השקפתנו על מחלות מגלה משהו עמוק על החברה שלנו. במאה התשע עשרה השחפת נחשבה מחלה רוחנית, ענוגה, שבוערת בגוף כתשוקה. מוות משחפת נתפס כרומנטי, כפואטי, כיאה למשוררים. לעומתה העגבת נתפסה כמחלה מבישה, וולגרית, המעידה על שחיתות מוסרית ומיניות מזוהמת: מוות מעגבת היה עונש ראוי לחיים מופקרים. גילוי האנטיביוטיקה הוריד את המחלות האלה מגדולתן, אך גם היום מחלות נתפסות באמצעות מערכת סבוכה של מטפורות. בשנתיים האחרונות סדר היום שלנו מושפע במידה עצומה ממחלה ויראלית ומהאופן שבו היא נתפסת. המודעות שלי לבריאות ולחולי התעצמה, ובעקבותיה העניין באופן שבו מחלות מיוצגות בספרות.
הנובלה שעת אפס של טליה אפלבאום פלד עוסקת בסרטן. מחלה נוראה כל כך שיש שנוהגים לא לומר את שמה בקול. כיוון שמדובר בממואר (והחולה הרי שרדה ונהפכה למְחברת), אין חשש אמיתי לחיי הגיבורה. וגם אין צורך בחשש ככלי ליצירת דרמה. זו נובלה קצרה ומרוכזת שמתארת כמה חודשים בחייה של פסיכואנליטיקאית חולת סרטן לימפומה מסוג נון הוצ'קינס – "מחלה קשה עם סיכויי שרידות בינוניים" (עמ' 13). עלילת הספר פשוטה: אבחון־טיפול־החלמה; והיא מתמקדת בטיפולי הכימותרפיה ובהתאוששות מהשתלת מח עצם. הכתיבה בהירה, רגישה, מעוררת מחשבה ומלאת תובנות פסיכולוגיות דקות.
ניגשתי לספר בחשש מסוים, שכן אינני נוטה לקרוא ממוארים. היות הסיפור "אמיתי" לא מוסיף לו הילה מיוחדת בעיניי, להפך. היצמדות לביוגרפיה, להתרחשויות שבמקרה קרו למחבר או למחברת, היא מגבלה קשיחה מדי המצמצמת את החופש האומנותי ואת סוג הסיפור שאפשר לספר. ובכל זאת הספר תפס אותי, כיוון שהוא הוציא אותי למסע: מארץ הבריאים לארץ החולים. מטפורת המסע איננה שלי, היא ממסגרת את הספר. בפתח הממואר מופיע הציטוט הבא, הלקוח מספרה של סוזן סונטאג המחלה כמטפורה:
"המחלה היא הצד החשוך של החיים, האזרחות המעיקה יותר. כל הנבראים מחזיקים באזרחות כפולה – בממלכת הבריאים ובממלכת החולים. אף על פי שכולנו מעדיפים להשתמש בדרכון הטוב, במוקדם או במאוחר חייב כל אחד מאיתנו – לפחות לזמן מסוים – להזדהות כאזרח המקום ההוא" (עמ' 9).
הבחירה של אפלבוים פלד לפתוח את הספר עם הציטוט של סונטאג היא הזמנה לקרוא אותו בקונטקסט החורג מסיפורה האישי, לעבר העיסוק בחולי ובייצוגו בתרבות. כלומר לקרוא בו לאור התפיסה הסונטאגית לפיה המחלה לא עומדת בפני עצמה, אלא תמיד מטפורה למשהו אחר. המילה "מטפורה" לא משמשת כאן במובנה המצומצם, כאמצעי פיגורטיבי (בניגוד לדימוי או מטונימיה), אלא כמבנה עומק קוגניטיבי המביע קשר בין שני תחומים; מבנה שיכול להתבטא בשפה במגוון של אופנים, כולל מטפורות, דימויים, מטונימיות וכו'.
אחד האופנים שבהם המחלה מיוצגת בנובלה היא כמצב של שלילה, כלומר שלילה של הזהות הרגילה של הגיבורה, של מי שהייתה כשהייתה בריאה. בעמודים הראשונים, שורה אחר שורה, היא מופשטת מהזהויות והנאמנויות שלה: פסנתרנית, סטודנטית, מרצה, יושבת בתי קפה, מורחת קרמים על העור – עד שהיא נותרת רק עם התואר "החולה". שמה כמעט ולא מוזכר; היא מכונה רק "היא" או "החולה". וככל שהיא מאושפזת זמן רב יותר, השימוש בתואר "החולה" הופך שכיח יותר. לדוגמה: "החולה רוצה גם. להיות בבית. עם הסרטן אבל בבית" (עמ' 61); או "האחות צעירה, נראית אנטיפתית. החולה מחייכת אליה ואינה זוכה במבט" (עמ' 63).
מפתה לראות את הצמצום הזה כביקורת על המערכת הרפואית שמפשיטה אותה מזהותה, וגם אם זה נכון חלקית, זה אינו העיקר. נדמה לי שהשלת הזהויות היא חלק מהותי מהיציאה למסע. הניכור של המחברת מעצמה, שמתבטא בשימוש בגוף שלישי, וההפיכה שלה ל"חולה", הם לא רק מהלכים של צמצום; יש בהם גם אלמנט של הרחבה. בזכותם הסיפור הופך כללי יותר: כזה שמספר מה זה להיות חולה ואיך אנחנו מספרים לעצמנו מה זה להיות חולה. בזכות ההרחבה הזו הספר חורג מגבולות הממואר ומעורר בי עניין: קראתי בו כמו שקוראים במדריך תיירים; מנסה ללמוד דרכו על "ממלכת החולים". ובמקום לעקוב אחר המלצות לבתי מלון, עקבתי אחר מטפורות.
הספר מכיל די הרבה מטפורות למחלה: כלא שבו הרופאים והאחיות משמשים כסוהרים; חזרה אל הילדות; החולה כתלמידה צייתנית: "יגידו לה מה לעשות והיא תעשה בהצטיינות […] היא תלמד איך להתל בבחילות ותמצא טריקים איך להקיא פחות ולהימנע מהפצעים בפה. היא תהיה מסורטנת מצטיינת" (עמ' 26). לרגעים נדמה שהמחלה היא בעצם חופשה – קשה וכפויה – מכל מה שהיא חייבת לעשות. ובעיקר, חופשה מאשמה. עכשיו היא פטורה מלפרנס, לטפל במטופלים או ללמד סטודנטים, ו"גופה הדרוך כהרגלו מול משימות החיים מתחיל להרפות" (עמ' 28).
בהמשך החופשה נעשית מעין ריטריט רוחני: "על דלתות כמה מהחדרים היה תלוי שלט 'בידוד'. היה ניתן לחשוב שמדובר בוויפאסנה למציאת השקט הפנימי, אבל היא כבר היתה בבידודים כאלה. היא יודעת מה זה. מלחמה לא הוגנת לחיים ולמוות" (עמ' 33-32). שני הדימויים, חופשה ומלחמה, מתחלפים זה בזה, מתערבבים זה בזה, ומאף אחד מהם המחברת לא מרוצה.
הדימוי של הריפוי כמלחמה, כמאבק אלים שמסתיים בניצחון או הפסד, נפוץ מאוד, וגם שחוק מאוד בהקשר של סרטן. סונטאג כותבת: "יש 'מלחמה' ו'מסע צלב' נגד הסרטן. הסרטן הוא מחלה 'קטלנית'. אנשים שלקו בסרטן הם 'קורבנות' הסרטן" (המחלה כמטפורה, עמ' 56). סונטאג ביקורתית כלפי המטפורה הזו, שכן המלחמה מפנה את כלי נשקה כנגד החולים בקלות, והם הופכים מקורבנות לאשמים במחלתם: כי לא חיו חיים בריאים מספיק, כי הדחיקו את רגשותיהם או כי היו חרדתיים מדי. לפי סונטאג המטפורות מטשטשות את תפיסת המחלה כמציאות, ומעצבות סביבה של סטיגמות חברתיות שמהן החולים סובלים. אי אפשר להימלט ממטפורות, אבל הדרך ה"הבריאה ביותר להיות חולה" היא לנסות להינתק מהן. להסתכל במחלה בצורה נקייה, בלי דמיונות ובלי סנטימנטליות. הדרישה של סונטאג להימנע ממטפורות בנוגע לסרטן היא במהותה דרישה אתית. כמו סונטאג, גם אפלבוים פלד ביקורתית למטפורה הזו. היא כותבת: "היא שונאת את הנרטיב הזה של 'לנצח את הסרטן', אבל אין לה אופציה אחרת" (עמ' 93). הבעיה המרכזית עם "לנצח את הסרטן", כפי שעולה מהספר, היא שאי אפשר לנצח; לא בטווח הארוך. בסוף המחלה מנצחת, ואם לא זו, אז אחרת. גיבורת הספר כבר הייתה "חולה", ואז הפכה מ"חולה" ל"חולה ברמיסיה". גם כשהיא החלימה היא לא זכתה בתואר "בריאה" – התווית "חולה" המשיכה ללוות אותה.
בעיה נוספת במטפורה של המלחמה בסרטן היא המרחק שלה מההתרחשות הממשית של הטיפול. שכן הפעולה המתוארת בסיפור היא כמעט היפוכה של פעולה. החולה נעשית דומה לתינוקת: היא שוכבת במיטה, רזה, קירחת, חסרת ריסים, צהובת עור, בקושי מתנועעת, לא מסוגלת לחשוב. היא שוכבת וממתינה שהרעל יחסל את הסרטן לפני שהוא יחסל אותה. תמונה זו רחוקה ממלחמה, ועדיין: אין לה אופציה אחרת. היא זקוקה למטפורה הזאת. בניגוד לסונטאג, שרוצה להיפרד מכל המטפורות למחלה, ובפרט מהמלחמה, אפלבוים פלד לא רוצה להיפרד מהן. גם אם לא ייתכן ניצחון מוחלט – המאבק חיוני לה, היא שואבת ממנו כוח, תמונת הניצחון מגייסת את הסביבה, את המערכת הרפואית ואת החולה עצמה.
המטפורה המקורית ביותר היא "שעת אפס", זו שעל שמה הספר נקרא, ולה כמה משמעויות. אחת מהן היא השעה שבה ספירות הדם של החולה הן הנמוכות ביותר, שואפות לאפס. השעה של החולשה הגדולה ביותר, המצב הנמוך ביותר, שממנו אפשר רק לעלות. המשמעות השנייה היא שעת האפס בבית הספר. החולה נזכרת מתוך דמדומי החלום ומשככי הכאבים בשעת האפס שבה היו התלמידים לומדים ספרות, אז המורה היה מקריא להם שירה: "בשעת האפס קוראים שירה, כך נעים יותר להתעורר" (עמ' 67). דווקא הרגע הקשה הוא זה שבו השירה נכנסת לחיים וממתיקה מעט את ייסורי המחלה. הבחירה לקרוא לספר "שעת אפס" מרמזת שכתיבתו היא חלק מתהליך ההתעוררות וההתאוששות של המחברת.
ייתכן שזה מסביר מדוע פנתה לכתיבת ספרות, אבל זה לא מסביר מדוע בחרה לכתוב ממואר ולא שירה, מסה או אפילו ריאליזם מאגי. מריאיון איתה באתר "העוקץ" למדתי שהיא נרשמה לסדנת כתיבת ממוארים אצל אורנה קזין (שגם ליוותה את כתיבת הספר). בתור מי שאינו להוט אחר ממוארים, אני מעודד אותה להתנסות גם בסוגות אחרות. יש לה מבט רגיש ועט חכם, וחבל להגביל את הכתיבה מראש. מוטב לה להתרחק עוד כמה צעדים מעצמה, לצאת למסע בממלכות נוספות, רחוקות יותר, כאלה שלא דרכה בהן באופן אישי. כי בסופו של דבר, דמויות אחרות, עלילות אחרות, עולמות אחרים, הם גם כלים שעוזרים לחשוב על העצמי ולהבין אותו טוב יותר. הכותבת יכולה להשתמש בהם באותו האופן שבו היא משתמשת במטפורות בספרה: כדרכים לחמוק מצמצום הקונקרטי ולהרחיב את גבולות האפשרי.
