Please ensure Javascript is enabled for purposes of website accessibility
חדש! מרץ 2024

גליון

חוש הביקורת

פואטיקות דָחף ורָחף

מאת: גלעד מאירי

פואטיקת דחף היא שירה שבה הקורא חש כיצד מעכבי הקריאה הודפים אותו בכניסה, קרי לא מאפשרים לו לבוא בקלות בשעריו. היא סלקטור (או שמא סלקטקסטור) בדמותו של בוחן אינטלקטואלי או מיסטיקן חידתי במועדון אליטיסטי.

החוש של הביקורת

ב־11.6.18 התעוררתי מחלום שבו חברי הסופר יובל יבנה כותב מאמר ספרותי. ראיתי דף לבן ובקצהו העליון את כותרת המשנה של המאמר: פואטיקה פּוּשִׁית. במהלך החלום הנחתי שאולי מדובר בכינוי גנאי לפואטיקת אגו אשר מטרתה העיקרית היא לפלס דרך לתהילה ספרותית על חשבון השלמות האסתטית והיושר האתי באמצעות שימוש כוחני במניפולציות תקשורתיות. כעסתי שיבנה הצליח להמשיג כה יפה את הרעיון, ורציתי לענות לו מייד במושג וירטואוזי משלי. יבנה ואני משוחחים בדרך כלל על מי מנוחות, אבל לעיתים, לפחות בעבר, היה נכנס בנו יצר פולמוסי: הוא היה מגייס את חדותו כעורך דין (תחום שמסיום הכשרתו לא עסק בו), ואני הייתי מגייס את ניסיוני בחקר הספרות; התוצאה הייתה התנצחות מיותרת (במובן זה החלום היה ניקוי). וכך, במצב של כמעט יקיצה, הפציע בקרבי מושג תגובה – פואטיקת רחף. בעודי מתפוגג מהוּגג מהמצב ההיפנגוגי (בין שינה לערות), התנסח מחדש המונח של יבנה לכדי פואטיקת דחף (מלשון דחיפה).

מלבד קטגוריזציה חדשנית של שירה, חלומי העניק לי גם התנסות בחוויה טרום־מילולית של ביקורת הספרות כְּחוּשׁ; מעין ריאליזציה של המטפורה (אולי של הסינסתזיה) – חוש הביקורת. מטפורה זו היא תולדה של מטפורות אחרות, חוש אסתטי וחוש טעם. בהנחה שחוש ביקורת הוא מטאפיזי כמו חושים דומים אחרים (הזמן, ההתמצאות, החוש השישי ועוד), אזי הוא תוצר של שילוב אינטואיטיבי בין גוף (טעם) ואינטלקט (מילים); כמו החוש האסתטי שמורכב מהשילוב שבין קליטת החושים לפרשנות שכלית. עם זאת, לכאורה יש כאן אוקסימורון: מחשבת הביקורת איננה אינסטינקט פיזיולוגי, אלא רק מחשבה; אולם גם מחשבה נוצרת במקום כלשהו בגוף, כנאמר: "וּמִבְּשָׂרִי אֶחֱזֶה אֱלוֹהַּ "(איוב יט, כו).

תפקיד הביקורת הוא להגיב ליצירות בזמן אמת, לרוב עד כשנה מצאתה לאור של היצירה, ובאופן תמציתי. מכאן שהיא באה רק לביקור, כלומר להתארח לזמן קצר יחסית. ביקורה של הביקורת נועד לקרב, אך קִרבה מחייבת גם תקרובת – קורבן. מכאן שאולי גם הזיקה השורשית בין ביקורת (רוח) להקרבה (חומר) היא המשך סובלימטיבי של פולחן הקרבת הקורבנות. המבקר משתמש ביצירות ספרותיות כזבח לאלוהיו – יהיו אשר יהיו (חשיפה במדיה, אידיאולוגיה ספרותית, פרנסה וכו'). הפולחן הקדום דרש דיוק מרבי בביצוע, התכוונות טהורה ויראת קודש. ביצוע פגום, לפחות בבית המקדש, הביא לידי עונשים כבדים למקריב, ולעיתים אף לקולקטיב; לכן העוסקים במלאכה נמנו עם האליטה החברתית. במידה רבה כך אמורה לפעול גם ביקורת הספרות: עליה להיות אותנטית, ולפעול בהתאם לתום לב של המקריב והכבוד הנהוג בהכנסת אורחים; כך תביא לקירוב לבבות.

אלא שלא אחת ביקורת הספרות היא שלוחה שיווקית המציבה את ערכי תרבות הצריכה מעל לחושיה הבריאים של הביקורת. הנחת היסוד הכלכלית במדיה היא שמוסד ביקורת הספרות איננו רווחי, ולכן הוא תלוי בין השאר בקרנבל תקשורתי – בהדי פיצוצים של מניפולציות ומדון, ובשיעתוק זול ובטוח של קלפים מנצחים. לפי ההיגיון הקפיטליסטי היצירה הספרותית היא חומר גלם תעשייתי המייצר כוח ופרסומות, שממנו ניתן להתקיים ואולי אף להפיק עוד הכנסות ומשאבים. לכן קנוניזציות (הכתרות והדחות), פייק ניוז ופרובוקציות הם אמצעי ייצור לגיטימיים בתעשיית הביקורת, כי יש להם חלק חיוני בהישרדותה, שלא לומר אולי אף בצמיחתה. באופן הזה ביקורת המשרתת צרכים שיווקיים עלולה להקריב ספרות טובה או רעה למולך הכסף, הפוליטיקה והתקשורת על ידי הטיית אמיתות ספרותיות; היא איבדה אמון ביכולתה ליצור עניין במהות הספרותית ללא דרמה וטלנובלות.

יש השלכות למציאות הצרכנית והתקשורתית המורכבת שבה פועלת ביקורת הספרות: תגובות אותנטיות של חוש הביקורת, כגון משיכה ועונג, דחייה ועצבנות, אקסטזה ושעמום, עלולות להיטשטש על ידי אינטרסים חיצוניים וזרים של כוחות השוק. לנוכח מבחן קריאה זה יש מקום לעדכן מעת לעת את ארגז הכלים הביקורתי. דיון בחוויות קריאה חושניות – כמו רחף ודחף – עשוי לחזק מגמות אותנטיות של ביקורת הספרות. אלו נקודות מבט פרימיטיביסטיות המחויבות לקשב פנימי, לחוויה הטהורה של הגוף הקורא, והן כרויות לחוש המאגי של הביקורת.

פואטיקות דחף ורחף

כאמור, החלום העניק לי שתי קטגוריות ביקורתיות, דחף ורחף, שנועדו לנסח חוויות קריאה נטורליסטיות שעל סף התודעה – הגדרות של חושי קריאה הנסמכים על הבנה ספרותית כחוויה גופנית. אלו שני מונחי ביקורת ספרות מקוריים המחוללים ביניהם דיאלקטיקה שמרחיבה את הבנת הנקרא. זוגיות ביקורתית זו מבוססת על שתי חוויות קריאה חושניות שונות: דחוקה ומאומצת או מרחפת וצפה. הן מספקות ניסוח של חוויה גופנית המגיבה למידת הבהירות וממילא התקשורתיות של טקסטים, כלומר פואטיקות אלו קשורות בעיקר לזמינות הטקסט בחללי ההבנה של הגוף, ולתחושות לא שיפוטיות מנוגדות כמו נוקשות ורכות.

התביעה הראשונה של הגדרות אלו היא לחוש את המגע הספונטני עם השיר על פי טבלת מאמצים: עד כמה הקריאה בשיר קשה ומאומצת ועד כמה היא קלה וזורמת? אומנם תגובות הקוראים יחסיות ומשתנות בהתאם למיומנויות קריאה, אבל גם בהתחשב בכך ניתן לקבוע שיש מגוון רב של מעכבי קריאה אובייקטיבים: אניגמה, אי־קוהרנטיות, רמיזות לטקסטים פחות מוכרים, פיזור אסוציאטיבי, ערעור יחסי סיבה־תוצאה, לשון לא תקנית ועוד. לכן על מנת לבוא בשערי שיר־דחף הקורא מחויב להידחק אל קִרבו באמצעות הפעלת עוצמה נפשית וספרותית, נחישות, מסירות וסקרנות; ואילו בקריאת שיר־רחף אין צורך להפעיל עוצמה, אלא לוותר לקלות – לעיתים הבלתי נסבלת – של הטקסט, ולצלול לתוכו. אכן, טקסט תקשורתי דורש פחות מאמץ קריאה מטקסט לא תקשורתי, אך ייתכן שעבור קוראים מסוימים פואטיקת רחף היא משעממת ויוצרת אי שקט, כך שהיא נחווית באופן פרדוקסלי כקריאת דחף; בכל מקרה היא לא דורשת משאבי זמן וכוח גדולים כמו בפענוח צופן, אלא התגברות על דחייה.

פואטיקת דחף נעה על פני מנעד של תקשורתיות נמוכה, מושהית, ואי תקשורתיות. שורשי הפואטיקה הזאת במסורת נביאים כמו יחזקאל וישעיה. למעשה, ככל שאנו חוזרים אחורה בזמן, הפואטיקה תרגיש יותר דחף מרחף עקב הפערים שבין העברית המדוברת של ימינו לעברית הקדומה והשימוש העצום באלוזיות למקורות. בשירה הישראלית־עכשווית ניתן למנות משוררי דחף מובהקים (לפחות בקורפוס גדול משירתם), כגון אמיר גלבע, יאיר הורביץ, נורית זרחי, משה סרטל, שמעון צמרת, יוסף שרון, לאה אילון, אמירה הס, חביבה פדיה, גלי דנה זינגר, נוית בראל, דניאל עוז, אייל שלום, יונדב פרידמן ואחרים. הינה לדוגמה שיר ללא כותרת מאת שרון אס:

הַמִּסְתּוֹרִין אֵינוֹ בְּעוֹכְרַי אוֹ בְּדָמִי

הוּא בְּעֵינַי כְּשֶׁאֲנִי מֵיטִיבָה לְהַבִּיט

אֲבָל לָרֹב אֲנִי מֻטְרֶדֶת

כָּל מַה שֶׁאֲנִי אוֹחֶזֶת בּוֹ לְהַצָּלָתִי

מֵעִיק – מִי שֶׁרָאָה אֱלֹהִים

וְלֹא מֵת, וּמֵת בְּשֶׁל הֱיוֹתוֹ לְפֶתַע אֵל

אֵינוֹ יוֹדֵעַ מַה גּוּפוֹ לְאָן מוּעָדוֹת פָּנָיו

וּמָה הָאֹכֶל הַנָּכוֹן – קַנְקַנִים רֵיקִים מֵחָלָב

אוֹ פַּלָצוּת הָרֹךְ שֶׁל פְּנִים הַלֶּחֶם

(אס, מוזיקת הנתיב הרחב, 2015: 54).

זהו שיר בעל אופי מניפסטי. הוא תובע מהקורא השקעה יצירתית רבה בפענוח כדי להיכנס באופן כלשהו אל בין שורותיו. המסתורין ואי הוודאות הם סוד הקיום, וברגע ההתבהרות יש מוות ("מִי שֶׁרָאָה אֱלֹהִים / וְלֹא מֵת, וּמֵת בְּשֶׁל הֱיוֹתוֹ לְפֶתַע אֵל"). אף שניתן להבין את השיר באופן כללי, הזיקות בין המוטיבים בשיר – מסתורין, טרדת האני, ראיית האל וכו' – מובנות לאחר מאמץ רב ואולי אף אינן מובנות כל צורכן. התיאורים מעוצבים בין השאר על ידי צורות, כגון מצלול, שמכפיפות את התוכן באופן כמעט מוחלט; למשל, רצף האסוציאציות הצלילי בין "מוּעָדוֹת פָּנָיו" ו"פְּנִים הַלֶּחֶם" מהדהד את מצוות לחם הפנים שהיתה נהוגה בימי בית המקדש, אך ההקשר הסמנטי בין האסוציאציות לא מתבהר, כי מטרתן העיקרית היא ליצור אווירה; לכוון את הקורא להבין את השיר גם דרך החושים (צליל) ולא רק דרך האינטלקט. במובן הזה דחף ורחף הם לא רק קטגוריות ביקורתיות, אלא הצעות קריאה.

פואטיקת רחף היא שירה שבה הקורא חש כיצד הטקסט מושכו בכניסה פנימה באמצעות קריאה זורמת, או לכל הפחות לא עוצר בעדו להיכנס. פואטיקת רחף מאופיינת בבהירות, תקשורתיות ובקלות יחסיות. שכבות וצפני עומק אינטלקטואליים, אינפורמטיביים, אסתטיים ורוחניים ארוגים יחד באופן שמובן על נקלה באמצעות שפה מוכרת, שיחתית. פואטיקה זו רווחת יותר מפואטיקת הדחף. כך למשל שירתם של נתן זך (כנראה המבשר של שירת הרחף בת זמננו), יהודה עמיחי, דוד אבידן, אורי ברנשטיין, אהרן שבתאי, זלדה, סבינה מסג, מרדכי גלדמן, זלי גורביץ ורפי וייכרט קרובה יותר, על פי רוב, לקוטב הרחף, אך ככל שאנו קרבים לימינו, החל מסוף שנות ה־80, יש יותר ויותר משוררי רחף מובהקים, כגון מרדכי גלילי, מואיז בן הראש, דרור אלימלך, דרור בורשטיין, שמעון בוזגלו, אלפרד כהן, סיגלית בנאי, עדי קיסר, ניסים ברכה ועוד. הינה לדוגמה השיר "תיקון" מאת דורית ויסמן, בת דורה הספרותי של אס:

יוֹשֶׁבֶת אֶל הַשֻּׁלְחָן

טוֹבֶלֶת לֶחֶם אָחִיד בְּרֹטֶב עָשִׁיר

 

מוֹצֶצֶת עֲצָמוֹת בְּבַיִת

שֶׁלֹּא זְכוּרָה לִי מִמֶּנּוּ כָּל אֲרוּחָה

 

לְבַד מֵאַחַת, בָּהּ בִּשַּׁלְתִּי בָּשָׂר בְּיַיִן

 

וְהִגְזַמְתִּי בְּכַמּוּת הַיַּיִן

 

מִצְחָן שֶׁל אִמָּא וְתָמִי הֶאֱדִים

וְאִמָּא אָמְרָה, זֶה מִיָּד יוֹרֵד לִי לָרַגְלַיִם.

 

(ויסמן, נורמל, 2013: 35).

השיר מעוצב כדיבור יום־יומי ולכן הוא מובן באופן מיידי, וממילא הכניסה אליו קלה: הוא מתאר סיטואציה יום־יומית של אכילה, ואגב כך הרהור בזיכרון ילדות כואב. הכניסה הקלה לשיר אף מעוררת תמיהה על דרגת הקלות שבה ניתן להיכנס לשיר – הקריאה היא תהליך מהיר של מעבר בעד מילים שקופות אל ליבו של הטקסט. למעשה, אין כמעט מאמץ בקריאה. יש להבהיר שאין בכך טענה על היעדר מורכבות. השיר מעוצב היטב על ידי מספר אמצעים: למשל, פסיחות סמנטיות חריפות בין הבתים; המעבר המפתיע בין האכילה הנינוחה בבית הראשון לבין זיכרון ילדות נטול־ארוחות בבית השני; והתנועה הדכאנית הכוללת של השיר מגבוה לנמוך – מהמצח לרגליים, מהווה נעים יחסית לעבר קשה וכו'.

פואטיקת דחף היא שירה שבה הקורא חש כיצד מעכבי הקריאה הודפים אותו בכניסה, קרי לא מאפשרים לו לבוא בקלות בשעריו. היא סלקטור (או שמא סלקטקסטור) בדמותו של בוחן אינטלקטואלי או מיסטיקן חידתי במועדון אליטיסטי. היא ניצבת על מפתן ההבנה וכמו ממיינת את הקוראים לרלוונטיים או לראויים יותר או פחות. תהליך זה תובע מהקורא עיון מעמיק בשיר, וגורם לו לשים לב לכל פרט בקריאה. לעומתה, פואטיקת רחף זו שירה שבה הקורא כמעט ולא חש במעכבי קריאה; הוא מרגיש את עצמו מייד בבית, באזור הנוחות. לכן לעיתים הקורא חש יותר מדי בנוח – ומחמיץ את המורכבות האסתטית של השיר.

הדוגמאות לעיל מתארות ביצוע מובהק של שתי הפואטיקות, אלא שרוב הטקסטים ממוקמים על ציר הרצף שבין דחף לרחף. כלומר, כל טקסט עשוי להיות היברידי ולהכיל תערובת של דחף ורחף. כך למשל השיר "ואיש לא חיבק את הים" מאת אפרת מישורי, בת דורן של ויסמן ואס, ואף היא כמותן בת מזל שור:

 

וְאִישׁ לֹא חִבֵּק אֶת הַיָּם

בְשָׁכְבוֹ כָּךְ שָׁקֵט,

מָלֵא רִצּוּדִים כְּסוּפִים וּמֶחֱווֹת,

שֶׁנָּבְעוּ בְּחִרְחוּר אֵינְסוֹפִי שֶׁל אֲדְוֹות.

 

גַּל מִתְגַּלְגֵּל וְגַל נֶעֱמָד עַל שֶׁלּוֹ.

גַּל מְלַגְלֵג וְגַל מִתְנַעֵר מֵעֻלּוֹ.

גַּל מִתְגַּלֶּה וְגַל מִתְגַּבֵּהַּ מוּלוֹ,

אִם תִּפְגֹּשׁ בּוֹ – גַּע בְּכֻלּוֹ.

 

שְׁכַב עָלָיו, גַּע לוֹ בַּחוֹר,

הַקֵּף מִלְּפָנִים וְגַם מֵאָחוֹר,

הַנַּח לוֹ לָשֵׂאת אֶת גּוּפְךָ הַשּׁוֹכֵב

וַהָפֹךְ אֶת גּוּפוֹ הָרוֹטֵט לְכַפְתּוֹר.

 

דַּבֵּר אֵלָיו, הֱיֵה בֶּן שִׂיחוֹ,

זְרֹם מִתּוֹכוֹ הָעִוֵּר אֶל תּוֹכוֹ,

הַלְבֵּן אֶת קִצְפּוֹ וְּדְרֹשׁ בַּכּוּכִים הַלַּחִים,

 

כִּי

 

הַדָּם לֹא זוֹרֵם

אֲבָל הַמַּיִם

 

חֲתוּכִים.

 

(מישורי, אנך ואנחה: שירים 2003 – 2007, 2007: 93)

 

השיר מתאר כמיהה רומנטית ובלתי אפשרית: לחבק את הים. זו משאלת לב ילדית ואקזוטית המתובלת בהומור קל, אלא שניתן להבין אותה גם באופן מטפורי: יש בני אדם מיוחדים הדומים בעומקם וברוחבם לים – אולי כמו המשוררת עצמה – אשר לא ניתן לתפוש, לחבק או להבין עד תום; עם זאת, אולי ניתן להתאחד עימם (באופן ארוטי ו/או מיסטי) ולצלול לתוכם. הפרשנויות לשיר לא עולות במאמץ רב, כלומר לפנינו פואטיקת רחף, אלא שסוף השיר מפתיע ונושא בחובו אניגמה ואימה לא צפויות. יש לקרוא את סוף השיר כמה וכמה פעמים כדי לפענח שככל הנראה הים במצוקה, אולי אובדנית ("הַדָּם לֹא זוֹרֵם / אֲבָל הַמַּיִם // חֲתוּכִים"), וחיבוק עשוי לרפאו. המעבר מפואטיקת רחף לפואטיקת דחף בסוף השיר מהדהד את המהפך האנרגטי שלו: דיכוי האקסטזה. אומנם כבר במהלך השיר יש רמיזות לכך שהים סובל ושרוי בקונפליקטים פנימיים ("חִרְחוּר אֵינְסוֹפִי שֶׁל אֲדְוֹות"; "גַּל מְלַגְלֵג וְגַל מִתְנַעֵר מֵעֻלּוֹ"), כלומר זקוק לתמיכה, לשיחה ולמגע תרפויטי ("דַּבֵּר אֵלָיו, הֱיֵה בֶּן שִׂיחוֹ, / זְרֹם מִתּוֹכוֹ הָעִוֵּר אֶל תּוֹכוֹ"), אולם הסיום דרמטי: לא ניתן היה להעלות על הדעת שהים נמצא בקצה יכולתו לשאת את סבלו.

 

שירה על המשקל

לסיום, אבקש להקביל את פואטיקות הרחף והדחף להרמת משקולות – למושגים החושניים, האסתטיים והכמותיים לכאורה של קל וכבד – הן במובן הספורטיבי והן במובן היום־יומי של נשיאת חפצים. אחד המאפיינים הראשוניים שקורא מייחס לטקסט הוא משקל: קל או כבד. זו תגובת קורא מיידית, כי היא מבוססת בין השאר על קנה מידה חושני. למעשה, קורא השירה אומד את יכולתו לשאת שיר (או שמא לְסַבֵּל או לסבול אותו) ומעריך אינסטינקטיבית אם הוא קל או כבד, כמו בהרמת משקולות. לא בכדי זהו כנראה ענף הספורט העתיק בעולם: ישנו דבר־מה בסיסי וראשוני בטבע הנוגע להערכת אובייקט או סובייקט המתייחס למשקלו; כנראה שריד של מערכת התראה מפני טורפים. ובהשאלה לטקסטים: גם השירה היוונית הקדומה, בת זמנה לערך של ספורט הרמת המשקולות, נכתבה על בסיס משקלים – וזאת בלי לגרוע מזיקתם המובהקת למוזיקה. מכאן, פואטיקות דחף ורחף מקבילות לשני סוגי הרמת משקולות: דחף על משקל דחיקה – קריאה בשלבים, ורחף על משקל הנפה – קריאה בהינף אחד. בשני המקרים הקורא מתמודד עם התנגדות של טקסט, אלא שבשירת דחיקה רמת ההתנגדות גבוהה יותר ומחייבת כושר סיבולת רב יותר מאשר בשירת הנפה. דרך אגב, יש הקבלה מושגית בין שירה וספרות למוזיקה בכל הנוגע לקל – כבד: מוזיקה פופולרית מכונה מוזיקה קלה, אך אין נוהגים לומר מוזיקה כבדה (למעט רוק כבד, אלא שהכבד ברוק איננו מתייחס לרצינות, אלא לסגנון צעיר ואנרגטי של נגינה מהירה ורועשת); אפילו מוזיקה קלסית לא מכונה כבדה. ראוי לציין שיש סגנון פואטי המכונה שירה קלה, המתייחס לשירה תקשורתית, הומוריסטית ופופואטית. המושג שירה קלה מקורו בשיח הביקורתי האנגלוסקסי ואיננו רווח במקומותינו, אולי משום הזיקה הפוגענית שיש בין קל לזול ולקלות דעת; עם זאת, המושג המנוגד, שירה רצינית, לא מכונה שירה כבדה והוא נטול המשגה. כמו כן, יש מושג המכונה ספרות קלה (משעשעת), אך אין ספרות כבדה. ייתכן שיש במטפורה "שירה כבדה" הטחת עלבון בגופניות של הטקסט, כמו בהקנטת אדם בגלל היותו כבד גוף (מסורבל), זקן (מיושן) ובלתי משעשע, ולכן לא התגבש לכדי מושג פורמלי. ויש סיבה פוליטית להיעדר המשגה זאת: משחר הספרות היפה ועד ימינו ביקורת ומחקר הספרות נשלטו בידי אליטה ספרותית המבכרת ספרות "כבדה" על פני זו ה"קלה", ואף רואה את עצמה שייכת למסורת הכבדה והנכבדה. לכן, ככל הנראה היא לא המציאה לעצמה מושג מנמיך כגון כבד, אך המציאה ליריב הספרותי שם מנמיך לכאורה – קל.

המונחים שירה קלה ושירה כבדה מתייחסים לגופניות. לכן ייתכן שהאקדמיה והשיח הספרותי השמרניים לא טיפחו את מושג הקלות בספרות, ולא אימצו את מושג הכבדות עקב מעמדו הנחות של הגוף בתרבות המערבית – הבושה מפניו, ההתייחסות הרדוקטיבית אליו כסמל לשטחיות וליצריות. עם זאת, הקריטריונים קל וכבד נוכחים בתרבות ובספרות, והם ממילא מתהווים ונחווים במהלך הקריאה. מכאן לא נותר אלא להכיר בקיומם של מונחים אלו וברלוונטיות הביקורתית שלהם, ולבחון את פעולת מנגנוניהם הספרותיים.

עוד במעלה...

האם ביקורת הספרות היא כל־עיקר אפשרית?

כאוס ירוק: "הגרסה המודרנית לגיהינום היא היעדר תכלית"

לפעמים הבלחה כבדה חולפת כתאווה

דברי פרידה

סוד השעמום הוא לומר הכל

השלג נתלה על קולב העצים

לקראת שירה מז׳ורית

מלחמת הגרילה של סמי ברדוגו נגד רפובליקת הספרים העבריים

כזב ובדיון

הטיפולוגיה של הספרות העברית

המלצת שבוע הספר – שרון שקרג׳י

ההיקסמות או התוגה על מה שיש

מעבר לסטיגמה

אני הכי עצמי כשאני מבזיקה בחופזה

עוד סיפור אחד

אנטי־מחיקון: על שירי המחיקה של אלכס בן־ארי ב"מים מים"

עוד אחר צהריים ספרותי

תריסים קדושים – היומיומי הוא הנשגב

צפון ברך | בפונט אהרוני

שוב Imagine? אולי אפשר לעשות יותר

גלות מזהרת

0.6 אדם

טעמו המר של הזיכרון

הדרים, שחרורים וקרב בולבולים

רומן עתידני מופרע במיוחד

דבר המערכת – מעלה 9

דבר המערכת – מעלה 7

תלישות בעולם נטול בית

כי צריך לשטוף הכל

חשיפה לצפון

"אם העולם הזה נראה לכם רע, אתם צריכים לראות חלק מהאחרים"

איך נשיר: שירה ופרוזה כשני אופנים של מסירת עדות

בדרך לגן עדן עוברים בחלל

מהו המקום שלך

בטן ופצע בברך

"אני זה הברזל. ברזל לא יכול להכות את עצמו"

העובדה הפשוטה, החותכת

צָפוּן בָּרֵךְ | חובה להשוות

אסתטיקה של פצע

שהכל נברא בלשון

גם המשיח קונה ליפסטיק לאימא שלו?

מה עושים גברים במלחמות?

על היפה והנכון

"איזה סקסאפיל יש למשוררים זקנים?" על שלוש אסופות של שירת זקנה

מכתב מן העורף

"דבר אנושי אינו זר לי", האומנם?

צעד בן אלפי־מילין

בְּבַקָּשָׁה, שֶׁאֶהְיֶה הַכְּלַבְלָבָה שֶׁלֹּא רְצִיתֶם לָקַחַת

אלו שרואים, אלו שרואים כאשר מראים להם ואלו שאינם רואים

מפלי מים שקפאו

טרמפיסט בגלקסיה בלי מדריך

דילטנטיות שלא בעיתה

לא לספר סיפור

נגד הזרם: המהלך הקווירי של ז'וריס־קרל הויסמנס

איך לכתוב תחת צל

קטלן א'

חוש הביקורת

על הכמיהה היסודית ביותר: גאולה

צָפוּן בָּרֵךְ | ספר הוא בית הוא עריסה

איך הפסקתי לצקצק והתחלתי לאהוב: על ביקורת ספרים בטיקטוק

דבר המערכת – מעלה 3

בין רומן ליומן

דלות ושירה

אמנות אחת

"הענקתי לך את עצמותי / כדי לפסל מהן פסליך"

פס האטה

המלצת שבוע הספר – אמיר אשל

״המזל הוא לפעמים שותף מופלא לפשע״

אמונה בקריאה, קריאה באמונה

מקהלה סודית

חיים שראוי לספרם

דבר המערכת – מעלה 11

ילד עם אבא

מזרח תיכון חדש?

בִּמקום בַּמולדת אוחזת אני בגלגולֵי עולם

שיעור בהגנה עצמית

צָפוּן בָּרֵךְ | השירה כצֵיד החד־פעמי

קלוז־אפ עצבני

רומנים מטופשים שכותבות נשים

בַּפְּסָגוֹת הֵיטַבְתִּי לִשְׁכֹּחַ יוֹרְדֵי גַּיְא וּמִדְבָּר

אמילי של זנדבנק

א. א. מילן / מסמכים סודיים

לֹא נַחְתִּים שָׁעוֹן כִּי אֵין שָׁעוֹת

אסתטיקה של הפצע

טלטול הפעמון

כולנו יצאנו משולי האדרת של גוגול

חד אבל לא משמעי

תמציות רישום

כך החל סבא לכתוב

עגלת תינוק ריקה סובבת עיר

לחייך כמו אמריקאית

האם חוסר אמינות הוא deal-breaker?

"נוֹלַדְתִּי בְּהַצָּגַת חֲצוֹת"

וריאציות אנקוויסט

טקסטים שיש להם צורה של תבונה

תיאטרון הבובות של הנפש

מוסקוביאדה – רוחות הרפאים של ההיסטוריה או הביוב של השאול

“התכירני אבא?״ על מקומו של הרומן צל ידו ביצירת חיים באר

שה האלוהים