עשרים ואחת שנים לאחר מותה של אנה מריה יוקל, סופרת ופסיכותרפיסטית גרמניה־יהודייה ילידת 1911, ספרה תמציות רואה אור בעברית. הקובץ מכיל עשרים ושלוש רשימות וסיפורים קצרים שאורכם נע בין שניים לארבעה עמודים. רוב הטקסטים עוסקים בחייה של יוקל, באפיזודות שונות ובאירועים היסטוריים המתרחשים בווינה ובפראג שלפני המלחמה, בלונדון, במערב ברלין ובישראל.
אומרים שככל שהאדם מזדקן, ממד המרחב בחייו מצטמצם וממד הזמן הולך ומתרחב. היכולת לנוע בחופשיות במרחב קטנה עם השנים, אך היכולת להבין את הימשכות הזמן הולכת וגדלה. אצל יוקל, שמסתכלת על חייה ומוסרת לנו אותם בסיפורים הקצרים שבספרה, מורגש במיוחד ממד הזמן, והיכולת שלה לשוחח אתו מנקודת מבט ייחודית. יוקל כותבת שכל שלב בחייה הוא בבחינת לוח זכוכית אחד שחרות עליו סימן מיוחד, וכשהם מונחים זה על גבי זה, נוצרת מעין מנסרה: "מונחים זה על גבי זה ונתונים למבט אחד החודר מבעדם מלמעלה – ובכך יבוטל חלוף הזמן – ויתכן ויתגלה הירוגליף של העידן שלנו" (עמ' 11).
אם המחשבה הראשונה על אודות שם הספר מזכירה שתיית כוס תה בשעת אחר צהריים מנומנמת, או את אותם שקיקים המונחים על צלוחיות בבתים מסוימים, ממתינים על השיש לשימוש חוזר, אחרי הקריאה בספר נדמה שאין שם מתאים וקולע יותר לקובץ. אולי אלה השנים שבהן עבדה יוקל כפסיכותרפיסטית, שחידדו אצלה את יכולת ה"תמצות". היא הייתה תלמידתו של אחד מגדולי הפסיכואנליטיקאים – קרל גוסטב יונג, ואת אחת הרשימות היא כותבת כמעין מכתב הממוען עבורו: "יכולתי לחוות כמה ניסים במקצוע שלי, ודרך הנשמות של הפציינטים שלי לראות פנימה לעומק אירועי העבר" (עמ' 100).
יוקל בעלת יכולת מופלאה לתאר, בכמה משפטים קצרים ולא פומפוזיים, את העוצמה הרגעית והחמקמקה שמתרחשת במפגשים האנושיים שחוותה, בין אם מדובר בהיכרות רגעית, ובין אם אלו קשרים ארוכי טווח. בעין בוחנת ונדיבה היא מצליחה לתפוס חיים שלמים בתיאור קצר ותמציתי, ואין בכך השטחה אלא בדיוק ההפך. תמציות הוא אפוא גם שם קולע לפואטיקה של יוקל: היא מדודה ומדויקת, אינה מתמסרת לתיאורים רגשניים קורעי לב, אך גם אינה נוטה לאיפוק המדחיק תהומות של כאב.
הסיפור הראשון מתרחש ערב מלחמת העולם השנייה, בפראג, רגע לפני התפוררות צ'כיה, באולם ריקודים בכיכר ואצלב, בזמן שיוקל יושבת עם חברים. קצין צ'כי בכיר שביקר במטה הפיקוד מזמין אותה לריקוד: ״הזמן רטט ממתח גבוה בימים החמים ההם של שלהי ספטמבר 1938 שלפני מינכן, אבל הלכנו על רבע ליטר יין לבן… רקדנו בלי לומר מילה לצלילי ׳ויולטה׳, שיר הטנגו הבלתי נשכח של העידן ההוא, רקדנו יחד בשתיקה ובתיאום מושלם. הוא הוליך אותי בחזרה אל השולחן שלנו, אבל תפס אותי ברגע שהחלה המוזיקה להתנגן שוב, וכך משם הלאה בכל ריקוד. המכרים שלי לא אמרו כלום, אני לא אמרתי כלום, הוא לא אמר כלום, ובכל זאת, בחלוף זמן רב בריקודים פתאום: ׳הייתי בהרדצ'אני׳ ואחרי אתנחתה: ׳זה היה נורא׳. ולא עוד, הבנתי, לא היה עוד מה לומר. זה משהו נורא מעל ומעבר לכל מידה שעליו לא היתה כל נחמה, הריקוד בשתיקה היה מעשה חסד צרוף. לבסוף הפסקנו, מעולם לא ראיתי אותו שוב, את מבשרן של חמישים השנים הבאות״ (עמ' 13).
"הרדצ'אני" היא המצודה ההיסטורית שבה ישבו שליטי העיר פראג, ומקום מושבה של הממשלה ערב מלחמת העולם השנייה. וכך, בכמה משפטים מצליחה יוקל לתווך לקורא את המועקה ששררה ערב קריעת חבל הסודטים מצ'כוסלובקיה וסיפוחה לגרמניה הנאצית. היא מצליחה לתאר את חוסר האונים של הממשלה הלא מתפקדת בפראג, ואת הנקודה הקצרה והייחודית הזו בזמן, שבה תופי המלחמה נשמעים ברקע אך עדיין אפשר לרקוד ולבלות, וכיצד שני אנשים זרים מצליחים להיפגש ולתקשר כמעט ללא מילים, מדחיקים את תודעת המלחמה שעולה לרגעים, מתאמצים לשמור על צעדים תואמים ולהעניק זה לזה רגע קטן של חסד.
"האדם הוא כולו עבר, התמזגות של רצפי האירועים בבו־זמניות, יסוד כימי חדש" (עמ' 101). יוקל מצליחה לדבר עם העבר ולספר על ההווה ועל אנשים פשוטים, כמו גם על הסיפור הגדול: ביכולתה לשזור יחד דימויים מעולמות שונים, ממיתולוגיות עתיקות ומתרבות המערב, לאחוז לרגע קצר בכנף האלים אך לגעת דווקא בחולשות אנושיות, וכל זאת בלי שהקוראים ירגישו את הפערים או יצאו מסוחררים. באופן מפתיע, הסיפורים הקצרים, הקצב, התיאורים החדים, על אף שנכתבו לפני זמן רב, מצליחים דווקא לקלוע לרוח הזמן העכשווית ולהפרעת הקשב הכללית.
יוקל זכתה להכיר מקרוב רבות מדמויות המופת של התקופה, והייתה אורחת רצויה בטרקלינים המכובדים של מרכז אירופה. קשר מיוחד היא רקמה עם אוטלה, אחותו הקטנה של פרנץ קפקא – שמעטים בלבד יודעים על מותה המצמרר וההרואי באחד הטרנספורטים מטרזיינשטט. בפתח הרשימה על אודותיה, "אבן על קבר לא ידוע", יוקל כותבת: "אילו היה פרנץ קפקא בענוותו מעלה כלל על דעתו את המחשבה המופרכת לדידו, שביום מן הימים היצירה שלו תהיה מפורסמת בעולם כולו וחייו יהיו נושא למחקר דקדקני, היה אומר מן הסתם: "אז גם יאמרו לזכרה מה היא עשתה" (עמ' 32).
באחד מהסיפורים היפים והנוגים בספר, "הדרך לאוז'הורד", סיפור שמקבל משנה משמעות כשבאוקראינה משתוללת מלחמה, מספרת יוקל על מפגש משונה ברחוב ריק בפראג בעיצומו של ערב חג המולד. במזג אוויר קפוא של שבע עשרה מעלות מתחת לאפס, נערה אוקראינית לבושת סחבות ואטומת מבט פונה ליוקל ושואלת אותה היכן הדרך לאוז'הורוד – עיירה אוקראינית נידחת המרוחקת מאות קילומטרים מפראג. השאלה המופרכת הזו, מפי נערה אבודה וכמעט יחפה, מבעיתה את יוקל. היא מחפשת בעיר הסגורה מחסה ומקום שיסכים להאכיל את הנערה. בסופו של דבר היא אפילו מוצאת מלאך שומר שיסייע לנערה במסע הארוך חזרה הביתה. אך מהתיאור עולה אי־נחת גדולה ואפילו ריחוק לא אופייני שיוקל מפגינה כלפי אותה נערה. רק לאחר שנפרדות דרכיהן, מבינה יוקל שבעצם היא הצליחה לענות על השאלה התמוהה – ומצאה עבורה את הדרך הביתה.
לא רק אדוות מלחמת העולם השנייה נוכחות בספר. יש בו גם סיפורים אחרים, למשל על ביקור סאדאת בארץ, על מות חתולה של חברים או על מפגש עם להקה אפריקאית בלונדון, בימים שבהם היה מדובר באירוע נדיר יחסית בלונדון הלבנה, טרם גלי ההגירה הגדולים. מפגש מקרי בתום ההופעה של יוקל ומנהיג הלהקה מוביל לעוד מפגש ולקשר מיוחד וקצר מועד שנרקם בין השניים. מנהיג הלהקה מנסה להבין את העניין של ה"תווים" ואם באמת הנגנים אכן מנגנים את המוסיקה מתוך הדף. יוקל מפגישה אותו עם מורה נחשבת בניסיון ללמד אותו את שפת התווים. כמו ברבים מסיפוריה של יוקל, גם כאן האישי והכללי מתמזגים – השניים צועדים ברחובות לונדון ומנסים לגשר על פערי התרבות שבין המוסיקה של אפריקה, הנמצאת בלב, לעומת המוסיקה המערבית, הנמצאת בכתובים.
חלק מהסיפורים מתרחשים הרחק ממרכז אירופה וממערבה, כמו למשל במערת קומראן בים המלח. בחום הגדול ובעייפות של הטיול, סמוך למערות העתיקות, בזמן שמחשבותיה נודדות אל עבר ההיסטוריה הייחודית של המקום, היא רואה פתאום מישהו מוכר מהעבר. לרגע היא חושבת שזה חבר קרוב, אבל אולי זה בכלל מישהו אחר. גם הוא מביט בה משתומם, ועדיין היא לא מצליחה להחליט. הזקנה שקפצה על שניהם מתעתעת, השנים שחלפו מקהים את תווי פניהם, האור הארצישראלי מסנוור במקום הנמוך בעולם. שתיקה גדולה עומדת ביניהם. היא עדין לא בטוחה, הוא עדיין לא בטוח. אחרי רגעים ספורים שנמשכים כמו נצח, נופל לשניהם האסימון והוא אומר לה "סוף סוף" והיא עונה ביחד אתו – "אינסוף".
יוקל נפטרה לפני עשרים ואחת שנה, ומסקרן לדעת איך פתאום, שנים רבות אחרי מותה, ראה הספר אור. היא כתבה בגרמנית והגיעה ארצה רק בשנת 1965, באיחור אופנתי יחסית למרבית האינטלקטואלים האירופים, ולא בלטה במרחב הספרות העברית בתקופת חייה. כל הנסיבות מצביעות אפוא על היעדרות מהתודעה המקומית. היא כמעט אינה מוכרת בעולם הספרות הישראלי, והיה נחמד לו המתרגם והמו"ל היו כותבים מספר מילים על החלטתם לתרגם דווקא עכשיו את קובץ הסיפורים.
ויש בפרסום המאוחר של הספר ובמסתורין הדק שאופף את פרסומו – שכמו נלקח מאחד הסיפורים הקצרים של יוקל, כאילו כתבה מעין אפילוג – פרק נוסף בקורות חייה המתוארים בסיפורים, שלובים בזמן, שכחה, זיכרון וקצת אבקת קסמים. כמו מכתב שמישהו כותב, מפקיד בידי חבר ומשביע אותו שישלח רק בעוד כך וכך שנים, כך נדמה ששלחה אלינו את קובץ הסיפורים הזה, בליווי קריצה קטנה.
