יש דברים שקשה לדבר עליהם. לי קשה לדבר על שירה. יש בשירה משהו שברירי ועדין, חמקמק, שלא ברור לי איך אמורים לגעת בו בלי להכתים אותו בידי מבקר גסות. לכן אני ניגש בחשש לכתיבה על הספר היפה והחכם הזה, גלם, של ילי שנר. אך אני זהיר מסיבה נוספת. רבים משיריה עוסקים באמהות, בהריון ובלידה. נושאים שכגבר, ובפרט כגבר שאין לו ילדים, אני לא מבין אותם מבפנים. ובכל זאת, במהלך הקריאה בשירים שבגלם היה נדמה לי לרגע שהבנתי, שהרגשתי, שהספר נתן לי מילים לדבר על חוויה שמעולם לא חוויתי.
הספר מחולק לחמישה שערים בעלי שמות מעוררי מחשבה, גם אם לא לחלוטין מתפענחים: "שכבות", "רשויות", "זרויות", "אשמורות" ו"מעכב תנועות". השירים בקובץ פורסים תמונה רחבה של חיי המשוררת, וכמו מלוים אותה לאורך שגרת היום יום, לגן השעשועים, לחנות הצעצועים, לחדר המורים, לחדר הלידה ולחדר השינה. השירים קצרים ומזוקקים, מרגשים וכנים מאוד. הם השאירו בי תחושה משתהה של איזה סוד בלתי מדובר שנותר מעבר להשגה.
אחד הדברים שהבנתי מתוך הקריאה הוא שהקושי לדבר על אימהות איננו רק שלי. ובפרט, הקושי לדבר על צידה האפל. בשיר "זאבה" מתארת שנר את הרצון הבלתי ממומש לחלוק את חווית האמהות שלה: "ורציתי להגיד לךָ שהכל נכון. האימה הנמתחת / מערף עד עקב באמת קורשת את התנועה, ובטנת / המעיל הפוכה וקרועה, אני רואה / ובמקום רק אמרתי: מזל טוב, מזל טוב / איך קוראים לילדה?" (עמ' 45). מתוך השיר הזה, וגם מאחרים בספר, אני למד שלא קל לדבר על האימה שבאימהות, על הלילות חסרי השינה הנקרעים מרוב בכי התינוקת, בכי מתארך, קורע לב, שאין להרגיעו, ועל הדחפים האלימים המתעוררים באם המותשת, המיוצגים בשיר על ידי אותה "זאבה האורבת בקצות הסבלנות". הבחירה של שנר בדימוי הזאבה היא בחירה מעניינת. מצד אחד, יש כאן את האם האולטימטיבית – הזאבה הקפיטולינית שהניקה את רמוס ורומולוס, זוג התאומים שגדלו להיות מייסדי רומא. הזאבה הזו היא מעין אם גדולה, אמא של עם שלם. מצד שני, נרמזת כאן זאבה אחרת, היא הזאב של כיפה אדומה בהיפוך מגדרי. שכן, הזאב שטרף את כיפה אדומה וסבתה, הוא בעצם זאב נשי, זאב בהריון. הוא מחזיק אותן חיות בתוך בטנו, והן נולדו ממנו חזרה, במעין ניתוח קיסרי קטלני שביצע בו הצייד.
לא במקרה נוצרה אצלי אסוציאציה לסיפורי האחים גרים, על כל האכזריות הקדמונית שחבויה בהם. בין אוצר המילים שמופיע בספר גלם יש מילים רבות מתחום האימה הפנטסטית: כישוף, וודו, חיות טרף, פרא, נחש, סבך, צעקה, בעטה, אימה, יבבה, נהמה, מוטציות ומריונטות. נדמה שכדי לדבר בחופשיות על החוויה האימהית שנר היתה צריכה לפרוץ את הגבולות הצרים של הריאליזם לעבר מחוזות הפנטזיה והאימה. גם שם הספר, גֶלֶם, מרמז למחוזות הללו, כיוון שהוא מהדהד את המילה גֹלֶם, ששנר משתמשת בה מפורשות בהקשר של הריון בביטוי "בביטנה הגֹלֶם" (עמ' 42). גולם היא מילה דו־משמעית. היא השלב השלישי בהתפתחות הגלגול החרקי, זה שבין הזחל ליצור הבוגר, אבל ההקשר הנוסף שלה הוא "הגולם מפראג": יצור אגדי עשוי חמר. שהוקם לחיים על ידי ר' יהודה ליווא כדי להטיל אימים על הפורעים ביהודים. הגולם מפראג הוא יצור מטריד, מדיר מנוחה, מעין חי־מת שנוצר מכוונות טובות אך יש לו גם פוטנציאל לגרום הרס לקהילה שממנה הוא בא. על החשש מהיכולת של הגולם להרוג את מי שברא אותו אנו למדים מהביטוי העברי "הגולם קם על יוצרו", שמתייחס ישירות למיתוס הזה. השימוש של שנר במילה "גולם" ביחס לעובר מסמל תחושה עמומה של אימה מפני היצור המתהווה בתוך הבטן. יצור בלתי מוכר, בלתי ידוע, שעלול לקום על יוצרתו. שהרי הכאב, הפציעה, סכנת המוות, אינם חיצוניים או זרים להריון וללידה, הם חלק אינטגרלי מהן.
מוטיב אימה אחר שחוזר בספר בכמה דרכים הוא היות גוף אחד לכוד בתוך גוף אחר. זו כמובן החוויה של העובר. אבל שנר לוקחת את הדימוי הזה רחוק יותר ומכילה אותו גם ביחס לאם, שגרסאות מוקדמות יותר של עצמה נשארו לכודות בתוכה, וגם ביחס לבת, שבתוכה לכודות גרסאות עתידיות של עצמה. באחד השירים היותר מפורשים והיותר עוצמתיים בספר נכתב: "האשה שהייתי לפני הלידה בתוכי / לוחצת לחצן מצוקה, אני / לא עונה, עסוקה / בבנותי היפות, הצריכות / בעומק העורף ידיעת מותה / ממלאת את גופי הקלה // אני ובנותי רוקדות בסלון על דמה". (עמ 46). השיר הזה מצייר תמונה ביתית מורכבת ומעוררת בעתה: אישה לכודה בתוך אישה, אישה המנסה לצאת, להיחלץ, לוחצת שוב ושוב על לחצן מצוקה ולא נענית. רגע אחר כך אנו מגלים שהיא כבר מתה, ושהריקוד העליז שמתרחש בסלון הבית, ריקוד של אם עם בנותיה, הוא בעצם ריקוד על הדם של האשה חסרת הילדים, זו שמתה בלידה, שהפסיקה להתקיים, ושמתעקשת בכל זאת להישאר בחיים. מוטיב הלידה כמוות של האם נרמז גם בשיר "דם וחלב", שבו האישה ההרה ניצבת על קרחון, מדורה בוערת בבטנה, אסקימוסים זקני חלפים לצידה, נאספים אל מותם, וכל מה שהיה עד לא מזמן חייה מביט בה מרחוק, מנופף לשלום ומחכה.
כמובן, לא כל הספר נגוע בתחושת האימה. שנר מעצבת את חוויית האימהות גם בהרבה דרכים אחרות. יש רכות אמהית, יש היקסמות מהחמידות ומהיופי העוללי, וישנה גם אהבה. אבל הייחוד של הספר טמון בכך שהוא לא מתאהב באהבה. שהוא מודע ל"קוצר הראיה של האהבה" (עמ' 67), שהוא שואל את השאלה "איפה מכבים את האהבה" (עמ' 28) ושהוא קשוב לקולו של "משהו קדום מאהבה" (עמ' 54). מהו אותו דבר, קדום מן האהבה? עבורי הביטוי הזה מהדהד את האמירה המפורסמת של סופר האימה האמריקני ה. פ. לאבקראפט – "הרגש החזק והקדום ביותר של המין האנושי הוא הפחד". במקרה הזה הפחד הוא כפול. מצד אחד הדאגה המעיקה מכך שהעולם עלול לפגוע בעוללים חסרי ההגנה, ומצד שני הפחד ההפוך, הנורא יותר, האפשרות שהאם בעצמה תפגע בהם, בנטישה או בפעולה אלימה, כמו אימא חתולה ש"מנערת ממנה את בבת אחת את כל החתלתולים" (עמ' 47) והם ניתקים ממנה, מתעופפים ונופלים.
שירה על אודות האימהות כתפקיד היא דומיננטה הולכת ומתגברת בשירה העכשווית (דליה רביקוביץ, חדוה הרכבי, נורית זרחי, רחל חלפי, טל ניצן, ענת לוין, הדס גלעד ואחרות), אולם שירה המקרבת בין האימהות ובין האימה שבה היא נדירה יותר, ונציגותיה הבולטות הן אפרת מישורי ואילה בן לולו. מישורי מתארת את תחושת הזרות שבאמהות, למשל בשירים "האם הזרה" ו"עובדה פולטת" (אשה נשואה ושירים בודדים, 2018). כמוה, גם בן לולו מתארת תחושה של זרות כלפי העולל, המדומה לבעל חיים או לקיקלופ, וכן מציירת סצנה מצמררת של אימה לילית סביב הנקה שכוללת השחרה ומוות של שדי האם בשירה "שיר קינה כפול" (טעם הבת, 2016). אך את הפיתוחים המלאים יותר של החיבור בין אימה לאמהות אפשר למצוא לא בשירה, אלא דווקא בקולנוע, כמו בסרט הנוסע השמיני (רידלי סקוט, 1979) או תינוקה של רוזמרי (רומן פולנסקי, 1968), המבוסס על ספרו של איירה לוין בעל אותו השם. התחושה הקמאית הזו שהילד הוא איום, יצור זר ומסוכן שמשתלט על גופך ועל חייך, יצור שיש לחסל, מתממשת בשני הסרטים הללו. בנוסע השמיני טפיל חייזרי גדל בתוך בטנם של נוסעי החללית, רופא עוקב אחר התפתחותו בעזרת אולטראסאונד, ובסצנה בלתי נשכחת עובר חייזרי־מפלצתי בוקע מתוך בטן של אחד מנוסעי ספינת החלל, גורם למותו, ולאחר מכן משתמש בשאר נוסעי הספינה כפונדקאים לצאצאיו. ובתינוקה של רוזמרי הגיבורה חולמת (לכאורה) שהיא נאנסת על ידי דמות מפלצתית, נכנסת להריון ויולדת את בנו של השטן. לאחרונה אף יצאה למסכים סדרת אימה־קומית שנקראת "בייבי" (HBO, 2021) ובה גיבורה אל־הורית נאלצת לגדל תינוק חמוד אך בעל כוחות על־טבעיים רצחניים. ז'אנר האימה מאפשר את המימוש המסויט של תחושות הזרות והפחד שהורים חשים לפעמים כלפי צאצאים. אומנם אצל שנר לא מדובר בסיפור אימה מהזן הזה, אלא בשירה לירית משוכללת שיש בה רק הבלחות של אימה־פואטית; אך בזכות ההבלחות הללו היא מצליחה לגעת בתחושות קשות, שמוכרות כנראה להורים רבים, קשת שלמה של רגשות מודחקים ולא מדוברים, פחד, גועל, כאב, אימה, רגשות של חשכה, שהבוקר העולה משארים אותם כלואים בממלכת הלילה.
על כן, הספר הזה הוא גם ספר אמיץ. אך נדמה שהאומץ הזה נשאר בתוך שירי הספר ולא יצא החוצה, לטקסט בגב הספר, שאמור לתווך בינו לבין העולם. שכן התקציר בגב הספר מטשטש את האמירות שהספר מעז להביע על האימה שבאימהות. לפי הגב זהו ספר על אימהות חרדתית־נורמלית, אך ללא זכר לצד אפל, הספר מתואר כעוסק "בשאלה המטרידה: כיצד שולחים את העטופים ברוך, קטנים כגדולים, אל העולם שמחוץ לבית, כך שיטיבו זה עם זה." הסכנה, לפי גב הספר, היא לא בבית, לא בגוף, לא באם או בתינוק עצמם, אלא בחוץ, ב"ג'ונגל החוץ הפלורוסנטי". נדמה שמי שכתבו את גב הספר, המחברת, לי ממן עורכת הספר, או יח"צני הוצאת פרדס, חששו מהעוצמה הגלומה בו, ולכן נרמלו את תיאור תוכנו למשהו רך יותר, שהולם את התפיסה המקובלת לגבי תפקידן של אימהות. הסדר לא מופר. האימה נשארת חבויה בין סיוטי הלילה .
