לאחר סיום הקריאה בצֶלֶם, ספר הפרוזה החדש והרביעי של עינת יקיר, ותוך כדי כתיבת רשימה זו, החלטתי לקום ולנסוע ולבקר בקדיתא. לא יכולתי להתנער מהתחושה שלא אצליח להבין את הספר ולתאר אותו אם לא אראה בעיני את המקום שבו הוא מתרחש: יישוב אקולוגי לא מוכר שהוקם בסוף שנות השמונים. ביקרתי בקברי הצדיקים המתוארים בטקסט, ראיתי את הטראסות העתיקות, את אותן הדמויות יורדות ברגל שוב ושוב, וצפיתי בשלל תופעות משונות כמו גדרות שעליהן מתנוססות גולגולות, כלבים עם רצח בעיניים, וחמור אחד לבן (גם הוא נמצא בספר). הצלחתי לקשר בין המקום עצמו, הפיזי, לבין אווירת האימה, הfolk-horror, השורה על הסיפור. יכולתי להרגיש את האווירה הזו, קשה, מטרידה, מפחידה לעיתים. חשבתי: זה מקום שבורחים אליו, זה מקום שמשתגעים בו. יכולתי להבין למה יקיר ראתה בו שדים. בדרך החוצה עבר טנדר מלא נערים שקראו לעברי קריאות קצובות של שיר שלא הצלחתי לזהות. חשבתי כמה הם מזכירים את חבורת הנערים בספר, שבסופו נגררים למעשה של אלימות נוראה.
צלם עוקב אחר נתן, מורה בתיכון, שבעקבות משבר אישי ומקצועי נכנס יום אחד למכוניתו ונוסע ללא תוכנית מוגדרת לסבתו, סבתא בוצ׳וק, המתגוררת בקדיתא שבגליל. שם הוא שוהה בבקתה שבה שהתה בעבר דודתו, שככל הנראה איבדה את שפיותה לפני שמתה, ובהמשך גם בבית מרפא (מומצא) שנמצא ביישוב. את הסיפור מאכלסות דמויות משונות רבות, צמחים, חיות, חרקים, ומיני אירועים שנעים בין תיאורי שגרה משמימה, כמו ניכוש עשבים, ועד לתקריות קיצוניות כמו חטיפה, הרעלה, לינץ׳. מעל הכול שורה אווירה של סכנה, של מיתולוגיה וכישוף, שמקורן בלשון. אין שום דבר רגיל באופן שבו יקיר עושה שימוש בשפה, היומיומי אצלה עובר הזרה כמעט בכל משפט. הזרה זו יוצרת מראית עין של עולם אחר, שאינו נענה בהכרח לחוקי העולם המוכר, ועל כן, על דרך האסוציאציה, מהתלת בקורא וגורמת לו לחשוב שהוא בפתחו של עולם פנטסטי. כך למשל מתוארת אישה אוכלת: ״שוב עלתה נהמתה נמוכת הקול של פאניה, ששקעה בטרף המת״ (עמ׳ 21) – כאילו מדובר בשדה, בלשון הלקוחה מעולם השדים.
אפילו הדברים הריאליסטים ביותר – שמות חיות וצמחים, נצבעים בגוון שדי או מכושף. יקיר מתעקשת על השמות הנכונים, המדעיים, של הצמחים, ודווקא דרך השיום הבלתי פוסק הזה, דרך הגזמת הריאליזם, נוצר מעין סוריאליזם. מה שאמור לעגן את הטקסט במציאות – מרחיק אותו ממנה. זה לא דבר שכיח, למשל, לתאר מרפסת עירונית בגוש דן תוך שימוש ב״גאופיטים״, ״הכדן הסגול״ או ״החלמונית הגדולה״. ישנו גם קשר תרבותי בין צמחים, או ליקוט צמחים, לבין כישוף ומכשפות. השימוש המרובה בחיות יוצר אף הוא אווירה קסומה, מיתולוגית, מעולמות האגדות והמשלים. כך לדוגמה: ״הנחשים ניתקים מבין אצבעותיו המשתתקות ומתחילים לזחול על גחונם בין ההמון המזדעק – התרנגולות נמלטות, החתולים סומרים, הכלבים נובחים״ (עמ' 287).
קדיתא נמצאת במרכז לא פחות, אף יותר, מגיבור הספר. הטקסט רווי בתיאורים פיזיים של היישוב, ובמהלכו המקום הולך ומשתלט על הגוף – ״רגליים קמוטות שהוורידים הגנטיים מטיילים בהן לכאן ולשם כמו ענפים סבוכים של עץ עתיק״ (עמ׳ 144) – ואף על הדוממים: ״הרכב היה שם, לבן, גלגליו שקועים עמוק־עמוק בתוך בוץ. מכסי המנוע והמטען היו פתוחים כמו הדלתות, ובתוך הכול – אדמה וצמחים גדלים פרא״ (עמ׳ 147). אולם אלו כוחות מנוגדים, ככל שהמקום והצמחייה שלו הם ישויות עוצמתיות בעלות יכולת היטפלות, שמזכירים עולמות מיתיים־אגדיים – הם גם חלשים וגוססים. העצים בקדיתא אינם חיוניים כמו במקומות אחרים בגליל, הצמחייה שם נדמית על סף מוות וכל מאמצי התושבים נתונים להחייאה כמעט מלאכותית שלה. מעט אחרי שנתן מגיע לקדיתא, הוא נופל מעץ תאנה שנכנע למזיקיו ונשבר. סבתא בוצ׳וק עובדת ללא הרף על עציה ושתליה התשושים, החולים, ומטפחת באובססיביות תולעי הומוס לדישון הקרקע מתוך אמונה שאלו ירפאו הכול.
המתח בין החיים והמוות מלווה את הטקסט לכל אורכו. התולעים המחיות את הקרקע הן גם סמל של ריקבון. קטעים שלמים בספר מתארים כיצד חרקים שונים מטפסים על גופו של נתן, נכנסים בכל החורים שלו: ״הוא מת? נקבר? התולעים האדומות, ההומוס, שדחסה סבתא בוצ׳וק אל תוך האדמה – חוגגות על בשרו? חקירת הגוף הפרועה־רוחשת של התולעים בטרם ייכנסו לתוכו פנימה, פנימה, יחדרו את שכבת המעטפת הדקיקה שלעור, אל תוך חלקי הדם והבשר״ (עמ׳ 228). התולעים הן מחזור חיים שלם, הן מגלות את המוות, מכלות את המת ואז מצמיחות חיים חדשים. אבל הן מצמיחות אותן על אדמה קשה, אכזרית, שדורשת קורבן.
הצפון משמש לא פעם כזירה לסיפורים בעלי אלמנטים מאגיים בספרות העברית, מרומן רוסי של מאיר שלו, ועד תולדות האמנות (הנפלא) של יוסי וקסמן, שבו רוח רפאים וחזירת בר הם חלק מהקולות המספרים ברומן, שעוסק בשריפה בעין הוד. אבל כאן המאגיה היא לעיתים שחורה: בניגוד ליצירות אחרות שעושות בה שימוש, בצלם המאגיה אינה מתענגת על עצמה, אינה משחקת, המאגיה היא רצינית, היא קטלנית והיא פתח לעולם אפל. עיסוקם התמידי באדמה של תושבי קדיתא הוא כעין חפירה בלתי פוסקת של קבר, גם למתים וגם לחיים: ״הנה הם באים, החולים, באים עליו – הוא שוכב על המריצה, בשר רקוב, טעם ברזל בפיו – הם מזנקים לאכול אותו, ממנו, כי כבר גווייה הפך״ (עמ׳ 93). נתן תמיד נמצא על סף משהו. על סף השיגעון, על סף המוות, על סף הגאולה, וכן על סף השאול: הכלב השחור שהביא עימו מהעיר מופיע לפתע עם שני כפילים והופך מעין כלב משולש, בדומה לקרברוס, שומר השאול המיתולוגי. קדיתא עצמה היא כשער בין עולמות, כאשר מידת הגן עדניות או הגיהינומיות שלהם נזילה לגמרי.
באחד הרגעים היפים בספר, נתן ודודתו מתווכחים על אודות תרגומו של טשרניחובסקי להלילה השנים עשר מאת שייקספיר. נתן שם לב שטשרניחובסקי תרגם בטעות את המילה Noon כאילו היא היתה Moon. ״אז למה הוא תרגם ירח?״, הוא שואל, ״ואם ירח – למה לא סהר או לבנה? זה יפה יותר״ (עמ׳ 140). הדודה מסבירה שישנם הבדלים בין השמות, ״ירח־לבנה־סהר מקבילים לשמש־חמה־חסר. עולמות תחתונים של בריאה־יצירה־עשייה״, וכך הלאה, תוך הרחבת רעיונות קבליים ואפיקים נוספים של פרשנות. נדמה שזו הגישה המנחה את יקיר בכתיבתה ואת הסדר הלשוני המיוחד שהיא מייצרת: ראשית לכתוב מדויק, שנית לכתוב ״יפה״ ולבסוף להכניס את הדברים לתוך רובד של משמעות, לעגן אותם במקורות.
צלם רווי באלוזיות, רפרנסים, אזכורים, סמלים וכולי, עד כדי כך שהוא כמעט דורש מהדורה מוערת. תוך כדי קריאה היה נדמה לי שכתב חידה עתיק ומסורבל פרוש בפניי. הקריאה הפכה יותר ויותר למעשה של חיפוש – אם רק אמצא את המפתח, אולי אצליח לפענח את הדבר כולו. לפני שהתחלתי במלאכת הכתיבה, רציתי לראות מה נכתב כבר אודות הספר, התשובה: כלום. מצאתי ראיונות אחדים עם המחברת, אך לא ביקורות. (אתר לייף־סטייל כלשהו כלל את הספר ברשימת ״ארבעה ספרים מומלצים שיעזרו לעבור את סופהשבוע בכיף״. אני לא חושבת שמחברי הרשימה קראו אותו). בעיניי, שתיקת המבקרים אינה מקרית. צלם הוא טקסט מעורפל, וקשה לדבר בצורה קונקרטית על טקסט מעורפל. קשה לתרגם ערפל למילים. אולי בשירה, רוויית המטפורות, קל יותר לעשות זאת. בציור זה בוודאי נגיש יותר (טרנר, פרידריך), אבל הפרוזה כבר מציבה בעיה סבוכה בהרבה. ובכל זאת, יקיר מרבה לעשות זאת. אני לא מתכוונת שהיא כותבת על ערפל, באופן ספציפי, אלא שהיא מצליחה ליצור במילותיה תחושה של דבר מה מעורפל, מופשט, חסר צורה ודאית, קצת כמו חלום. ואכן, היא מרבה בתיאורי חלום לאורך הספר – חוויה שהיא בלתי טקסטואלית מטבעה. למרות הערפול, ואולי גם בזכותו, זהו טקסט אפקטיבי, טקסט שמפעיל. יש דבר מה פרפורמטיבי בקריאה בספר, איזו קריאה למעשה, מעין פעולת דיבור המתרחשת לאיטה. תוך כדי הקריאה מצאתי עצמי לפעמים קוראת בקול, או לוחשת (כמו לחש) את השורות. היו רגעים שבהם חוויתי חוסר התמצאות, או שנזקקתי להפסקה של ימים אחדים מהקריאה הדחוסה. אבל בסופו של דבר, הכישוף של הטקסט עבד עלי. הייתי מוכנה להתמסר לו.
