*
כשהמשורר דוד אבידן היה באמצע שנות העשרים לחייו הוא שאל באחד משיריו את השאלה הפרובוקטיבית: "איזה סקסאפיל יש למשוררים זקנים?" באותו שיר ארוך הוא משרטט דיוקן מהפנט ונורא של המשורר המזדקן, שנע בין גסיסה מרהיבה והשמעת "שירת ברבור" לבין התכלות והתפוררות איטית עד כדי הגעה למצב הפאתטי של "רוקר מזדקן". בחלק מהשיר אבידן כותב כך: "מָה נוֹתַר, זוּלַת הָעֵינַיִם, הַמַּבָּט / שֶׁנִּשְׁאַר תָּלוּי בְּמֶרְחַקִּים כְּאוּבִים, הַזֵּכֶר הַכָּבֶה / שֶׁל הַצַּו הַיַּנְקוּתִי: בַּכֵּה, בֶּנְאָדָם, בַּכֵּה / אֶת עֲלוּמֶיךָ. בַּכֵּה אוֹתָם / מֵרֶגַע לֵדָתְךָ, אֶת אֵימַת / גּוּפֵךְ הַכָּלֶה, אֶת יְדִיעַת / עָצְמָתְךָ הַמִּתְפּוֹרֶרֶת. וְעַכְשָׁו – / הֵם מְבִיאִים לְךָ רוֹפֵא, רוֹפֵא / הֵם מְבִיאִים לְךָ. אִם יֵשׁ בְּךָ / עֲדַיִן כּוֹחַ לִצְעֹק, אֱמֹר לָהֶם, אֱמֹר / בִּמְלוֹא הָאַחְרָיוּת, בִּמְלוֹא יְעִילוּת / מֵיתְרֵי קוֹלְךָ הָעֲיֵפִים: "לֹא רוֹפֵא, רַבּוֹתַי, לֹא / רוֹפֵא – אֶלָּא תַּלְיָן!" ("כל השירים", כרך 1, עמ' 197–198).
בשיר אחר ומפורסם יותר שאבידן כתב באותה התקופה, "ערב פתאומי", מבטו כבר אינו מוגבל למשורר המזדקן בלבד, אלא לאדם הזקן באופן כללי: "אָדָם זָקֵן – מַה יֵּשׁ לוֹ בְּחַיָּיו? / הוּא קָם בַּבֹּקֶר, וּבֹקֶר בּוֹ לֹא קָם […] אָדָם זָקֵן – מַה יֵּשׁ לוֹ בְּעַרְבּוֹ? / לֹא מֶלֶך / וְיִפּוֹל / לֹא עַל חַרְבּו" ("כל השירים", כרך 1, עמ' 119–120). בשני השירים, שנכתבו כזכור בידי אדם צעיר בהחלט, מוצגת הזקנה כמצב קיום אכזרי ושברירי, שייתכן והמוות, למרבה התדהמה, עדיף על פניו.
לעומת אבידן הצעיר, באותן השנים ממש כתבה לאה גולדברג, כשהייתה בשנות החמישים לחייה, את השיר "אלי", שיר שמתבונן בזקנה באופן אחר לחלוטין, שלם ושלו הרבה יותר, עמוק ומלא חמלה ואהבה עצמית: "הַשָּׁנִים פִּרְכְּסוּ אֶת פָּנַי / בְּזִכְרוֹן אֲהָבוֹת / וְעָנְדוּ לְרֹאשִׁי חוּטֵי כֶּסֶף קַלִּים / עַד יָפִיתִי מְאֹד. // בְּעֵינַי נִשְׁקָפִים / הַנּוֹפִים. / וּדְרָכִים שֶׁעָבַרְתִּי / יִשְּׁרוּ צְעָדַי – / עֲיֵפִים וְיָפִים." ("כל השירים", כרך ג', עמ' 93) המבט האכזרי על הזקנה הנשקף מעיניו של המשורר הצעיר, לעומת מבטה העדין של לאה גולדברג, מחזיקים סיפור שלם של התבוננות שירית בזקנה. משוררים שונים, נקודות מבט שונות והזקנה נצבעת אחרת לחלוטין בכל פעם.
*
הזקנה וההזדקנות העסיקו את השירה מאז ומעולם. מהתנ"ך, דרך השירה הקלאסית, עבור בשייקספיר ועד לאבידן שלנו, אפשר למצוא אין ספור שירים שעוסקים בפנים השונות של הזקנה – השליליות והחיוביות גם יחד, אלה שאבידן מציג, אלה שגולדברג מציגה, ורבות אחרות. לעיתים הזקנה קשורה, כמו אצל אבידן, בבגידת הגוף והחושים, בטשטוש הזיכרון, בחולי ובאובדן, בצער על הנעורים שחלפו ובעמידה לנוכח המוות, אך מנגד, בשירה על זקנה יכולים להופיע, כמו אצל גולדברג, גם תיאורי השלמה, זיכוך, מלאוּת, תבונה, שלווה, בגרות והתרפקות על העבר הטוב.
הביטוי "שירת זקנה" עלול אפוא לתעתע, ממש כמו הביטויים "שירה מזרחית" או "שירה נשית". הוא עשוי להשתמע כמוסב על שירה שעוסקת בזקנה ובתופעות הקשורות בה, אך אפשר גם להבינו גם כשירה הנכתבת בשנות הזקנה אבל עוסקת בכל נושא שהוא ומעידה לעיתים על שלב חדש ביצירה ועל סגנון מאוחר בחיי המשורר או המשוררת. היצירה מן הסוג השני, זו הנכתבת בשנות הזקנה של היוצר, מעסיקה בעשורים האחרונים את חקר האומנויות בכלל ואת חקר הספרות בפרט. עם העלייה בתוחלת החיים הממוצעת ועם שינויים בתפיסת הזקנה תקופה זו הפכה אט־אט מתקופה מודחקת בחיי האדם, שמייצגת בעיקר את דעיכת היופי, החיוניות והכישרון, לזמן שראוי למבט אנושי ואמנותי מעמיק ולמחקר. כמו כן, בעקבות עבודתם של חוקרים כמו רודולף ארנהיים, תיאודור אדורנו, אדוארד סעיד ואחרים, שהחלו להצביע על מגמות שונות בחיים היצירתיים של יוצרים מזדקנים, עלה באקדמיה ענף מחקרי של "סגנון מאוחר" (Late Style). מובן שהוגים אלה נדרשים ראשית לכל להתייחס לשאלה מאיזה גיל יוצר נחשב ל"זקן", ורובם מגיעים להגדרה שמציבה את מירב המשקל על תחושת הזקנה הסובייקטיבית של היוצרים, ולא ככזו שתלויה בגיל אובייקטיבי.
*
לשם מה נכתבות אסופות שירה בדורנו? במבט ראשון, בעידן אינטרנטי שבו ניתן למצוא כל פרט מידע באינטרנט, מדוע עדיין יש צורך באסופות שירה (אנתולוגיות), לעיתים עבות כרס, שתשבנה על המדף ותעלנה אבק? התשובה היא שדווקא בעידן האינטרנט, שבו נכחדו מן העולם כמעט כליל מילונים, אינדקסים, לקסיקונים ואנציקלופדיות, באנתולוגיות עדיין יש לנו צורך.
אנשים רבים כמהים עדיין לספרות שתדבר את חייהם בסיטואציות מסוימות. למען האמת, לפחות פעם בשבוע אני מקבל פנייה בווטסאפ בנוסח: "יש לך שיר על X?" – אנשים רוצים מילים של אחרים כדי לספר את עצמם, במיוחד ברגעים שבהם קשה למצוא מילים – עמידה תחת החופה, לידה, או, להבדיל, עמידה לנוכח המוות בהספד או בניחום אבלים.
לכן, גם כיום יש ערך לאסופות שבנויות סביב נושא מסוים – כל אסופה היא בעצם מאגר מילים של אחרים; מכלול מגוון של אפשרויות הבעה שונות ומדויקות על הנושא שעומד בלב האסופה. ולפעמים יש צורך בשיר רק בשביל קישוט, אבל לפעמים השיר פשוט מנסח באמצעות "מיטב המילים במיטב סדרן" את התחושה המדויקת שמחפשת הקוראת באסופה, ואז האסופה היא ממש צורך קיומי עבור קוראים מסוימים: מורים לספרות, אנשי ספר משכילים ואפילו חוקרות ספרות.
עם זאת, ברי כי אי אפשר לכלול באסופה את כל השירים שנוגעים בנושא שעומד במרכזה, ועל כן יש צורך בעורכים חכמים שיבחרו בקפידה את הנושא, את היצירות שנכנסות פנימה ואת אלה שנשארות בחוץ ואת הסדר שבו הם בוחרים להגיש את הדברים בפני הקוראים בדרך שמספרת סיפור שלם. כל אלה הם דברים שחיפוש פשוט באינטרנט (עדיין) אינו יכול לעשות.
בשנים האחרונות ראו אור בעברית שלוש אסופות (אנתולוגיות), שכולן מכנסות שירים שעוסקים, במובן זה או אחר, בזקנה. אני סבור כי ביקורת שעוסקת באסופות צריכה לשאול לפחות ארבע שאלות יסוד, ובאמצעותן אבחן גם את אסופות הזקנה הללו:
א. שאלת המטרה: לכל עורך של אסופה יש מניעים שונים ומטרות שונות. ולכן תמיד חשוב לתהות מה המטרה (הגלויה והסמויה) של כינוס האסופה והאם היא מצליחה להשיג אותה?
ב. שאלת הדימוי: אסופות נושאיות חושפות דבר מה על הנושא שעומד במרכזן – במקרה שלנו הזקנה. אם כך, ראוי לבדוק, לאור המטרה של כל אסופה, איזה דימוי של נושא האסופה עולה מהקריאה בספר, והאם הוא משנה במשהו את הדימוי הנפוץ והמוכר על הנושא?
ג. שאלת העריכה: כאמור, כמעט כל אסופה כוללת מעצם טבעה עשרות שירים וחסרה, מצד שני, עשרות שירים אחרים. כמו כן, עצם הכינוס לפי נושא טומן בחובו זרע פורענות של הכללת יצירות מוצלחות פחות אך ורק בשל התאמתן לנושא הנדון. לכן, מעניין לבחון אילו שירים נכנסו לאסופה ואילו שירים חסרים בה במובהק?
ד. שאלת הסדר: בבוא העורך לסדר את השירים שכבר בחר שייכנסו לאסופה, הוא יכול להשתמש בשלל הגיונות שונים: סידור כרונולוגי, תמטי, צורני, רגשי או שילוב של הנ"ל. בשל כך, מעניין לשים לב כיצד בחרו העורכים לסדר את היצירות שכלולות באסופה.
*
האסופה הראשונה מבין השלוש ראתה אור בשנת 2017: עַל שֶׁפַע הַיֵּשׁ הַנִּמְלָט – שירה בזקנה, זקנה בשירה, בעריכת מירי ורון ואמיר כהן־שלו. כבר על פי כותרתה אפשר להבין שניסתה להכיל "שירת זקנה" משני הסוגים שתוארו לעיל: הן שירה מאוחרת והן שירה שעוסקת בזקנה.
המניע של יוצרי האסופה ברור – להציג שירים של משוררים מבוגרים שעוסקים בזקנה עצמה. עם זאת, הבחירה שלא לחלק את האסופה לשערים שונים ולהציב את השירים שכונסו בה בזה אחר זה ובסדר לא ברור, יוצרת בסופו של דבר אוסף פרגמנטרי של רגעי זקנה שלא מתגבשים לכדי תמונה ברורה. כלומר, ערכה של האסופה ומטרתה הוא הגשת השירים שבתוכה ויצירת התחושה הכללית שהזקנה היא אירוע מורכב ורב־פנים בחייו של אדם. לאור זאת, גם אם לכך התכוונו עורכי האסופה, קשה לקורא לצאת מן הספר עם אמירה ברורה מה היא הזקנה וכיצד היא משתקפת בשירה.
בסוף האסופה מצורפות שלוש מסות קצרות ומצוינות על זקנה ושירה, שתיים מהן נכתבו בידי עורכי האסופה ואחת נוספת בידי האנתרופולוג חיים חזן, שהזקנה היא מושא מחקרו. מסות אלה מאירות את השירים הכלולים באסופה באור מעמיק יותר, למשל באמצעות הפניית הזרקור של מירי ורון אל רעיון הספק והסתירה, שניצב, כפי שהיא מראה, בלב שירי זקנה רבים. בכך, המסות הללו הופכות את האסופה לספר שלם יותר, שבוחן את הזקנה גם בפרספקטיבה עיונית ואקדמית, ולא רק בעיניה של השירה עצמה.
לפני חודשים אחדים, כמה שנים לאחר פרסום על שפע היש הנמלט, ראתה אור אסופה נוספת של שירה על הזקנה: חורפו של אביב – אסופת שירה על הזקנה, בעריכת חגית זוהרה מונדרובסקי. לכאורה, מטרתה דומה – הצגת הזקנה על פניה וגווניה השונים, על הטוב ועל הרע שבה, באמצעות השירה. כמו כן, ממש כמו בקודמתה, גם בספר זה העורכת מבקשת להעניק לקוראים תוכן עיוני שקשור בזקנה, לצד השירים. לשם כך, כל שער בספר נפתח בטקסט פרוזאי קצר של אנשי מקצוע שעוסקים בזקנה: גרונטולוגים, חוקרות, עובדות סוציאליות, מלווים רוחניים וכדומה. הבחירה דווקא בטקסטים שנכתבו בידי אנשי מקצוע העובדים לצד זקנים בעולם האמיתי, ולא בידי חוקרי ספרות, מגלה כי אין לספר כל כוונה לדבר על הזקנה כרעיון ספרותי בלבד או כטופוס שירי מנותק מהעולם; תחת זאת, מטרתו היא לזכור כל העת את הזקנים ה"אמיתיים" שחיים בינינו ולהבין, דרך השירה, את מה שעובר עליהם בשלב זה בחייהם.
לצד שאלת המטרה והמניע, ההבדל החשוב ביותר בין חורפו של אביב לעל שפע היש הנמלט הוא שבחורפו של אביב עבודת העריכה ניכרת יותר. הדבר מתבטא בחלוקת הספר לשישה שערים שונים לפי נושאי השירים: זמן, גוף, פריחה, דורות, חסד ופרק אחרון (זוהי כותרתו, זהו פרק העוסק בעמידה לנוכח המוות הקרב). כך, במקום חוויית קריאה שאינה מחולקת והופכת להיות צבעונית ופרגמנטרית, מתכוננת חוויית קריאה אנציקלופדית שמציגה חלוקה ברורה יותר לגוונים שונים הקשורים בזקנה: שירים על בגידת הגוף, בעלי גוון מסוים וקודר מאוד, אינם נושקים לשירים על האושר שבפנאי או על השמחה בנכדים, שלהם גוון אחר לגמרי.
כך למשל, השער המרענן ביותר באסופה הוא "חסד", שמציג את הזקנה באור קצת אחר מן האור הקודר והנפוץ יותר, הממלא שירי זקנה בקמטים, קמילה, שכחה ופחד מן המוות. בתוך שירים אלה ראוי לציין, למשל, את שירה של רבקה מרים "אם תביטי היטב", שיר שנוגע בחסד של ההתכנסות הביתית הכרוכה בזקנה: "אִם תַּבִּיטִי הֵיטֵב, עָנָה וְאָמַר הַזָּקֵן, בִּשְׁעַת / בֵּין הַשְּׁמָשׁוֹת, בַּמִּרְוָח שֶׁבֵּין הַחֹשֶׁךְ לָאוֹר / תּוּכְלִי לִרְאוֹת שֶׁהַחִדֶּקֶל, הַפְּרָת / וּנְהַר הַיַּרְדֵּן, מְצִיצִים, כֻּלָּם כְּאֶחָד / מִבַּעַד לְחֹר הַכִּיּוֹר" (עמ' 168).
אם כך, הרי שהאמירה העריכתית של עורכי על שפע היש הנמלט, שכללו את כל השירים בדיבור אחד, אך יצרו בכך דימוי זקנה מורכב ופרגמנטרי, הופכת להיות מסודרת ומונגשת יותר בחורפו של אביב, בדרך שמעניקה לקוראים אפשרות אנתולוגית לבחור תת־נושא או עניין, מה שמאפשר שלא להתייצב מול חוויית הזקנה בכללותה.
גם בכל הנוגע לבחירת השירים ישנם הבדלים רבים מאוד בין ההגיונות העריכתיים של על שפע היש הנמלט לעומת חורפו של אביב. עורכי האסופה על שפע היש הנמלט מסבירים בהקדמה כי כל השירים שנבחרו נכתבו על ידי "משוררים ומשוררים שנמצאים בשלב המאוחר של חייהם", אך כמעט שלא כלולים בה שירים על נושאים "כלליים", ורובה ככולה מוקדשת, גם מבחינה תמטית, לשירים על הזקנה. אומנם יש היגיון בבחירה לכלול רק שירים של משוררים זקנים, בדרך שמתבוננת בחוויית הזקנה "מבפנים" (כלשונם), אך הכרעה זו מחמיצה שירים רבים וטובים על הזקנה, שנכתבו דווקא בידי משוררים צעירים, כמו למשל שיריו של אבידן שצוטטו לעיל.
האסופה מציבה בפני הקורא בחירות אחרות שקשה יותר להסבירן. לדוגמה: נכללים בה כמה שירים של לאה צרי ויעל זילבר כהן, משוררות שאין להן חלק מובהק בקאנון העברי, אך שירי הזקנה האדירים של ביאליק ושל לאה גולדברג למשל, שגם נכתבו בימי הזקנה של המשוררים, נעדרים ממנה כליל. תמוה מכך, האסופה כוללת 14 שירים של טוביה ריבנר ו־8 שירים של חיים גורי, אך כל השירה העברית מהמקרא ועד המאה העשרים מיוצגת בה אך ורק באמצעות שיר אחד קצרצר (ונפלא) של ר' יהודה הלוי שעוסק במלחמה חסרת הטעם בשיער השיבה: "שְׂעַר שֵׂיבָה בְּהֵרָאוֹת יְחִידִי / עֲלֵי רֹאשִׁי, קְטַפְתִּיהוּ בְיָדִי. // הֱשִׁיבַנִי: יְכָלְתַּנִי לְבַדִּי, / וּמַה תַּעְשֶׂה בְּבֹא אַחֲרַי גְדוּדִי?" (עמ' 105). בדרך ציורית אפשר לומר שהאסופה מציגה, כנראה שלא במודע, הלך רוח ספרותי אופייני שלפיו גם השירה עצמה נזנחת לעת זקנה לטובת שירה צעירה יותר. וחבל שכך, כי קשה למצוא תחליף שירי עוצמתי יותר, בועט יותר או אקטואלי יותר משורות כמו "בֶּן שְׁמֹנִים טֹרַח עֲלֵי בָנָיו / אֵין לְבָבוֹ עִמּוֹ וְלֹא עֵינָיו / בוּז וְלַעַג לִבְנוֹ וְלִשְׁכֵנָיו", שכתב אברהם אבן עזרא לפני כ־900 שנה.
לעומת זאת, הבעיות הללו כלל אינן ניצבות מול עורכת חורפו של אביב, היות שהאסופה כוללת, במובהק ובמודע, אך ורק שירה ישראלית בת זמננו (ישראלית ולא עברית, כי היא כוללת 155 שירים בעברית ו־3 שירים בערבית). בנוסף, במקום 35 משוררים ששיריהם כלולים בעל שפע היש הנמלט, בחורפו של אביב כלולים מעל ל־120 משוררים בשלל גילאים שונים – מה שמוביל לשירי זקנה בגוף ראשון, מפי דוברים צעירים שמדמיינים את עתידם, ואף לכמה שירים נהדרים הורים מזדקנים ועל סבים וסבתות. בשל ריבוי המשוררים ועכשוויותם, קרוב לוודאי שמרבית שמותיהם לא יהיו מוכרים לציבור הרחב. כאן טמון אפוא, לצד היתרון שבגודש ובמגוון, גם חסרונו של הספר, שמכיל מטבע הדברים שירים מצוינים לצד שירים אחרים, מוצלחים פחות.
בין השירים הטובים יותר שכלולים בחורפו של אביב, אפשר למנות את שיריה המצוינים של חוה ניסימוב (ילידת 1939), המתארים את חוויית הזקנה בגוף ראשון: בַּחֹרֶף הַזֶּה אֲנִי לֹא קוֹטֶפֶת פִּטְרִיּוֹת בַּגֶּשֶׁם / בַּחֹרֶף הַזֶּה אֲנִי לֹא אוֹסֶפֶת צְדָפִים עַל הַחוֹף / בַּחֹרֶף הַזֶּה אֲנִי לֹא מְגַלָּה שְׁבִילִים חֲדָשִׁים בַּיַּעַר / בַּחֹרֶף הַזֶּה אֲנִי אוֹחֶזֶת בַּמַּעֲקֶה / פֶּן אֶפֹּל" (עמ' 24). דווקא שלושת משפטי השלילה בשיר קצר זה חושפים את ההתרפקות הרומנטית על עברה של הדוברת, בימי נעוריה. אין בשיר זה דיון מפורש בבגידת הגוף, אך הוא מצטייר בבירור מתוך ההנגדה בין העבר החופשי והמשוחרר המתרחש בטבע לבין ההווה העגום שכולו כלוא במרחב הביתי.
ההתמקדות של האסופה בשירה עכשווית והוויתור על שירים מוקדמים יותר, שהוא למעשה וויתור על הקאנון, הופך את האסופה הזו לחשובה ומעניינת במיוחד לבני זמנה, מעין "תמונת מצב" של הזקנה בתודעה הספרותית העברית בראשית המאה העשרים ואחת, אך קשה להאמין שהאסופה "תתיישן" היטב.
*
לעומת שתי האסופות הללו, אסופה נוספת על הזקנה, שלישית במספר, ראתה אור לפני כשנה וחצי: הזקן אוהב! הזקן אוהב! – אסופת שירי אהבה מאוחרת. אסופה זו, שלוקטה בידי חמוטל בר־יוסף, כוללת אך ורק שירים שנושאם אהבה מאוחרת – כשמה כן היא: אנתולוגיה – "זר פרחים" ביוונית – שמורכבת משלל פרחים ייחודיים ובעלי ניחוח ייחודי וגוון מובהק.
האסופה, הצנומה יותר מן השתיים האחרות, צופנת בחובה חידוש מסעיר וחתרני. בר־יוסף מציגה באסופה הזו אוסף מרהיב, שחציו מקור וחציו תרגום, של שירים שעוסקים דווקא בנושא השולי והמושתק של אהבה מאוחרת וארוטיקה בזקנה. באופן כללי, ולהבדיל מחורפו של אביב למשל, אפשר לומר שבחירת השירים נוטה אל הקאנון – שירים מוכרים ומרכזיים (אך לא לעוסים וטריוויאליים) של משוררים נודעים שמרביתם שרדו את מבחן הזמן וקרוב לוודאי יוותרו קאנוניים גם בעוד כמה עשורים. כמו כן, להבדיל מעל שפע היש הנמלט, אין באסופה זו כל כוונה לייצוג של חוויות זקנה כלליות ומגוונות, וכל כולה סובבת סביב עניין אחד בלבד.
אם כן, מטרת האסופה הזו שונה לחלוטין מזו של השתיים האחרות הנדונות ברשימה זו. המשימה שלה אינה איסוף כולל וייצוג של חוויית הזקנה השלמה על כל גווניה, אלא יצירת שינוי תודעתי בתודעת הקוראים בנוגע לדימוי של נושא מסוים ומודחק למדי – אהבה מאוחרת בין אנשים זקנים. נושא מרענן כל כך שמוכיח שבהחלט יש סקסאפיל למשוררים זקנים!
נתבונן למשל באחד השירים המתורגמים הכלולים באסופה, מאת המשורר הצרפתי בן המאה השש עשרה פייר דה רונסאר. בשיר זה, בתרגום עמינדב דיקמן, זקן פלרטטן מנסה לפתות אישה צעירה באמצעות מטאפורה נהדרת של איסוף זר פרחים: זר שכולו פרחים אדומים יהיה משעמם, ולכן כדאי לשלב עם הורד האדום גם שושן צחור לבן – כלומר לזווג אישה צעירה שלחייה אדומות עם זקן ששערו לבן: "גַּם אִם רֹאשִׁי שֵׂיבָה עוֹטֶרֶת / וּמַלְבִּינָה בִּצְחוֹר שׁוֹשַׁן, / וְאַתְּ מַרְאֵךְ כֹּה רַעֲנָן, / כִּפְלַיִם מִנִּצַּת הַוֶּרֶד – / אַל תִּבְרְחִי, יַלְדָּה פּוֹתָה, / מִפְּנֵי עֲטֶרֶת לְבָנָה; / אָמְנָם שֵׂיבָה רֹאשִׁי עוֹטֶה – / אַךְ פְּאַת לֶחְיִי שָׁמְרָה אוֹנָהּ. / הוֹ, בַּרְחָנִית, אֵינֵךְ זוֹכֶרֶת / שֶׁאִם אַתְּ חֲפֵצָה לִשְׁזֹר / זֵר חֵן אוֹ נֵזֶר, אֶל הַוֶּרֶד / יֵשׁ לְזַוֵּג שׁוֹשַׁן צָחוֹר?" (עמ' 70).
האסופה ערוכה באופן מעניין ולא טריוויאלי: חציה הראשון כולו שירה עברית, והוא מסודר על פי שנת הלידה של המשוררים – מן המוקדמים (פיכמן ושטיינברג) אל המאוחרים (מירון ח. איזקסון ואביחי קמחי), וחציה השני כולו תרגום והוא מסודר באותה הדרך (דילוג נחשוני מאנקראון אל רונסאר, ומימי הרנסאנס בצעדים מדודים עד ימינו).
על מרבית השירים שבאסופה זו נסוכה איזו תחושת השלמה ועדנה, יש בה חסד מנחם של אהבה מאוחרת: "אִישׁ וְאִשָּׁה לִבְנֵי שֵׂעָר / הוֹלְכִים חֲבוּקִים בַּשָּׂדֶה וְשָׁרִים" (שירה של סבינה מסג, עמ' 58). ומהצד השני, על אף שהאהבה המאוחרת כבר אינה סוערת כאהבת הצעירים, יש בה חיוּת רבה, הטמונה, למשל, בסימני הקריאה הרבים בשירי האהבה המאוחרת של טוביה ריבנר: "כַּמָּה יָפִים הַקְּמָטִים בְּפָנַיִךְ!" (עמ' 43), או בשורות מפרי עטו שהקנו לאסופה את שמה ונותרות להדהד בקורא גם הרבה אחרי תום הקריאה באסופה: "הַזָּקֵן אוֹהֵב, הַזָּקֵן אוֹהֵב! […] בְּצָהֳרֵי הַיּוֹם הוּא זוֹעֵק אֵשׁ! אֵשׁ! […] הַאִם לֹא שָׂבַע? הָעוֹדוֹ רָעֵב? / הַזָּקֵן אוֹהֵב! אוֹהֵב! אוֹהֵב!" (עמ' 44).
*
אפשר אולי להשתעשע באסופה כוללת עתידית ודמיונית המפיקה את הלקחים מכל השלוש, זו שקהל הקוראים באמת זקוק לה – הן אנשי הספרות והן הציבור הרחב. דמיינו אסופה של שירי זקנה שמטרתה להציג בפני הקורא את דימוי הזקנה בשירה מתוך התבוננות בשירה דווקא, ולא מתוך רצון מובהק להניע שינוי סוציולוגי ביחסו של הקורא אל הזקנים הסובבים אותו. אסופה זו תרשה לעצמה להרחיב את המבט ולכלול בתוכה שירים שכתבו הן בידי משוררים זקנים והן על הזקנה באופן כללי. חשוב מכך, היא תוכל לסבול גם שירים שאינם מעוררים חמלה או אמפתיה, כמו למשל שירו של רונסאר לעיל, שמציג אשמאי זקן ומיוחם המנסה לפתות אישה צעירה.
אני מדמיין שאותה אסופה דמיונית תכלול הן שירה עברית מקורית והן שירה מתורגמת, ותחולק לנושאים ולשערים שמציגים את הפנים השונים והמגוונים בחיי הזקנה. אסופה זו, שעשויה להיפתח בתנ"ך ובשירת יוון ולהגיע עד לימינו אנו, תכלול מן הסתם בעיקר שירים קאנונים שהפכו לנכסי צאן ברזל בתרבות המערב ובספרות העברית, ולא תפסח על תחנות מרכזיות ביותר בגלגולי הזקנה בספרות, אך גם יהיו בה "הפתעות" אחדות שהעורכת החכמה ליקטה וצירפה לאסופה בתבונה. חשוב מכל, שירים אלה יכללו את המיטב שנכתב על הזקנה והעורכים לא יתפשרו על איכותם, אך גם ייצגו את המגוון המסעיר והמעניין ביותר של מה שנכתב, שילוקט מתוך שדה הפרחים המיוחד והזנוח של ספרות הזקנה לזר צבעוני באמת. אסופה כזו תעניק צבעוניות הכרחית ומגוונת, רגשית וסגנונית, לחוויות הזקנה.
