צמתה שחורה וארוכה, ״כמו שריף מקומי״ פוסעת בעיירה דמותה של החזאית, גיבורת הספר החדש של תמר וייס גבאי, החזאית: נובלה בשלושה חלקים. אנשי העיירה האנונימית שבמרכז היצירה עסוקים לא באקלים, אלא במזג האוויר: בקטנוניות של הלחות והאובך. אבל אט־אט חרדת שטפון מתחילה לרחף בשמי העיירה. החזאית היא שאמורה למנוע את המבול הבא, או לכל הפחות לנבא אותו. העיירה שנטועה בליבו של שום מקום חושפת את המתח שמלווה את היצירה, הוא המתח בין העיירה לטבע שמאיים, לרגעים, להשתלט עליה בחזרה. המתח בין חיות הפרא המייללות לבין אנשי העיירה מתגלם גם בסגנון של הנובלה, שנע בין המציאותי ללא מציאותי. התנועה בין הסגנונות משמרת את הספק בנוגע לעולם שבתוכו חיה החזאית. כך מלוות את הקריאה שתי תהיות: התהייה העלילתית, האם יגיע המבול וישטוף הכל; והשאלה הסגנונית, באיזה סוג של יצירה אנחנו קוראות וקוראים, ריאליסטית או פנטסטית?
כל אחד משלושת חלקי הנובלה מפנה זרקור לדמות אחרת בשושלת המשפחתית של החזאית: החלק הראשון עוסק בסיפורה של החזאית; החלק השני מספר את סיפורו של אביה, מורה העיירה שאמור להוציא את תלמידיו לטיול קבוצתי בשבת, אך נקלע למרתף נעול בבית אימו החולה; והחלק השלישי מציג את אחייניתה של החזאית, שמבלה את חודשי הקיץ בעיירה במסגרת תוכנית להשלמת בגרויות ואינה מוצאת את מקומה בתוך משפחתה ובין בני גילה. כל אחת מצלעות המשולש חושפת פן אחר של הדריכות שמא ישתלט היצר הרע של הטבע ויתקיף את הדמויות ואת העיירה כולה.
בנובלה מתפתחים שני צירים: הציר הראשון נע בין התרבות לטבע – בין העיירה לבין חיות הפרא שחיות מסביבה. הציר השני שייך לסגנון, והוא נע בין הממד הריאליסטי ובין הממד הפנטסטי של הנובלה. כל אחד מחלקי הסיפור מציע דרך ספרותית אחרת לטשטוש הגבולות שבין המציאותי לפנטסטי ולנטיעת הספק ביחס בין השניים. בחלק הראשון של היצירה הטשטוש נעשה בדרך המעניינת ביותר ואילו בשני החלקים האחרים הוא נוצר בדרכים אפקטיביות פחות. בטרם ארחיב על כך, אני תוהה מדוע הספק הפנטסטי הוא מלכתחילה מעלה ספרותית, ומדוע החלקים בנובלה שבהם הספק נותר כמה שיותר פתוח לסימני שאלה בסוגיה זו הם חלקיה היפים ביותר. יש לכך כמה תשובות אפשריות, שקשורות כמובן גם בטעם אישי אבל גם בחוויית הקריאה שלנו בספרות.
ראשית, סימני שאלה מאפשרים לנו, הקוראות והקוראים, להיות אקטיביים בקריאה, ערניים, מעין בלשים שמחפשים רמזים בטקסט כדי לפענחו בעצמנו. שנית, הספק מעניק לנו הזדמנות שאינה מתאפשרת לרוב בחיים היומיומיים. בדרך כלל, כאשר לרגע אחד עולה במוחנו המחשבה – כשאנחנו נמצאים לבד בבית חשוך שאיננו מכירים, ולפתע שומעים חריקת דלת – שהגיעה רוח רפאים, אנחנו מיד אומרים לעצמנו, ״שטויות״, ושבים לאמונות הריאליסטיות שלנו. אבל הספרות מאפשרת לנו להשתהות ברגע הזה. להישאר באי־הנעימות שמציפה השאלה: אולי באמת יכולים לקרות כאן דברים משונים?
רגעיה הטובים פחות של היצירה נובעים מהמעברים החדים שבין החלקים השונים. התפרים בין החלק הראשון והשני נותרים גסים, כך שנדרש זמן להתמקם מחדש בסגנון ובסיפור של כל אחד מהם. בחלקים השני והשלישי, לעיתים ניתנים פרטים ביוגרפיים שנראים זרים לסגנון הסיפורי המעורפל של הטקסט עד כה. למשל, בחלק הראשון סגנון הכתיבה נטול פרטים קונקרטיים כמו ציוני שעות, שנים או מידע ביוגרפי מפורט על המצב המשפחתי של החזאית, ואילו בחלק השני מופיעה לפתע כתיבה ״ארצית״ יותר, כמו התנהלות הביקורים בסופי השבוע של האב את אימו לאחר האבחון של מחלתה, יחד עם אשתו ויתר אחיו (עמוד 45). תיאורים כאלה נדמים זרים לכתיבה המופשטת שאפיינה את היצירה עד כה.
מעבר לחוסר העקביות הסגנונית, בעקבות הכתיבה האינפורמטיבית עולות שאלות קונקרטיות שקשורות לאזורים הריאליסטיים של הספרות. למשל, מה גילו של האב, שכבר הפך לסב לנערה מתגברת ועדיין עובד כמורה? איך יתכן שנכדתו הגיעה לעיירה להשלמת בגרויות רק לקיץ אחד? שאלות אלה מייצרות רעשים לא נחוצים בסגנון של הנובלה. זהו סגנון שמבקש להישאר במרחב לא קונקרטי, שבו העיירה נותרת חסרת זיהוי גאוגרפי, והדמויות גם הן נטולות שמות וזהויות מובחנות, בהקשר הישראלי או בכל הקשר חברתי אחר. על כן, במקרים שכאלה דווקא המידע הוא שיוצר את הבלבול העודף לנוכח הטקסט, בעוד הערפול וההפשטה יצרו חוויה של ספק שאינו מסיח את הדעת, אלא ספק שמייצר דריכות שהולמת את העלילה המסתורית. למרות זאת, לאחר ההתמקמות המחודשת בכל חלק, הספק הפנטסטי שב – בכל פעם בדרך שונה.
בחלק הראשון, דמותה של החזאית נמצאת בתווך שבין היותה אישה ״רגילה״, בוגרת לימודי כדור הארץ, לבין גיבורת־על מקומית, שמחוברת ללוחות הטקטוניים בקשר קדום ופלאי. אט־אט עולים החשדות שהחזאית שייכת לעדר כלבי הפרא שמקיף את העיירה יותר מאשר שהיא שייכת לאנשי העיירה. ואכן, היא נטועה במשבר זהות ותוהה ״בצד של מי היא״ – של איתני הטבע או של העיירה, של הגשם או של שכניה. המשבר אינו נותר רק במישור הסימבולי: החזאית מתגלה כמי שעוד בילדותה ״נהגה לעיתים לכרסם אבנים וטיח. ההרגל היה בא והולך, אולי מפתה במיוחד אחרי גשם, כשריח האדמה גירה אותה לטעום ולבלוע הכל״ (עמוד 26). הצמצום בפרטים ביוגרפיים על החזאית ובמידע גאוגרפי על העיירה מאפשרים לשתיהן להיוותר אנונימיות. כך מתחדדת הסקרנות לגלות ״בצד של מי״ נמצאת החזאית, כמו גם הנובלה כולה – בצד של חיות הפרא או בצד של העיירה הבורגנית.
בעוד בחלקה הראשון של הנובלה עולה התהייה אם אנחנו מצויים בעולם על־טבעי, בחלק השני עולה התהייה האם אנחנו נמצאים בעולם של ערות או של חלום. חלק זה מתאר כיצד נקלע אביה של החזאית לבור חשוך, שהוא למעשה מרתף החמוצים בבית אימו, שהולכת ומאבדת את צלילות דעתה. כשהוא כלוא בבור הבית, נוצר החשש שמא השיטפון הגיע ושהאב הולך וטובע במרתף: ״קהה חושים, הרגיש דווקא בבהירות את מלוא החלל סביבו, כאילו היה מכורבל במים וכל תנועה נענית באדוות״ (עמוד 55). בתיאור זה עולה הספק, שאינו מוכרע לכל אורך חלק זה של היצירה: האם האב אכן טובע במים, או שהוא רק ״כאילו״ מוקף במים וזורם יחד עם הדגים. כך נוצרת אפשרות סוריאליסטית להימצא בין הדמיון למציאות, הודות לחלומות ולהזיות של האב ובזכות תפאורת הבור, החושך, והמים המקיפים את המרחב. הימצאותו במרתף הבית של אימו מעצימה את התחושה שהשכבות השקועות של הבית מאפשרות לאב לשקוע לחלקים הלא מודעים בנפשו.
הסוריאליזם בחלק זה מעמיק גם הודות לכפל המשמעויות של השפה שבה כותבת וייס גבאי. באמצעות ביטויים לשוניים שגורים היא מעצימה את המתח לגבי בואו של השיטפון ולגבי הפחד שהוא כבר השקיע את האב במצולות המרתף: ״אימא, אני מוכן, אמר, פיו היה מלא מים וקולו לא נשמע״ (עמוד 58). כך, לא ניתן להבין אם באופן מילולי החל האב לבלוע את המים שהציפו את המרתף, או שמא מדובר רק ברובד הסמלי של השפה, שהרי האב אולי נתון בחלום ומנסה לקרוא לאימו מתוך השינה.
בחלק השלישי של הרומן מתוארת האחיינית, היא הנכדה של האב. בדרכה לטיול שארגן סבה לתלמידי הפנימייה, היא מאזינה לגרסה מוקלטת של נובלה אחרת, הזקן והים להמינגווי, שגם היא מספרת על המאבק שבין האדם לטבע. בהדרגה, הקול של דמות המספר נצמד לתודעתה של הנערה הצעירה, שמנסה למצוא חן בעיני סבה המורה ולהשלים בקיץ את לימודיה התיכוניים. הודות לכניסה לתודעתה של הנערה, שמרשה לעצמה להתקרב יותר ויותר לחיות שמעבר לגדר ולהתרחק מקבוצת התלמידים, נוצר שוב המתח הסימבולי שבין העיירה לבין הטבע.
הפעם הספק מתעורר בשל ״הדרמה של הטבע״ (עמוד 79), כפי שמסביר האב לתלמידיו. כאשר מתגלה עיט נדיר בשמיים, מעל קבוצת התלמידים, מבינה האחיינית שעליה לחפש אחר הצבייה שרגילה בבני האדם יותר מאשר בחיות העדר. האחיינית, כמו דודתה, אינה מצליחה להכריע לאן היא שייכת, לצבייה שמלקקת דגני בוקר מכפות ידיה או לתלמידים, שנדמה שלא הצליחה להיטמע בקרבם. הספק הפנטסטי מתקיים כאן משום שהנערה בוחנת את מה שהמבוגרים אינם מעוניינים עוד לבדוק: האם היא יכולה להרגיש שייכות גדולה יותר דווקא מעבר לגדר, בצד של חיות הפרא, ולא בצד בני משפחתה וחברי כיתתה?
האחיינית מסמנת אפוא את חוט השני המחבר בין הדמויות ובין תתי־העלילות: החזאית שנדמה שמצטרפת ליללות כלבי הפרא, האב ששוחה במרתף עם הדגים, והאחיינית שמתפתה לחצות את הגדר של העיירה – כולם מספרים את סיפורן של חיות שבויתו יתר על המידה או של בני אדם שמרגישים מעט זרים בקרב בני מינם. בזכות תתי־עלילות אלו, מעניקה לנו הנובלה הזדמנות להימצא בתווך שבין התרבות ובין החייתיות, ולא להחליט באיזה צד של הגדר אנחנו נמצאים.
