה של חיילים״ (עמ׳ 132). הגיבורה, שכבר חוותה בלבול בין חיה לבין אדם בחלק מוקדם יותר של הסיפור – מתבלבלת פעם נוספת. אולם הפעם נדמה שהדבר רק מדרבן אותה להמשיך. ״היה בה משהו שונה״, היא כותבת על החיה, בפעם החמש־עשרה שבה היא יורה באמריקה. ״לקח לי זמן להבין שהיא איבדה את ראש הצבי שלה. החיה הגדולה עמדה שם בראש מורם, ראש אדם. הסטתי את הרובה אל החיה הקטנה שלחכה את העשב. כשלפתע זקפה את ראשה אל הכוונת שלי ומיקדה את מבטה אלי, ראיתי שגם לה היה ראש אדם. נבהלתי ויריתי שתי יריות״ (עמ׳ 134–135). המהלך הזה, הקושר בין שם לכאן, אינו הכרחי. הדברים משתמעים ממילא מאליהם. אבל ההסטה הקלה של הטקסט לכיוון הפנטסטי (או השיגעוני, או התימהוני) עושה לו טוב. הרגעים שבהם חכימי מפלרטטת עם אימה הם המעניינים ביותר מבחינת הפואטיקה של הכתיבה שלה. רגעי הנגיעה בעל־טבעי משיבים לספר משהו מהרוחניות שלרגעים אבדה במסדרונות התאגיד.
