מוזר לי לכתוב טקסט מסאי על דבר שאינו מסאי כלל. כל הכתוב פה הכרח שיהיה פרדוקסלי. יש כמיהה חריפה להבהיר משהו בתהום הקיומיות הדלה הזו – של השירה, תהום גבוהה וכמיהת ראשית. אבל הנכתב פה לא יבהיר אלא רק – אולי – יגרום להעביר היבט זוויתי דל בחוויית־תחושת דלות זו. כלומר, אי־הבהירות הגמורה היא מעשה של הבהרה, כי הבהרה אמיתית אינה העברת תפישה אלא העברת עצם הדבר, וזה – במקום כמו זה – חייב לסתור. כן אשיג משהו בכתיבה כי לעולם אין אצלי, בעל כורחי, משהו מעבר לאותו רגע של מילים; אין ולא תהיה מסה. זו גזירה.
יש פה ניסיון חסר סיכוי שלי – כך אני חווה. וזה הוא ניסיונו – לאיזה סדר, סדר חוץ דרך סדר פנים או הפוך. זה חסר סיכוי, כי לא אי־הסדר גורם לתחושת אי־סדר (/לאי תחושת סדר; מה המהות של זה בעצם?) אלא תחושת אי־סדר גורמת לאי־הסדר וספק זה עצמו, מה גורם ומה נגרם, בכלל זה.
אם היה אי־סדר הרי שניסיון למשטר־להבהיר היה עוזר משהו, המילים היו שוות משהו אבל הן אינן שוות. כי זירה של תחושה שם קורים הדברים ושום מילה אינה שם: שום בחירה או משטור או כל דבר, שום יש מעצם מהותו, כי איך יתאר היש את האין שהוא מהות כל חוץ מאותו מבע ישי? איזו חמקמקות חריפה של תחושה, חריפה, שכל ניסיון להאיר לה פנים רק נותן לה תשומת לב ורצון למשך (כשאכן מצבה זה בבכורה או בפעולה).
זו תחושה של אי־סדר, ניסיון להעבירה, להסביר שהיא־היא הסיפור. להסביר שזו הסיבה הקדומה שהמסה פה חסרת סיכוי; בד בבד דבר זה עצמו הוא המסה, כי אי־הסדר שולט, זו עניינה. הנכתב פה הוא ממהות דבר.
מדובר במצוקה עזה. מהות המצוקה היא הפער בין חוויית התודעה כשלעצמה להחצנתה אל קירותיה שלה – של תודעה – ולא משנה מה גורם מה.
השירה היא רק מבע (תוך־תודעתי וכמובן חוץ־תודעתי), אני מדבר על עצם דינמיקת הראשית התוך־תודעתית. יש את חוויית התודעה איך שהיא ויש איך שהיא מחווה לעצמה ("מחצינה") את עצמה. זה כאילו התודעה היא שטח. אני חווה כל רגע ותת־רגע חוויות חוויות ותתי־חוויות; "חווה" ו"חוויות" לא במובן של תוכן – ובטח שלא במובן של פרטי התכנים – אלא של עצם התחושה, עצם המפגש, עצם המגע של הנחווה בחישה, עצם החוש התודעתי וכל האובייקטים הבאים עימו במגע חישתי (הכול; כולל הכול, כמובן). ממש כמו חוש פיזי.
אבל מה שקורה פה הוא שאותן תחושות אינן מסופרות לתודעה המספרת. כולנו ״יודעים״ מה הוא טעם. אין דיסוננס בעצם הטעם בפינו, אבל התחושה התודעתית, עצם קיומה של התחושה הזו ככוח חישתי ועצם אינסוף פרטיה ומובעיה כנחווים תחושתיים, אינה מובהרת כלל לקירותיה של תודעה, לסיפוריה, לזירותיה. יש פער חישתי־תחושתי מהותי־בסיסי־ראשיתי בין התודעה החשה לתודעה המספרת.
אין ברור דיו אם תחושת הפער – כלומר, חוויית־התחושה שעליה אדבר מעתה – היא אכן תוצאת פער או שבאמת קודמת תחושת הפער (שמקומותיה אחרים) ו״תוצאתה״ היא הפער. התלבטות זו ושאלה זו היא ממהות שאלת הטקסט והדלות וסדר־אי־סדר, כל היתר והפרדוקס.
״מקור״ תחושת הפער בתחושת ייחודיות. וגם פה אין ברור לעולם אם אכן יש בכך ומכך נוצרת התחושה; תחושה שבתוכה יודעת שכל זה משחק מביך, או שדווקא התחושה היא הדבר? הצד האחר הוא ניסיון להיחלץ מהמבוכה הזו או ליתר דיוק מהפרדוקס הטמון בה: הדוגמנות הזו היא פרדוקסלית במהות־מהות.
ואף בחוויה – החוש הפיזי כשלעצמו לא נחווה כייחודי; כלומר, כחוויה שיש פער בין פנים לחוץ שלה, שהרי אין בו אלא עצמו. בחוויית התודעה, שכמובן חלה על הכול, שורש הפער – והמועקה או ההתפעמות והצורך והבירור והרצון וכל המתגלגל מזה, כשכל דבר, גם החוש הפיזי, ייחווה כמשהו ייחודי, וזה שורש התנועה האמנותית והדחף האומנותי והתנועה בכלל (ואצל אומנים ביתר שאת).
למה דווקא משחק מביך? כי זה מה שהוא. יצור מביך מעצם קיומו־קיומנו ומביך מעצם הכורח הבלתי פוסק שלו־שלנו לא להחוות את זה (כאילו שתינוק זה דבר רע; מה פתאום? זה הדבר הכי יפה שיש). הוא – משחק הייחודיות – כמובן גם יפה, מבוכה יפה. ועל זה – גם – עומדת תנועת האנושות. גם הטקסט פה עומד. האם איני מביך עכשיו? ברור שכן, וזו מבוכה הכי ראשיתית ושניונית והלאה לאינסוף – היא ומראותיה המשיבות לה כמו מחול אדוות הדדיות – כמו דומינו, וזו תנועה וזה חיים וזו אנושות, אחרת מה? אבל אני גם לא־מובך בה במידה. זו פעולה של חיים, אלו הם חיים.
מי שלא שם יחשוב שמדובר בהתחכמות, באיזו קריצת שקר. וזה גודל טרגדיה; הנתון בזירה זו יודע מעומק עומק נפשו מהות ועוצם זירה זו. ושאינו בזירה זו יחשוב שזה רק שעשוע. ואף הנתון בזירה זו בעת שלא ניתן בה תיעלם היא ממנו לחלוטין. בהתחלה חשבתי שתיעלם מפני הטראומה, אבל בהחלט נראה שמפני האוצר. כן, האוצר. ופה יאמר איש הסדר: הרי כרונולוגית יודע אתה שטראומה קדמה, אבל, לא, לא יודע אני. הפוך ממש.
הזירה הזו לכאורה היא טרגית, היא שורפת, היא בולעת, היא טראומטית. מהותה היא טראומה. אבל הסיבה שזירה זו תיעלם לחלוטין (כשהיא איננה) אינה בגלל זה, אינה בגלל הרצון לנוח, להתנתק. אלא האוצר הוא זה שגורם לזירה זו להיעלם, האוצר הגדול החריף והעז הטמון בה, מה שהוא שורש לאמנות, ליצירה ולתנועת אנוש בכלל.
הטראומה אכן קדמה כרונולוגית, אז מה? גם הרקב קדם ליש. ככה זה. יש איזה כורח להיצמד להתהוות פה, לכמיהה פה. וכשם שההתהוות נתנה לה לטראומה ראשוניות כך הכמיהה היא פשוט להעיף את כל זה, לבעוט, שאיפת בסיס קמאית להעלים־להיעלם. לכאורה זה ברור. אך לא, זה לא ברור בכלל. האוצר הוא הסיפור. ובחיים רואים דיו כמה הכמיהה והשאיפה והדבר המוחש רק מחפה הוא על התינוק היוצא מכל הרפש והרמץ והמיץ המבחיל ופורח הוא להכול, להכול.
האם אכן הטרגי קיים – כמושג וכפרטים – או שיש איזו גזירה אל הטרגי ולכן המציאות תמיד תמלא את הגזירה בהמחשתה? לא יודע. אלו מילים מאוד קצרות. זו שאלה מהותית, שה"לא יודע" שבה מוטען כמשא כרוני על גב. כך או כך, מצוקה זו תמיד מצוקה וזה גם העוגן. ידיעתך שזוהי – המצוקה – דבר איך שהוא ואין בו גלגול. זהו עוגן. ומה עלוב האיש שזהו עוגנו ומה עלוב העוגן שזהו האיש אותו הוא מעגנו.
המצוקה פה היא שבלבדיותך הזו – החריפה, המדוברת פה, והגוזרת עליך – באופן מתמיד וזוהי מהות חריפות – להבדלת חוץ, היא־היא הגוזרת עליך להבדלה בפנימה של תודעה. כל גוש ההיבדלות הזה אין קיים חוץ ממנו וזו מהות היבדלות ואז תקוף אימה אתה עומד עירום ועריה אל מול זה והבהלה – אשר אף אם יאופשר ששורשה מתיקות וסופה מתיקות, כלל אין זה משנה – עזה, עזה, ואין יודע זאת אלא אתה וגם לא אתה (במידת מה). ואתה כלוא. מאוד.
באומרי "מתמיד" איני מתכוון בסיפור המוגד שבראש האדם, שהרי יש עוד חוויות נחוות כמובן ומצבים נחווים. מהות חווייתה ותחושתה, עצם מהות איכות המרקם הגולמי שלה הוא "המתמיד הזה". ובכל הנ"ל הדו־כיווניות קיימת אבל אין זה משנה.
איני עוסק בטקסט זה בתודעה כמה שמייצג סך של משהו, אלא בחוויית התודעה. חוויה, לא בהכרח כדוברת לעצמה, אלא פשוט כמציאות־חוויה. כלומר, ה"מתמיד" הוא מהות תמיד; זו איכות החומר.
דלותה של שירה הינה שאין חוץ לגוש היבדלות, וזו דלות ראשונית – דלות ראשיתית – ושניונית, היות שהשירה היא תוצר אותו הגוש או על כל פנים נציגתו; ואף שלישונית, שהרי מתיימרת היא להציגו, לייצגו, לפשר לו, להמחיזו, להוות גשר ממנו ואליו, לרצותו או שמא למסמסו, וכן הלאה.
כל שימולל וכל הטרום יחווה תמיד כלעוס פתות שאוב בחור בולע זה של בלבדיות, של קללה שפעית נוראית זו, שאינך יודע אם דרך החילוץ היא ההשלמה או הנסיגה. ואל מול אינסופיות זו – ואולי אין־התחלה זו – אין כלום. ודלותה של שירה אינה דלות כמותית. הלוואי שכך היה. היא דלות מהותנית, אותה בליעה ארורה, אותו חור המבטיח ייחודו של גוש לגמרי.
כל דבר שימולל־יוגד וכל טרום-מוגד, כלומר, כל המהויות של לפני היגד בכלל, איפה שאולי שם־שם קורים הדברים: היגד באנוש ובתודעה, היגד בקיום, היגד בכלל של אפשרות-משהו; וכל הכול יחווה תמיד כשאוב בחור בולע של גוש היבדלות בלבדיות זה, של הקללה הזו שמהותה היא שפע. וככל שיש באדם טמירות יותר כך יחוש הוא היבדלות. ואולי זו משאלת טראומה או אוצר הנ"ל. ואינך יודע אם הדרך להיחלץ מקללה זו היא להיתלש או דווקא להשלים. והשירה והאמנות משלימות איתה, כורתות איתה ברית, אך למעשה, לרוב, נראה ש״מטרתן״ הפוכה. ו"מלל" הוא מעבר ל"היגד".
והמקולל מקולל אך הוא גם המבורך. כי אין שירת אמת באה אלא מחור – מקום פנוי – זה. מהות השירה היא מקום פנוי זה. וגם הפרדוקס של אותו מקום פנוי – הוא־הוא מהות שירה.
החור שהוא מקום פנוי שהוא גוש היבדלות שהוא אותו צמצום מצמצם־מצומצם, אותו גוש ארור, הוא שורש ברכה ויצירה, שהרי יצירה היא יש מאין (וגם יש מיש הוא יש מאין; כלומר, לקיחת שני ישים והתהוות מהם יש שלישי שעניינו הוא עירוב שני הישים הקודמים עם איזה יש מאין חדש), והכול יש מאין אחרת הכול מוגד, וגם כל הפרדוקס ושורש כל הפרדוקסים, וזו דיאלקטיקה מתמדת במהות כל. היא האל המסתתר בכל אטום ואטום ומה אינו זה.
יש בחריצת דין זו טעם ממש וכל אחד וחריצתו ממש, כשם שכל אחד ומקומו הפנוי. מהות המקום הפנוי שיוצר את ההיגד השירי הוא יוצר את ההיגד על מה היא שירה. אין פה ביקורת, אלא טעם – ממש כמו טעם פיזי – שהוא המקור וחומר וליבת השירה והוא המקור לכללות השירה והוא המקור להיגד שאני ולטעם שאין בלתו (הפה טועם דבר יחיד לחלוטין בכל רגע, זו מהות טעם).
והתרגום הזה בין החוויה בגולם לַבָּתָהּ ללהטוטן הנצרך לבטא, הלהטוטן החצוף הסלקטור הזה שומר לחם הקודש אך טומנו גם וזה רע וטוב בו בזמן; התרגום הזה הוא מחפיר ולנצח יֹאבַד ממש כשם שקורה בחוויית קורא טקסט זה. אבל חובה שזה יקרה, אחרת לא ייכתב הדבר.
החוויה של הקורא כעת – כך נראה – היא חווייתי שלי אל מול זה. השירה – יש בה – מהרצון לפרדקס או להמריד את הקורא מרד עצמי. שוב הרקב מקדים את היש: הקורא – כלומר, פנים הבוחן חוץ – מתאיין. עליו להיעשות קורא עז ובכך להידמות לכותב ממש. סוג של העבדה־העברה נגדית הנעשית כעין מחול מלוהטט זה שמעגליות האינסופיות מובנית בו כספירלה, וכדינמיקת בומרנג דו־רובדית־כיוונית שוב ושוב וחוזר חלילה. לכן היא גם משונה ומטלטלת ומניעה.
כנראה יש עוד סיבה, כנראה היש צריך להתהוות לאין גם כדי להוות יש חדש כי באיונו אותה האנרגיה הולכת ליש החדש הזה. יש פה תנועה כלכלית, הוא ממש מעביר לו מצלמו כדמותו. האורגזמה זה־זה. הקורא צריך למרוד במהותו ובכך להיות מהות כותב.
התוהו אינו רק טרום־בריאה אלא הוא־הוא בסיס בריאה, בסיס כל בריאה, המסריח הזה במסריח האחר, המסריחים האידאיים, האבודים הקדושים האלו, מהות קיום. ואם התוהו ראשית קיום אף החושך ואף התהום. ובזה תוגד שירה. ובזה תוגד המסה שמהות שירה מהות כל המבוטא הוא. כלומר, אין אלא ביטוי. זה כל הכול. וברתת הנגינתי שאינו כלה מוצמדת איזו פליטה שאיכשהו תכף תגודר־תוגדר – או שמא תגודר־תוגדר – בין רתתיה של תודעה ומגדר זו תלך לזו ומזו לזו לעשרות ולמאות ומשם ולשם ייפלט דבר אל פה, אל עט, אל נפש רושמת־רשומה וזה זה ייקרא שיר.
ואולי זו מהות שירה וקיום, דימוי הצורה ליוצרה, איחוד הצורה ויוצרה. והזירעון אינו אלא עוד זירעון אך מה כמוס הוא, מה רב הוא, מה עז הפער. ומה אינו זירעון? ומה אינו ביצית? והלא מהות זמן־מקום, כל הנפעל, ממהות טהרת האידאה עד סוף כל דבר, מהות זה הינה האיחוד המתמיד בין אלו. האיחוד מחד גיסא אך ההפריה מאידך גיסא, משל המוות אינו אלא חזרה על טרום־נפעל, המפורקות הראשונית. האיחוד וההפריה מציגים את ההווה כמסך שרץ כאילו המוות אין עניינו אלא טכניות המשלמת למהות הראשיתית.
והרי החיבוק, והרי המחובק, והרי המחבקת הראשית, האימא, הגדולה והקטנה, ומהו רחם אם אינו איחוד חובקת־מחובק (שורש הוויה ושורש הוויה כל רגע ורגע שכל רגע נע ממחבק־מחובק למופרד־קטוע, ושוב ושוב. כל תת־דבר עד אינסוף זה זה. זו מהות. וזה איחוד והפריה בו בזמן הנ"ל), ומהו תינוק אם לא טרגדיית קיום – טרגדיית קטיעת איחוד זה?
השיר הוא קטיעה אכזרית כי הוא קוטע את כל שאינו הוא – כי מה הוא חוץ ממה שהוא – אבל הקיום הוא קטיעה אכזרית. הרי אני אינו אלא אני אבל זה הכבירות של הדבר, שהרי מה לי וללא־אני, הכול מלאותו בו, ואולי זו תשובה לפערים הנזכרים פה בטקסט, אולי בזה מוגד דבר – החל מזירעון הנכרת בביצית, החל מהפליטה הנכרית ברחם, החל מהתינוק הנקטע מחיבוק זה, וכל המהות התמידית היא המרדף השיבתי לזה.
ובלי קטיעה דבר לא היה, וזו שירה. האדם נדחף למוות כי הוא נדחף לחיי החיים. המוות אינו אלא שיבת ראשית – ראשית שראשיתה המהותית הינה טרום־נפעל וראשיתה בנחווה אצלנו ברחם.
זו מהות חיים. אחרת, כולנו היינו מחופרים בשמיכה לנצח. האל הראשי שלנו, אל האלים, הוא ההיררכיה התמוהה הזו, תמיהת מהות מקפת כל. האל הוא אכן פרדוקס בהקשר הזה; והרי יצירה, והרי כבוד, והרי סיבה, והרי סדר, והרי מוסר, והרי מבע, והרי קריצה, והרי גלילה, והרי סיפור. והמספר והמסופר סימביוזה הם זה לזה כשם שהיררכיה ונשואיה סימביוזה הם האחד לשני וכל נשוא היררכיה סימביוזה הוא לרעהו שמתחתיו או מעליו. ואולי גם זה שורש איחוד זירעון־ביצית, ואולי זה שורש נכנס־מוכנס, והרי חיים.
ואני רק פשוט ארצה, ארצה חיים, ארצה שייך, דבר, מהות, קשר; והלא פשוט האדם ומפני מה פשטות עזה זו – פשטות כה מתוקה זו – ככה מועצמת אל איזה סובך?
ולזה אתה קורא דל? בהחלט. בהחלט בהחלט. וזה מחפיר אבל גם אדיר. הרי אני, גרגיר ההולך בגרגיריותו המפחידה ויודע הוא זאת היטב, לרגע לא נס מעיניו; האין זה כביר? האין זה יפהפה קסום מרתית הכול? האין זה תשוקת חיים, רתתיות עזה שכל השומעה חייב לפשוע בה בתרגום? האין זה כל זה? בהחלט־בהחלט זה כל זה. והמגיד והמוגד ייעלסו בהיגד המנשב שניהם. וזהו היגד. וזוהי שירה. ולזה אתה קורא דל? לא. לזה כבר איני קורא דל.
