בסתיו 1955 עגנה בנמל חיפה האונייה "ארצה", ומסיפונה ירד יצחק בשביס־זינגר, סופר היידיש הגדול ולימים חתן פרס נובל לספרות, מחברן של יצירות מופת כמו הקוסם מלובלין (ספריית פועלים, 2008) והעבד (עם עובד, 2002). בביקורו תר בשביס־זינגר את הארץ לאורכה ולרוחבה במשך חודשיים, ושהה – בין השאר – בתל אביב, בירושלים, בחיפה, בקיבוץ בית אלפא, בצפת ובים המלח. רשמי המסע הללו התפרסמו בהמשכים בעיתון היידי "פארווערטס" שיצא לאור בניו יורק, שבשביס־זינגר נמנה עם כותביו הקבועים. כעת כונסו הרשימות – לראשונה בעברית – לספר בעל השם הממזרי מסעות בשביס בארץ ישראל, המתכתב עם שם חיבורו הנודע של מרק טווין מסע תענוגות בארץ הקודש (כנרת זמורה־ביתן דביר, 2009).
את מסעו של בשביס־זינגר מלווה כל העת מתח בין שני קטבים שאינם יכולים להיפגש כביכול, אך ככותב מעמיק ורגיש הוא מצליח לנוע ביניהם בטבעיות: במהלך המסע מבטו עובר חליפות בין התבוננות רומנטית־תנ"כית לבין ההכרה כי ישראל היא מקום ממשי; מרחב שמהלכים בו אנשים "רגילים", בשר ודם – כאלה שקונים במכולת, יושבים במרפסת ומרכלים על השכנים, או נדחקים במונית שירות. המתח שניצב בתשתית הרשימות נע בין חול לקדושה, בין היומיומי לנשגב. אך הייחודי למתח הזה שמייצר בשביס־זינגר הוא האופן שבו משולבים שני הקטבים אלו באלו. הצד רומנטי של מבטו מנסה להגיע אל הפרוזאי, ולהטעין בקסם את המיית היום־יום האפרורית. קיבוצניק החורש את השדה מול השקיעה נהפך באחת לחיזיון מיסטי הנושא משמעות אמונית עמוקה. הרשימות עמוסות בהתייחסות למרחב הארץ־ישראלי בנימה קדמונית, וההתרשמות הנוצרת מקריאת הרשימות היא שבשביס־זינגר רואה במדינת ישראל פלא; הוא נפעם מנופיה התנ״כיים ומתושביה הבוטחים.
נקודת המבט הרומנטית־תנ״כית מבליחה עוד לפני שכף רגלו של בשביס־זינגר דורכת בארץ הקודש: "האדמה תפתח את פיה ויצאו ממנה צעירים וצעירות בלחיים ורודות וחיוך בעיניים. הם ילבשו בגדים לבנים חדשים. הם ישילו מעליהם את אלפי השנים ויציגו את עצמם לפני נכדי נכדיהם: אני אברהם, אני יצחק, אני יעקב, אני ראובן, שמעון, לוי, דוד, שלמה […] ואני רבקה, רחל, לאה בלהה, זלפה, אביגיל […] אני אסתר המלכה […] אין זמן אין גיל, אין מוות. אין חורבן. הכול חי, הכול נשאר. ההיסטוריה היהודית נשארה בראשיתה. הים התיכון, שהיה כחול כל הזמן כמו פרוכת של ימים נוראים, הוריק פתאום. הגלים אינם מנתרים אלא סותרים, משתכשכים, משתעשעים סביב הגדה היהודית ומפטפטים בשפתם הנצחית" (עמ' 26). זהו חיזיון פנטזיונרי על גבול המשיחי שעולה במוחו, כאשר הוא מתבונן באונייה שבה הוא שט לעבר הנופים של חיפה והר הכרמל. אך כמה עמודים לאחר מכן הוא נוחת בחוזקה לקרקע המציאות המפויחת: "לך תנשק אדמה כשלידך יש משאית ושוטר! כדי לנשק את האדמה צריך לרדת מעל הגמל או החמור […] אדמה ספוגת נפט קשה לנשק" (עמ' 29).
ברשימה הנושאת את הכותרת "שאלות ותשובות על חיי היום־יום בישראל", כבר מתפלש שליח העיתון הניו יורקי עמוק בחיי המעש. מפשיל שרוולים, מוריד את החליפה ומתחפש למעין הכלאה בין אודטה בניחוח יידישאי למנחם הורוביץ, וסוקר מני פכים קטנים: מהסיבות להיותם של תריסים מוצר צריכה בסיסי בכל בית בישראל: "אין כמעט בישראל חלון או מרפסת בלי תריסים […] הרחובות צרים ואם אין תריסים – כל אחד רואה את הנעשה אצל שכנו" (עמ' 46), המשך בהרגלי התזונה: "יוגורט פופולרי מאוד וגם חלב חמוץ המכונה לבנייה" (עמ' 47), ועד הלכות הנימוסים של יושבי הארץ הצעירה: "כשנכנסים לאוטובוס צפוף בשעות העומס ייתכן ומישהו ידחוף אתכם או יתרגז" (עמ' 49). לצד זאת הוא מקפיד גם לחפש את השגב, את ההקשרים החורגים מהמוכר. בעת ביקורו בקיבוץ בית אלפא (הקיבוץ שבו גר בנו, שלמרבה האירוניה שהה בעת הביקור בשליחות בארצות הברית) הוא מוצא את הקדושה והאמונה באל, בלב המקדש החילוני של קיבוץ ארץ־ישראלי בשנות החמישים: "גם האמונה כאן כמו השבת, היא אוטומטית ואינסטינקטיבית. הפה מכחיש אך הלב מאמין. כן, הקיבוצניקים יכולים להיות אפיקורסים, אבל השבת נישאת מעל הקיבוץ כהר סיני" (עמ' 64).
המתח בין קודש לחול נוכח ברשימות גם בנפשו של בשביס־זינגר עצמו, היהודי דובר היידיש שגדל בבית דתי ולמד ב"חדר", אך בחר שלא לעלות לארץ האבות, וכשבגר היגר לארצות הברית. הוא מביט על ישראל הציונית והצעירה, שמלאו לה זה לא כבר שבע שנים, ונפעם ממנה – אך תמיד ממרחק ביטחון, טבול ברגשות אשם (או אולי בדמעות תנין – קשה לקבוע). "לרגע אני שוכח שאני בישראל", הוא כותב, "דורות של יהודים חלמו לראות את הארץ הזאת ולא הגשימו את חלומם! משה רבנו לא זכה לבוא. הרצל לא ראה את חלומו לובש מציאות. אך אני שלא נקפתי אצבע בבניית המדינה הזאת, בא אליה כאילו הייתי מחותן מכובד. תוכלו אם תרצו, להיות כאן אזרחים. מוצאי היהודי מאפשר לי לקחת חלק במדינה היהודית" (עמ' 35). אף על פי שיחסו של בשביס־זינגר לציונות אינו ברור, בפתח הדבר לספר מציין חוקר הספרות דוד שטרומברג שבשביס־זינגר סלד מאידיאולוגיה סדורה ומשלל ה"איזמים" ששלטו במאה העשרים. ובהערה המתייחסת למוצאו היהודי ולפריבילגיוּת המובנית שהוא מעניק לבשביס־זינגר בארץ המובטחת, טמונה אמביוולנטיות ואולי גם סרקזם.
מנגד, גם יחסו אל שתי קבוצות מרכזיות במרחב הארץ־ישראלי – הערבים והמזרחים – נותר חשדני במהלך הביקור. באשר לערבים, נראה שבשביס־זינגר רואה בהם זרים ומטרד מסוכן לבניית היישוב הציוני: "מי יודע? אולי הערבים יפתחו יום אחד במלחמה וינתקו את ירושלים מאשר ישראל? הכול אפשרי. אבל אף אחד לא מפחד. מישהו אומר לי: הלוואי שהערבים יתחילו! נלמד אותם לקח עד דור עשירי!" (עמ' 100). "קרוב יותר נמצאים הנאצים או שונאי ישראל אחרים" (עמ' 103). גם יחסו למזרחים לוקה באוריינטליזם מתנשא. הם אומנם לא אויבים שיש לסלק, אבל בהחלט מעוררים בו שילוב של סלידה ותימהון, בעיקר מכיוון שמנהגיהם ואורחות חייהם נראים לו זרים ומוזרים, ולאו דווקא מתוך שנאה יוקדת; למשל כשהוא נתקל בקבוצות יהודיות מתוניס: "חשבתי שקבוצת צועניים נמצאת באונייה […] הן לבושות בבגדים צבעוניים, ועונדות צמידים ועגילים של צועניות. חשבתי שעוד מעט תיגש אלי אחת מהן ותציע לקרוא את עתידי" (עמ' 21).
מבחינה סגנונית הרשימות כתובות בחדות ובאירוניה, אך אולי בשל הסוגה – הכתיבה העיתונאית – ניטל מהן העסיס המוכר מיצירות הפרוזה של המחבר. יתרה מכך, נראה שבשביס־זינגר מקפיד לשמור מרחק של צופה מן הצד. אף שהטקסטים מעניינים ברובם וכתובים ברהיטות, התאכזבתי לגלות תוך כדי הקריאה שהסופר שהיטיב כל כך לברוא דמויות יהודיות חד־פעמיות נדחק הצידה, ואת מקומו תפס עיתונאי – אומנם מיומן, אך כזה שמעדיף על פי רוב את הכללי על הסיפור האישי. בסיכומו של דבר, לרשימות המסע האלו יש חשיבות היסטורית והן מאירות את חיי היום־יום של היהודים בישראל של אמצע שנות החמישים. למרות חשיבות זו שאין לזלזל בה, נראה שמסעות בשביס בארץ ישראל לא ייכנס לרשימת ספרי המופת של הסופר המחונן.
