הַשְּׁאֵלוֹת – שְׁאֵלוֹת הֶבֶל הֵן, כְּמוּבָן –
אַךְ מִי זֶה יַרְשִׁיעֵנִי, מְשׁוֹרֵר עָנִי,
בְּשִׁבְתִּי לַיְלָה בָּדָד אֶל־שֻׁלְחָנִי,
וּלְנֶגְדִּי צֵל מְשֻׁנֶּה מְכַרְכֵּר עַל־הַקִּיר –
אִם־נַפְשִׁי הִתְעוֹרָרָה, דִּבְּרָה שִׁיר?
– ביאליק, מתוך "רזי לילה"
1.
לפניי מונח טקסט. הטקסט – מודפס, מסורג בְּספר – אינו מצהיר את עצמו כדבר־מה המובדל מהותית מהעולם – הוא עשוי להתאכֵּל, להתכלות, להיעלם בַּדומֶן – ובכל זאת, כאשר ישותי מתעכבת אצל הימצאותו – הוא בפירוש אינו העולם אז; הוא בפירוש מתקדש מהעולם סביבו. ואף על פי שיומרה כלשהי בצידו לתאר (למשל) את העולם־שאינו־הוא־עצמו, עדיין הוא, הטקסט, מורכב מחומרֵי אותו עולם סביבו; עדיין הוא תוך־עולמִי.
כיצד נעשה הדבר? ומה מובנו?
2.
אני מתבונן בכתב היד הזה. רפוי, עקלתוני, עורפִי; רגליי משתרבבות אֵי בזה. אדמֶה אותן לתולעים. כן. אשרטט את תִּכְלַת תולדותיהן. הזוהי ספרות? אלא שאני נשען על צינור העיכול. "אני" זה במשפט זה, זה גוף ראשון או שלישי? תהיתי. מְדבר, נוכח או נסתר? תהיתי. אולי: קְדם־גוף־שלישי. המירכאות הארורות. קדם־גוף: הזוהי ספרות? השימוש הארור, האגבי, שנעשה במוּשכל "גוף"; הִתְרַבּוּת שלל־מובניו. איזו חרפה: דבר מהפעילות העיכולית האגבית־לכאורה אינו נתפס בכתב היד הזה. האומנם? עכשיו אדמיין עליו נמען אפשרי. איזו חרפה: כתב היד מחוּטא הוא, מטוהר ממעשים. אני – אנחנו רואים שהמירכאות אינן מעלות ואינן מורידות במקרה הזה ועל כן השמטנו אותן; יכולנו לדמות בליבנו את קווי המִתאר שלהן מתרשפים וכבים לסירוגין – רוחף מעל עולם שאיני מוצא לנכון להטיל ספק בקיומו, ועם זאת – איני עשוי לתעדו כלל ועיקר.
3.
דומה כי הקריאה מרחיבה את עולמנו – אך בעודנו תוך־עולמיים מאוד: איזו הוויה חוץ־עולמית עשויה להתכונן בעודנו קוראים בעינֵי־הבשר־אשר־לנו? כיצד היינו מדמיינים הוויה חוץ־עולמית שכזאת? האם הספרות יכולה – בכל אחד ממופעיה – להעלות על הדעת יקוּם־חוץ־מילולי? נראה לעיתים שהספרות טומנת בחובה שאיפה חשאית שכזאת, אך מה עשוי להיות מובנה של השאיפה ההיא?
לכאורה יסודות ההוויה מנוסחים כל העת מחדש – אך בלשון שנכפתה עלינו (לו הייתה בנמצא לשון שאינה נכפית עלינו היה בכוחה לכונן נוסח חדש של יסודות כמוסים של הוויה חוץ־עולמית). וגם ברגעיה המזוככים ביותר, אותה לשון אופפת־כול ונוקדנית היא עדיין עצם הרמטי למדי ועדיין גופנית מאוד. ומחוץ לרחבוּת הגופנית הזאת ישנה רק רחבוּת גופנית נוספת: האם אותו יקום־חוץ־מילולי פוטנציאלי אינו אלא רחבוּת גופנית נוספת? אלה רחבוּיות גופניות שעיתים נתקלות זו בזו ועיתים מסתתרות בשפתן הפרטית.
4.
שירה גדולה: האין זהו שיפוט־לשון־הֲבאי?
אפילו אם אי אילו מבקרים – וטרם תהינו על אודות התואר התנודתי הזה – היו תמימי דעים באשר לגדלוּת ההיא, עדיין יכולנו לתהות כיצד התהווה־לו מעמד־הגדולה ההוא; עדיין יכולנו לתהות כיצד התהווה־לו המבקר.
מוצָא השפתיים, המבע, אוצר המילים – היאך אלה התכוננו־להם? היאך אלה התבררו ונבחרו? בפיו של מי הושמו? מהם מקורות הפה ההוא? מאילו תהומות עלו ההגאים ההם? מניין שעלו במיוחד ככה? קריאה וכתיבה: בנסיבות מוגדרות הבנתנו תהא כורחנית עלינו, כלומר הבנה שנבררה מראש ותצורותיה תהיינה בלתי ניתנות לשינוי; ובנסיבות אחרות – אולי נבין רק קמעה: רשרוש כלשהו, אִוושה, התערטלותו־של־עולם. אם נְדמה את מעמד הכתיבה כמעמד אשר בבסיסו מַשׂאת־לב להתקדש מהעולם־שהוא־הטקסט, כאן מתגלה מעמד הכתיבה כמצב־עניינים שבו עינֵי־הבשר־שלנו מובאות בחשבון מעט מזעֵיר; ומערכת העיכול חגה מעלינו (או שמא כל מערכות העיכול אֵי־פעם) – והיא מֵעין צווחה שאינה מתבדלת מקולות אחרים; סגנונה הוא סגנון תרוּמי שאין מלבדו שמץ של סגנונות נִפלים.
לו אך יכולנו לשער בנפשנו איזו היררכיה של צווחות היוליות – צווחות שמַפריאות שירה גדולה; צווחות שמַפריאוֹת שירה נחותה הימנה.
5.
ועדיין, לעיתים נדירות אנחנו באים בְּשירה גדולה. אז אנחנו עומדים מִלכת – לרגעים אחדים; גמלוניים אֵי בזה – ושואלים (או עשויים לשאול): מה עושים בְּשירה גדולה? כיצד משכללים את חוסר־שימושיה הרבגוניים כל כך? כיצד היא מַסיגה את גבולנו? האם היא כל־עיקר מַסיגה את גבולנו? מהו חלק הארי בישותנו אשר השירה ההיא (או כל טקסט, לצורך העניין) מבליחה לתוכו? ואז נִשאל, אולי, איזה עולם מעמידה השירה ההיא למעלה מעצמה (כאשר היא תוך־עולמית ועלוּמה כל כך); ופנֵינו שהושבו ריקם יסתוללו בעצמם – לרגעים אחדים – ופעולות מכניות אחרות יכריעו את מיטב הווייתנו. אלה פעולות שניתן לאבחן. וכל זאת מתחולל כדרך אגב ומבלי ששאלנו את עצמנו כיצד אותה שירה גדולה התכוננה להיות כזאת דווקא: מה הם התנאים ההכרחיים שעומדים בבסיס כינון "שירה גדולה"? האם קיימים תנאים כאלה?
6.
מבקר הספרות: לפני שנעשה מבקר ספרות לא יכול היה להעלות בדעתו להתקיים בכוחות עצמו – כורחני שנעשה בכלל; מה אֵי־פעם בחר להיות? – וכאשר בחר־לכאורה בעיסוקו זה, התקיימו בו כלים שנבררו בעבורו מראש – בדיוק למלאכה הזאת.
אם כן, בלשון עתיקה מאוד שבולעת את האנושי ללא שיור (היאך נתהווה־לו האנושי ההוא? האם הלשון פלטה אותו מעצמה? כיצד הוא מתקיים מחוץ לה והוא היא־עצמה?) – לשון שהחוץ־לשון מוכמן בה; מעבר לה הטקסט הוא עולם־בעצמו – בלשון שמשמשים בה בערבוביה פליטוֹת, קדוּשות, הוראות הפעלה, לחשים, כעכועים, נהימות, שִׁירוֹת ושוועות – מתעוררת־לה מכיתת־אנושי־אחת שנבדלת ממכיתת־אנושי־אחרת – איך הדבר ייתכן? איך הדבר ייתכן בחלל העולם שלכאורה ביקע את עצמו? זוהי תעלומה ידועה מדורֵי דורות; זהו הנמען הבדוי־מלב. אך מדוע היא, התעלומה הלזו, אינה מצניעה – בהקשר המדובר כאן – תעלומת־בת שאפשר לנסח כך: בעודו בא לבחון את היצירה (שבוּתקה רק לכאורה מהלשון הכללית), מבקר הספרות נוקט אמצעים מדרגה שנייה ושלישית – הוא קוטף אותם, בשלים, בידיים שהן שלו רק בדיעבד – ובעצם אפילו אינו כופה את "עצמו" עליה: כְּתב־הביקורת הוא הערת שוליים אשר מתמוססת באִמְרת היצירה המבוקרת, חגה תחתיה, דולפת ממנה; ואִי ניתן כל־עיקר לבודדה מקרבהּ. יתרה מכך: אותה יצירה מבוקרת – שכאמור היא בו בזמן גם תוך־עולמית, כלומר נמענה אינו כָּשיר – אוצרת בחוּבה למפרע – עד כדי כך היא (פחותה או נעלה) רחבת־היקף – כל פרשנות שעשויה לעלות על הדעת על אודותיה. לשון אחר: כל פרשנות שסבבה סביב היצירה המבוקרת הונחה למראשותיה מעיקרא.
7.
דומה כי הקריאה – המיית הבְּרִית הרְהויה בין הטקסט־כעולם ובין הטקסט־על־אודות־העולם – מאפשרת לכאורה את האַפּוֹרִיָה הזאת. ובקוראנו, הטקסט (כל טקסט: ממודעת פרסומת ועד לשורות של שייקספיר; משיר השירים ועד לתפריט) מתמולל אל תוך מצג גופנו ברגע ההוא – האם אחז בנו כפור? האם רותקנו באי־נחת בהיותנו בתא בידוד? האם זומְנו עלינו אילו־תלאובות? – וכמו מתמוסס חרישית אל תוך שלל־איברנו; מתמוסס ונושר ומתמעט: מָשל היה חלקיק אבק, פירור לחם, צליל בשולֵי התודעה, שערה נושרת, גיפוף אגבי, עור מסתלק, צריבה בעיניים, אבעבועה.
זהו הטקסט־כעולם המבליח לעיתים כטקסט־על־אודות־העולם.
8.
פתע חשבתי על ביאליק. איך אדם נעשה ביאליק?
הבה ננסה לפתח אב־טיפוס־ביקורתי אשר יבהיר (או יבחן) ביתר־שאת את ההרהורים שעלו עד כה, ונתייחס לשורות הפתיחה של השיר "רזי לילה" כאבן בוחן. לא זו בלבד שביאליק נתפס על פי רוב כמשורר בר־סמכא, עַמקני בזיקתו לעברית במאוד־מאוד, כלי מלא וגדוש – הוא גם רחוק מאיתנו כיום, כמעט קדמוני עלינו, ופועלו התממש לכדי קנון מקודש־קמעה.
(כל השורות המנוקדות להלן הן מתוך השיר "רזי לילה")
חֲצוֹת לָיִל. בְּעַד אֶשְׁנַבִּי הַפָּתוּחַ
בַּלָּט אֶל־חֶדְרִי שָׁטְפוּ גַּלֵּי רוּחַ
אִישׁ אַחֲרֵי אָחִיו. חֶרֶשׁ אַט נָשָׁבוּ,
כְּמוֹ מִסּוֹד קְדוֹשִׁים עַתָּה שָׁבוּ.
וּבְעָבְרָם רִפְרְפוּ עָלַי בִּדְמָמָה,
כְּרֶמֶז קַל מֵאֶרֶץ נַעֲלָמָה.
9.
חֲצוֹת לָיִל: היכן ממוקם העולם? לא, גדוֹלה מזו. האם זמן השיר הזה הוא זמן העולם הזה? לא, גדולה מזו. מאין עלו המילים הללו בדעתו של מי, בעברית, בשלהי המאה ה־19? לא, גדוֹלה מזו; מדוע שנצמצמוֹ – מאין המילים הללו היו עשויות לעלות? "הרי אין לך בלשון מילה קלה שלא הייתה בשעת לידתה גילוי נפשי עצום ונורא, ניצחון גדול ונשגב של הרוח" (ביאליק, מתוך גילוי וכיסוי בלשון).
בְּעַד אֶשְׁנַבִּי הַפָּתוּחַ בַּלָּט אֶל־חֶדְרִי שָׁטְפוּ גַּלֵּי רוּחַ אִישׁ אַחֲרֵי אָחִיו: ביאליק מלהטט. פָּתוּחַ-רוּחַ? הוא עשוי לומר: הרי זוהי ברירה שדופה למדי – אבל לחלוטין אפשרית; לחלוטין תוך־עולמית. ביאליק מצביע על העולם באצבעותיו שהן בעצמן עולם. ועיניו נשואות לאופל. ואין אִזכור לעיניו. ואולי עיניי־שלי הן אלה שנישאו לאופל; האם אני בעליהן־של־אֵילו־עיניים? – ובעקיפין, דימוי קלוש (חֶרֶשׁ אַט נָשָׁבוּ) – שָׁטפוּ גלי־רוח, הַבלוּתוֹת־של־אור, קרוצים מאותו מקור־אור והם אנשים־גלֵי־רוח והם אחים־בראשיתיים־גלֵי־רוח. המבקר מְפוּיָט היום. ועלתה אֵימה בחצות ליל: הֲשֹׁמֵעַ הוּא לְשׁוֹן כָּל־גַּל, שֶׁכָּכָה יִזְדַּעְזֵעַ? והמבקר נהפך עליו ליבו.
כְּמוֹ מִסּוֹד קְדוֹשִׁים עַתָּה שָׁבוּ: ביאליק כאב־טיפוס של משורר רב־זרועות, משורר־עַיט, אשר ראייתו מַקפת את עמלנותו ללא מְצרים: "על מה יש לתמוה? על אותו רגש הביטחון ועל אותה קורת הרוח שמלווים את האדם בדיבורו, כאילו הוא מעביר באמת את מחשבתו או את הרגשתו המובעת על מֵי מנוחות ודרך גשר של ברזל, והוא אינו משער כלל, עד כמה מרופף אותו הגשר של מילים, עד כמה עמוקה ואפלה התהום הפתוחה תחתיו ועד כמה יש ממעשה הנס בכל פסיעה בשלום" (שם).
וּבְעָבְרָם רִפְרְפוּ עָלַי בִּדְמָמָה: אם אני מתמסר להלך־הרוח הזה, איזה כישוף מְהלך עליי – ובעוברם, רפרוף, דממה – הַרְחֵק מִפֹּה, לִמְקוֹם מִשָּׁם תֵּצֶאנָה בְּנוֹת קוֹל, הֲבָרוֹת פְּלִיאוֹת – וּתְמוּגֶינָה; ואם בדעתי להתנגד לו – ביאליק מאיים על מאן דהו; נדמה לי שאני מכיר את האנושי־ביאליק – מה אוּכל לומר? ביאליק – משורר בכיר בעינינו – רישת את עצמו במינֵי "מצולות תוהו". ביאליק תהה עמוקות על אודות מבטו־שלו, ואותו "עליי" כָּסוי נתן את עצמו לפניו מהודר וחגיגי, כמעט מורם מֵעם: "סוף סוף הלא דווקא אותה האפלה הנצחית, זו המטילה אֵימה כל כך – הלא היא היא לבדה שמושכת אליה כל ימי עולם את לב האדם בסתר ומעוררת בו געגועים כמוסים להציץ בה רגע קטן" (שם).
כְּרֶמֶז קַל מֵאֶרֶץ נַעֲלָמָה: ארץ נעלמה – אך מכל מי שבא אל הכתוּב הזה. מחוץ ללשון – הלשון עצמה: תוך־עולמית; רמז קל; נעלמה. ובשירת־ביאליק – על כל תועפותיה, על כל מסתריה, על כל תפארתה – נדמה שהלשון מקצינה את שלל־אפשרויותיה בעודה מביאה בחשבון בעת ובעונה אחת את תהומות העברית (מאצל אגדת הנשייה) ואת תהומות עלייתה של כל־לשון אֵי־שם־בנצח. אך גם כאשר הכתוב יהיה מבוּקר מתוך אספקלריה פחות מרוממת־לכאורה, עדיין רשתות לשוניות קלועות ומסועפות ומפותלות שמְקיימות הלכה למעשה את ההיפעלות הספרותית כולה כומסות בחוּבן את הנכתב־כולו ואת הנקרא־כולו ואת המבוּקר־כולו. לו אך יכולנו לדמות בליבנו אקס־טריטוריה של ספרות – ספרות נעלה מזאת; ספרות שמושאיה ונמעניה אינם מרכיבים שלה־עצמה יותר – אך גם אז, אללַי, מָה־רַב הָרָז, עֲמֻקָּה הַתַּעֲלוּמָה הַלּוּטָה בַּאֲפֵלָה זֹה הַסְּתוּמָה!
10.
הינה כי כן חגה ביקורת הספרות – שְתמטנית, חמקמקת – כמו הייתה תרבית רִקמה בשולי היצירה שבאה לבחון. אך יש לתהות בכובד ראש: היצירה שביקורת הספרות באה לבחון, איה היא־עצמה חגה? הכלי שהושחז על מנת לסקור את היצירה או לשקלהּ או להתחקות על שורשיה או להעריכה או לקלסה או לבטלה כליל – הוא כלי שבוּתר משייריה השמנוניים של עצם האפשרות להעמיד איזו יצירה בכלל. המובן התהומי של השחזת כלי מעין זה אינו חורג במאומה מהיצירה ההיא: ייתכן שהביקורת מרחיבה קמעה את היצירה ומכתרת סביבה מין מושבה שמתגדלים בה תאים ואיברים ורקמות, ואלה משתרבבים ממנה, מתנועעים ומשולשלים, משל היו כיב אשר ריפויו הותיר איזו צלקת סמויה מן העין. וכאשר הביקורת מהווה תקציר של היצירה, התנועה הטפילית אפילו לא נצרכת (היא משמשת כעין מכונה סיבובית). וכשמדובר בשירה – ראינו דבר־מה הקרוב כמעט אל התבוללות לשונית. אפילו את ההסתייגות הנמהרת מן הטקסט (הביקורת השלילית) איננו מוכרחים להטיל על מניעים פסיכולוגיים נסתרים: אנחנו מטילים ספק בכל אוטונומיה לשונית שהיא, והביקורת הנחרצת ביותר אֵי־פעם תחוֹלל תימהון גדול: כיצד ייתכן הדבר שבכל זאת צץ־לו עַל־יָדִי אַלְפֵי אֶלֶף נַעֲלָמִים יַעֲרִימוּ סוֹד – וּבְפִיּוֹת נֶאֱלָמִים; כיצד בכל זאת היינו משוטטים בתוככֵי הֶמְיַת פְּלָאִים – מצביעים בידיים־לא־לנו על דבר־מה שלעולם לא יצביע עלינו בחזרה.
