יותר משנה חלפה מאז ראתה אור בעברית אסופת השירים של יאן קפלינסקי, מבכירי המשוררים של המאה ה־20 באסטוניה. קפלינסקי עצמו נפטר בשנת 2021 והספיק להיות מעורב בעריכת הספר. האסופה נדיבה ומונה 138 עמודים שיריים, מבחר המציע ייצוג נרחב לגוף שירתו של קפלינסקי, המתפרש על מעל לארבעה עשורים וכולל 11 ספרי שירה. שירים ממרבית ספריו תורגמו באסופה זו, אבק וצבעים שמה, בדומה לשם ספרו השני ("מאבק ולצבעים" Tolmust ja värvidest, 1967). באסופה ארבעה שערים השומרים על סדר הופעתם בספרי המקור בתוספת הקדמה קצרה בתחילה ורשימת הערות מאת המתרגמת, המאירה שמות אנשים, מקומות והקשרים תרבותיים המופיעים בשירים, הערות נחוצות לקורא העברי להבנת עולם המושגים האסטוני התרבותי, הבוטני והזואולוגי, כמו גם להבנת עולמו האישי של המשורר, מתוכו נובעת היצירה.
קפליניסקי עצמו עבד כבלשן וסוציולוג וכן כאקולוג ומתרגם ספרותי. הוא אף עסק בבודהיזם ובתורות המזרח הרחוק ותרגם שירה סינית לאסטונית. העושר והמגוון התעסוקתי והתרבותי בחייו נמזג ביד רחבה אל שירתו ומעניק לה איכויות ומרווח תנועה שמעבר למקום ולזמן. מכאן אי־הדחיפות לקרוא או לתרגם או לפרסם דבר ממה שנכתב. הסבלנות יפה לשירתו, שכן דבר מה יסודי בה נטוע עמוק ונדמה שהזמן אינו מעלה ואינו מוריד בעניין. נדמה שאורך הרוח הנחוץ להתמודדות עם ההיסטוריה האנושית המרצדת, הציבורית והאישית, מאפיין גם את השירים עצמם. המשורר בכתיבתו שוהה בהתבוננות סביבתית סבלנית ומבעדה נפקח מבט אנושי אישי מאד ועם זאת אוניברסלי ובה במידה מדויק.
עוד לפני הקריאה בשירים ראוי לתת את הדעת להגדרה המדויקת של המילה "טבע" כמושג החוזר ונדרש בשירתו של קפלינסקי. טבע הוא תא שטח לא מופרע, כלומר מקום חופשי מהשפעתו של האדם (הפרעה רחבת יריעה בדמות זיהום אויר, זיהום רעש, זיהום קול, זיהום אור וכולי). בימי חייו זכה קפלינסקי לחקור סביבה שכזאת, להתגורר ולחיות בתוכה באסטוניה המיוערת והמיושבת בדלילות. לכן לטבע במלואו כוחות חזקים ללא שיעור; יש פעמים שהוא אפילו אינו נסבל מפאת יופיו ולעיתים יש בו כוחות ארס־פואטיים לנווט את גורלו של השיר, לעיתים גם את גורלו של המשורר עצמו, שעה שהזמן פוסק והשיר מרומם את כותבו מעלה, רחוק מנהמות העיר ומטווח פגיעה. ("הַזְּמַן פּוֹסֵק / וְהוֹפֵךְ לְשִׁיר / מְרוֹמֵם אוֹתִי מַעְלָה / כְּמוֹ הָיִיתִי צִפּוֹר בְּכַפּוֹ / וּמַיְשִׁיר בִּי / מַבָּטוֹ / בְּעֵינָיו הַמְּלֵאוֹת / בְּאוֹר חוֹלֵף / שֶׁל כּוֹכָבִים / כָּל נַהֲמוֹת הָעִיר / רְחוֹקוֹת / מִטְּוַח פְּגִיעָה" עמ' 101).
עם זאת, כוחה של שירתו בכך שאין צורך להכיר כל ציפור, עץ או פרח על מנת להבינה או להישבות בקסמה. השירים תיאוריים דיים כדי לבנות אימאג' ויזואלי שלם וגם מופשטים דיים כדי לטוות קורים עדינים וברורים של אפשרות למציאות חלופית אצל הקורא, כפי שמתרחש בשירה מעולה.
הטבע בשירת קפלינסקי הוא אקסיומה, כלומר אמת מוחלטת להישען עליה. הוא מקום כל ההתרחשויות, הוא השעון המונה את הזמן, הוא ההתחלה והסוף לדבר. בדומה לשירת הייקו המרמזת היכן ומתי נכתבה, כמעט בכל שיר יש תזכורת לעונה בשנה ולחלק ביום שנכתב בו השיר. כך, הטבע על אלף מבעיו משמש בשירתו של קפלינסקי מסגרת דינמית ורבת־פרטים מחד ואמינה ואיתנה דיה לשאת בתוכה את כלל ההתרחשויות מאידך. במסגרת זו הדברים נתונים בפרופורציה חדשה, רחבת מבט, סלחנית יותר ולפעמים כזו שמאיינת בסופו של דבר אפילו את המאורע עצמו. כל אירוע פואטי מובא בתוך הקשר סביבתי כלשהו אבל בה במידה נאסף לתוכו. השיר בא לתאר רגע או אמיתה נחוצה מתוך המקום והזמן שהם מתרחשים או נהגים בו ומתוך מופע החי והצומח המתקיימים בה בשעה. הדברים מקרינים זה על זה, מרחיבים זה את יריעתו של זה ובכך את כוחו של השיר והיכולת שלו להמשיך להדהד הלאה.
*
הַכְּבִיסָה אַף פַּעַם לֹא מִתְכַּבֶּסֶת.
הַתַּנּוּר אַף פַּעַם לֹא מְחֻמָּם.
הַסְּפָרִים אַף פַּעַם לֹא נִקְרָאִים.
הַחַיִּים אַף פַּעַם לֹא נִשְׁלָמִים.
הַחַיִּים הֵם כְּמוֹ כַּדּוּר שֶׁאַתָּה מֻכְרָח
לִתְפֹּס וְלִזְרֹק לְלֹא הֶרֶף כְּדֵי שֶׁלֹּא
יִפֹּל.
כְּשֶׁהַגָּדֵר מְתֻקֶּנֶת בְּצַד אֶחָד,
בַּצַּד הַשֵּׁנִי הִיא מִתְמוֹטֶטֶת. הַגַּג
דּוֹלֵף,
דֶּלֶת הַמִּטְבָּח לֹא נִסְגֶּרֶת, יֵשׁ
סְדָקִים בַּיְּסוֹדוֹת,
הַבֶּרֶךְ הַקְּרוּעָה בְּמִכְנְסֵי הַיְּלָדִים…
אִי אֶפְשָׁר לִזְכֹּר הַכֹּל. הַפֶּלֶא הוּא
שֶׁחוּץ מִזֶּה אֶפְשָׁר לְהַבְחִין
בָּאָבִיב שֶׁכָּל כָּךְ גָּדוּשׁ בְּהַכֹּל
וּמִתְקַדֵּם לְכָל הַכִּוּוּנִים – אֶל עַנְנֵי
הָעֶרֶב,
אֶל צִיּוּצוֹ שֶׁל קִיכְלִי וּלְכָל
טִפַּת טַל עַל כָּל אֲנִיץ דֶּשֶׁא בָּעֵמֶק,
כְּכָל שֶׁהָעַיִן רוֹאָה, אֶל תּוֹךְ
הַדִּמְדּוּמִים.
(עמוד 94)
אי אפשר לזכור הכול, אומר המשורר. אבל הפלא הוא שאפשר להבחין כיצד גם הטבע עצמו עסוק מעל לראשו בענייניו שאין להם התחלה וסוף, “בָּאָבִיב שֶׁכָּל כָּךְ גָּדוּשׁ בְּהַכֹּל וּמִתְקַדֵּם לְכָל הַכִּוּוּנִים". אין לנו התודעה להבין את המתחולל בהם במלוא רוחב היריעה, שכן אנו מוגבלים "כְּכָל שֶׁהָעַיִן רוֹאָה, אֶל תּוֹךְ הַדִּמְדּוּמִים". עם זאת, נראה שלמהומה האנושית (גדר מתמוטטת, גג דולף) יש הקשר ובמידה מסוימת גם המשך רחב יותר במהומתו המתמדת של הטבע. מהטבע אנו למדים שמהומה פירושה המשך החיים וגם תזכורת על יחסיותו של קנה המידה. האדם בחייו, כחלק קטן הטבוע בטבע הגדול, נדרש לתחזוקה מתמדת "כְּמוֹ כַּדּוּר שֶׁאַתָּה מֻכְרָח \ לִתְפֹּס וְלִזְרֹק לְלֹא הֶרֶף כְּדֵי שֶׁלֹּא יִפֹּל". ייתכן וזו הגדרת החיים המקיפה ביותר, שידיה מלאות בעשיה גרידא ולכן היא חפה מחיפושים אחר תוחלת ומשמעות. אשרי האיש המבין זאת, ואם יש ספק בליבו די שירים את ראשו "אֶל עַנְנֵי הָעֶרֶב, אֶל צִיּוּצוֹ שֶׁל קִיכְלִי" או ישפיל מבטו "לְכָל טִפַּת טַל עַל כָּל אֲנִיץ דֶּשֶׁא בָּעֵמֶק".
השירים באסופה נטולי כותרת. אולי כיון שכל שיר הוא זרקור של התבוננות רגעית על מה שהתחיל בעבר ונמשך כעת וימשיך הלאה גם כשקפלינסקי יפסיק לכתוב ואנו נפסיק לקרוא או לחיות. הדבר מאפשר חוויה של רצף ותודעה רחבה בהבנת תהליכים. רק בתפיסה האנושית החרדה הדברים מתחילים או מסתיימים ויש להם הגדרה תחומה בין שנים. בהסתכלות רחבה יותר אין הגדרה או ערכיות לזמן, אלא שמדובר בחוויה אחת מלאה ומתמשכת, עונתית ומעגלית, שאנו תופסים בה חלק קצר וקטן יחסית. קפלינסקי משתמש בכלים הללו ומנחיל אותם מבין השורות, חף מדידקטיות מייגעת בעניין, וכך מתקיימים הדברים זה לצד זה, רוב הזמן בשלום יחסי. ההדהוד מהאישי לאוניברסלי עשוי להזכיר את שירתו של ישראל אלירז ואזכורי הטבע הצפוני כראי הנפש עשויים להזכיר משוררות צפוניות (פיניות) כסירקה טורקה ואווה קלפי. עם זאת קפלינסקי נבדל מכולם בקווים פואטיים דקים וברורים. נדמה ששתי הגדות בשירתו, הפוליטי־אוניברסלי והבוטני־זואולוגי, אחוזות ביתר פירוט בעובדות, אולי מתוקף עיסוקיו המקצועיים המוגדרים. בעוגני העובדות יש מעין אישור גם להרחקה אל תחושות ולהלכי הנפש שאינם מדידים ואינם תמיד ברי הסברה.
עם זאת, אין לטעות בשירים כשרויים על מי מנוחות. יש פעמים שההתרחשויות בשירים קשות מנשוא. כך למשל בשירים המתארים אסון אישי או אסון לאומי או בינלאומי. קפלינסקי עצמו נולד במהלך מלחמת העולם השנייה, עם סיפוח אסטוניה לגוש הסובייטי. כבר בילדותו התייתם מאב שמצא את מותו במחנות הכפייה. בעצמו נעשה המשורר לחבר בפרלמנט הדמוקרטי הראשון של אסטוניה חמישים שנה לאחר מכן, כך שההיסטוריה לא חלפה על פניו מבלי להותיר חותם. נדמה שדווקא בשירים המתארים אירועים היסטוריים תיאורי הטבע מקבלים משנה תוקף. לפעמים הם המכניסים את הקורא אל תוך העלילה, לפעמים מלווים אותה, לפעמים נוגדים כליל את המתרחש בשיר ובכך מעצימים אותו בלב הקורא. כך למשל השיר העוסק במכרים שנרצחו בשואה:
…
אוּלַי כַּמָּה עוֹד מְרַחֲפִים
בָּאֲוִיר כְּחֶלְקִיקֵי אֵפֶר וַעֲדַיִן לֹא
צָנְחוּ לָאֲדָמָה.
…
אַיְזִיק, מָרְדְּכַי, שָׂרָה, אֶסְתֵּר
וּשְׁלוֹמִית
וְכָל מִי שֶׁהֱיִיתֶם. אוּלַי אֲפִלּוּ הַיּוֹם
שָׁאַפְתִּי
מַשֶּׁהוּ מִכֶּם בָּאֲוִיר הָאֲבִיבִי
הַמְּשַׁכֵּר הַזֶּה;
אוּלַי הַיּוֹם רְסִיס מִכֶּם צָנַח עַל
פְּרִיחַת הַתַּפּוּחִים
הַצְּחֹרָה־צְחֹרָה בַּחֲצֵרוֹ שֶׁל סָבִי
אוֹ עַל שְׂעָרִי הַמַּאֲפִיר.
(עמוד 65)
האלימות האנושית, המצויה בניגוד לאוויר האביבי ולפריחת התפוחים הצחורה־צחורה, נושאת את ההבנה שבטבע אין רוע מכוון, וששאיפות גדלות או השמדה המונית מאירות את הזדון האנושי בזרקור גדול, מבהירות שאין צחור מהטבע, אין נקי כפיים ממנו. ועם זאת המחשבה שמשהו יפה, המשכי, אחוז בחיים, ולו בדמות פיסת אפר באוויר המשכר של האביב, מביאה נחמה פורתא למשורר ולקורא. בתוך ניקיון כפיו של הטבע אולי גם השחורים שבחטאים עשויים להתעמעם, להתעדן, להימחות. ייתכן שהסחת המבט מהקַטְנוּת האנושית אל הגדול, המתמיד והרציונלי שבטבע היא המביאה עימה הצעה להשלמה.
כך גם בשיר הבא, שוב בלי שם, בליבו של הספר, המובא כאן בחלקו:
…
זֶה קָרָה בְּוִילִיאַנְדִי: יֶלֶד רְפֵה שֵׂכֶל
שָׁפַךְ דֶּלֶק עַל בֶּן הַשָּׁלוֹשׁ שֶׁל
הַשְּׁכֵנִים
וְהִצִּית אוֹתוֹ בְּאֵשׁ. קָפַצְתִּי לְהָבִיא
חָלָב.
יָכֹלְתִּי לְהַבְחִין בַּמֵּיְפְּל הַצָּהֹב
בִּקְצֵה הַיַּעַר
בֵּין הַתְּרָזוֹת לָאַשּׁוּחִים. מֵעַל הָאָסָם
בָּהַק כּוֹכָב רִאשׁוֹן שֶׁל עֶרֶב. הַיֶּלֶד
יִחְיֶה,
כְּכָל הַנִּרְאֶה נָכֶה לִשְׁאֵרִית יָמָיו.
הַלַּיְלָה יָבִיא עִמּוֹ קָרָה.
טַל סָמִיךְ עַל הָאֲדָמָה.
(עמוד 62)
השיר מתאר אסון שהתרחש מתוך ההבל האנושי. דבר שאירע בלי רוע מכוון, ובכל זאת השיר נושא בחובו טרגדיה אנושית גדולה. גם בשיר הזה יש לתיאורי הטבע המדויקים והנאמנים במלואם לראשית החורף האסטוני תפקיד נוסף, בלתי נמנע בהקשרו, והוא להדהד את קורות השיר: המייפל הצהוב בקצה היער מבעיר את האש הנסתרת באסונה בין תרזות ואשוחים. כוכב ראשון מעל האסם צופה במתרחש אולם קצרה ידו מלהושיע, כמעין מספר יודע כל או נביא. הלילה עצמו יביא עימו קרה שתהיה מאוחרת מדי עבור הילד. טל סמיך על האדמה נדמה יותר כשמיכה של צער, גם הוא מאוחר מדי מכדי לכבות את הילד הבוער, סמיך ככל שיהיה. החלק השורט מכל אולי הוא הניגוד בין האסון לבין האדישות או השגרה האנושית הממשיכות בדרכן. הוא מלמד אותנו על טיבו של העולם, העוסק בפרטי לצד ההתרחשויות, ממשיך בשלו. כאן אזל כוחו של הטבע להושיע או להציע נחמה לקורא.
