אתחיל בסיפור המפגש הלעוס לעייפה בין ג׳ון לנון ליוקו אונו. לנון הוזמן לתערוכה של האומנית אונו בגלריית אינדיקה בלונדון. תחילה חשב שהוא הוזמן אליה כדי לנצל את הונו – שיקנה אחת מן היצירות; הוא התאכזב מרובן, עד שנתקל בעבודה ששינתה את דעתו. הוא נאלץ לטפס אליה בסולם שהוביל אל קנבס שהיה תלוי על התקרה ולצידו הייתה תלויה זכוכית מגדלת שאפשרה לראות שעל הקנבס הייתה רשומה מילה אחת: ״כן״; מילה שהתחילה סיפור אהבה גדול. כן היא כותרת הנובלה של תומס ברנהרד, והיא קטנה ורבת משמעויות.
יש מכנה משותף נוסף בין סיפורו של לנון לבין הנובלה של ברנהרד. את לנון הערצתי בנעוריי: שינון כל המילים והפרטים הביוגרפיים, ובעיקר הרצון להיות כמוהו, כוכב בלהקת רוק. את ברנהרד אני מעריץ בעשור האחרון. בדומה להערצתי את לנון, אני מחפש לקרוא כל דבר שהוא כתב (אם כי קשה מאוד להשיג את מרבית התרגומים לעברית שיצאו במהלך השנים), ובשונה מהערצתי ללנון, אני פחות מתעניין בחייו הפרטיים. זה בטח עניין של גיל – הסיפורים חזקים דיים כדי לממש את תחושות ההערצה שלי. וכן, כמו ברנהרד אני רוצה להיות סופר מצליח ומשפיע.
איך ניגשים ליצירה של מושא הערצתך מנקודת מבט של מבקר? ובכן, זה לא פשוט. הערצה היא מעין מעשה פולחן: סגידה, כריעת ברך אל המילים, המנגינה, תנועות המצלמה וכו׳. לכאורה אני אמור לאהוב כל טקסט שברנהרד כתב, לא כן? את לנון הפסקתי להעריץ לפני עשרים שנה, כשהבנתי שפול מקרתני הוא המוכשר יותר. מאז אני ניגש בהססנות ובחשדנות אל מושאי ההערצה שלי; מפחד להתאכזב, ערני כדי להבחין בחולשות. כך ניסיתי לגשת אל הנובלה כן. האם מעריץ אמיתי יכול לגשת אל יצירה ספרותית בעיניים של מבקר? זה מה שניסיתי לבדוק.
ובכן, אפשר לסמוך על ברנהרד והערצתי אליו שיעזרו לי לענות על השאלה ״איך ניגשים ליצירה של מושא הערצתך?" אספר תחילה את העלילה. המספר, גיבור הנובלה כן, גר בכפר, צורת חיים שהוא מתעב בשל מחלת הריאות שלו, ומוצא לו בעקבות כך סיבה נוספת לחיים בכפר: להשקיע את כל כולו לטובת מחקריו המדעיים. חייו נעשים מבודדים מאוד, ולעיתים הוא מבקר את חברו מוריץ. יום אחד חייו מתהפכים עליו: אל חברו מוריץ מגיעים נדלניסט שוויצרי שרוצה לקנות ממנו חלקת אדמה, ובת זוגו המכוּנה ״הפרסייה״. הגיבור שלנו מטייל עם "הפרסייה" ביער הארזיות, הם משוחחים, מתוודעים זה לזו ומשווים מחשבות אובדניות. השיחות הללו משפיעות על המספר בצורה דרמטית למדי. ״את מה שלא יכולתי לומר אז, מפני שלא הייתה לי שום הזדמנות לכך, אמרה היא כשהלכנו לכיוון הכפר, פחות ממאה צעדים לפני הבית הראשון שמאחוריו כבר נראה הפונדק: הצלתי אותה. היא אמרה שזה חודשים, אולי אפילו שנים, לא יכלה לדבר עם איש בדרך שבה דיברה איתי כעת, ומשמעות הדבר הייתה שזה חודשים ושנים לא פגשה באף אדם שבפניו הייתה יכולה להיפתח בשלמות ללא כל בושה וללא כל התחשבות" (עמ׳ 109-108).
זאת לא הפעם הראשונה שברנהרד מסתובב סביב הנושא הזה של שיחה. בספרו מייסטרים דגולים (בבל, 2010, תרגום: רחל בר־חיים) הוא מגולל את סיפורו של מבקר מוזיקה הקובע פגישה עם חברו במוזיאון ההיסטורי לאומנות בווינה, ובמהלך אותה פגישה – ולאורכו של כל הספר – הם מדברים על פילוסופיה, על מוזיקה, על אומנות ועל החיים. השיחה הזאת סובבת גם סביב הערצתו של אותו מבקר מוזיקה ליצירה אחת בלבד במוזיאון – ״האיש עם הזקן הלבן״ (טינטורטו, 1570) – שאותה הוא מבקר אחת לשבוע. מטורף? זהו מעריץ אמיתי.
גם בנובלה זו חוזר הגיבור ועוסק ביצירה אחת: העולם כרצון וכדימוי של הפילוסוף ארתור שופנהאואר, ומקשיב למוזיקה של מלחין אחד: רוברט שומאן. אבל עם הבדל עצום אחד – הפעם אין לו עם מי לדבר עליהם. אף אחד חוץ מ"הפרסייה". כך מסביר המספר: ״כל עוד יש לנו ולו רק אדם אחד בקרבתנו שאיתו אנחנו יכולים לדבר על הכול – אנחנו מחזיקים מעמד, אחרת אי־אפשר״ (עמ׳ 66).
המשפט ״הערצה מביאה לעיוורון״ מיוחס לברנהרד, ולמרבה האירוניה ברנהרד הוא טיפוס די מעריץ בעצמו – הערצה למילה הכתובה ולסגנון שלו עצמו. כן מתחיל במשפט ארוך־ארוך: 320 מילים ללא נקודה אחת ביניהן, וזהו מאפיין מרכזי מאוד ביצירתו: משפטים ארוכים, רפטטיביים, כמעט ללא הפסקות; אין פרקים, אין חלקים, הכול מוגש כגוש טקסט. לפעמים זה מעייף, מתיש, מפרך, ולפעמים זה כמו בטריפ: שופע, זורם, אחוז טירוף, ואתה לא רוצה שזה ייגמר; כמעט כמו מפגש דמיוני של מעריץ ונערץ. צורת הכתיבה הזאת של ברנהרד היא צורך, תלות בקיומו שלו כיוצר/סופר, ובעיקר כהוגה דעות. המילים חשובות לו, והוא סוגד להן אפיים ארצה. אך הבדידות שהובילה את הגיבור שלנו למצבים שבהם הוא לא מדבר או משוחח עם אנשים אחרים מדכאת אותו, מחמירה את מחלתו, מייאשת אותו, מוציאה את כל החשק מלהקשיב למוזיקה, לקרוא בספרים ובמילה אחת – לחיות.
באחד הפרקים בספר שיחה מאת זלי גורביץ' (בבל, 2011), מעלה גורביץ׳ שני רעיונות שיכולים להאיר את הקריאה בנובלה בהקשר של ההערצה. הראשון הוא החיבור בין שני המושגים: ״שיחה״ (דיאלוג) ו״לשוח״ (לטייל). ״התהלכות קשורה בשיחה, במחשבה, בשיחה עצמית ובשיחה עם האחר. ההתהלכות גם פותחת את המילה ואת התופעה 'שיחה' מחדש. החיבור בין 'לשוח' כדיבור ('מה אתה שח?') לבין 'לשוח' כטיול מאפשר להגדיר שיחה, אופן של שיחה, כ'טיול בדיבור' או 'טיול בדברים'" (עמ׳ 129).
והרעיון השני הוא עד כמה אנחנו יכולים באמת להיות לבד. האם אנחנו יכולים להפיק מכך הנאה, או שמא זה בלתי אפשרי ואנחנו צריכים חרף היותנו לבד למצוא מישהו ״ליד״? גורביץ כותב: ״אפשר לראות גם בקריאת ספר, בהאזנה למוזיקה ובצפייה במחזה – אופן של לְידיוּת: הסיפור מלווה את הקורא והקורא מלווה אותו. אין בכך כדי לבטל את הרצון להיפגש פנים אל פנים, להגיע ללב העניין […] וניתן אף להכביר בעניין ולומר שאם יצירה היא בת לוויה של היוצר, הרי עבור הקורא היא בת לוויה שהיא בת לוויה, ומכאן אותו יסוד בלתי ניתן לסגירה ולסיכום של יצירה וההדהוד המתמשך שלה – היא לעולם לא אחת עם עצמה, אלא ליד״ (עמ׳ 139).
קריאה ממקום של סגידה היא סוג של שיחה – היא־היא המפגש הפיזי המיוחל, הממשי; אותו טיול משותף ואינטימי בין המעריץ למושא ההערצה שלו. כל מפגש שכזה הוא ״ליד״ אולטימטיבי; אתה לא יכול להיות מאהב של מושא הערצתך, וככל הנראה גם תתקשה לבקר אותו. כשאני נתקל בעותק נדיר של ברנהרד מתורגם לעברית בחנויות יד שנייה ליבי מתרחב, אני קופץ מאושר. שעות ספורות אחרי ששמעתי על תרגום חדש שיוצא לאור, רכשתי אותו מייד. הטיול עם מושא הערצתי פותח בפניי כל כך הרבה אפשרויות, ובעיקר מחדד את מחשבותיי; בדיוק כמו שהגיבור של ברנהרד מרגיש בשיחות שלו בטיולים ביער הארזיות עם ״הפרסייה״.
לכן, מודה שנכשלתי: אין ביכולתי לנתח לעומקם של הדברים את הנובלה שלפנינו. יתרה מכך, אני חושב שאף אחד לא יכול. אף מבקר הנגוע במידת מה של הערצה לא יכול, ואולי אם וכאשר הוא אכן ניגש לבקר יצירה שכזאת, הוא חייב אפילו להתוודות. ובכן, אני אלפרד כהן ואני מעריץ את הסופר תומס ברנהרד ומצאתי בנובלה כן טקסט מרגש; ברנהרד נאמן לסגנונו וממשיך באותו קו. גם במקרה הזה כמעט ולא מצאתי פגמים ספרותיים. הדבר היחיד שהפריע לי באמת זה למה להוציא רק נובלה אחת, למה לא שתי נובלות בקובץ, דבר שהיה נהוג במו"לות המתורגמת עד לפני עשור.
אני מעריץ אנשים שיודעים לדבר אליי. הם לא חייבים בהכרח לספר לי סיפור בצורתו הקלסית. הם לא חייבים בהכרח לומר משהו על החיים. הם יכולים להתפזר בזרם התודעה, הם יכולים להמחיש לנו במילים את הלבן שעל הקיר, הם יכולים לרגע לעצור ולהשתהות. יש כל כך הרבה דרכים לספר סיפור. אם יוצר מצליח לשוחח איתנו, הוא יהפוך אותנו לקוראים טובים יותר – זאת אני יודע בבטחה. הסיפורים של ברנהרד הופכים אותי לקורא ולהוגה טובים יותר. נכון, אפשר יהיה לכנות אותם ״פסבדו־הגות־ספרותית״ (יהודה ויזן, וואלה 2010), כי זו לא באמת ספרות ואלו לא באמת נובלה או רומן, אבל דעו דבר אחד על פרוזה: מאחורי המילים והמשפטים צריך להיות סיפור. ברנהרד דורש מקוראי הסיפורים שלו להבין אותם לבד. ויש סיפור.
כאמור, לקרוא ספר זה להרגיש ״ליד״. אחרי הכול אתה עצמך לבד מול הדפים או מול המסך המרצד. אבל לקרוא ספר של סופר או סופרת נערצים זה לטייל יחד איתם ביער או בשדרה, או אפילו לשבת במושב הסמוך אליהם במחלקת תיירים בטיסה ארוכה. אפשר יהיה לשמוע אותם מספרים את הסיפור, והם בתת המודע של היוצר שבהם, הכמה להכרה, יכולים להקשיב לנו בחזרה, להנהן בהבנה ולסרב במשיכת כתפיים. קריאה מהסוג הזה הכי קרובה למפגש פיזי וממשי. הייתי שמח אילו זה היה קורה יותר. אכן כן.
