מאז התפוררות הפרויקט הלאומי הערבי ועלייתן של הרפובליקות הדכאניות, הריאליזם המאגי פורח בפרוזה הערבית כביטוי לזהויות מיעוטים. התווית "ריאליזם מאגי" היא ממילא מפוקפקת בגלל סיגולה השטחי לשוק הספרים הקפיטליסטי כמותג של אמריקה הלטינית. אך ישנם תנאים אובייקטיביים המצמיחים יסוד פנטסטי במסגרת מסורת הרומן הריאליסטי. בהקשר הערבי, הפנטזיה צומחת מרעב אדיר לייצוג מעמדי של שכבות חלשות ושל קולות אנומליים שנדחקו הצידה. ייצוגים אלו חורגים מתכתיבי הסיפור העשוי היטב ומפתחים פואטיקה של נקבּוביוּת הפרוצה יותר לרמות שונות של תודעה. אף שהקאנון הלטיני־אמריקאי, הכולל סופרים כמו גבריאל גארסיה מארקס וחורחה לואיס בורחס, ידוע ומוכר לספרות הערבית, לא בו נעוצה הסיבה לתפנית הפנטסטית. הצמא לצורה שתבלום את מכות הזמן באמצעות הדמיון, מתגבר מעצם חוויית הדלות והנכפפות. טכניקות נרטיביות כמו הסיפורים הקסומים בסגנון "אלף לילה ולילה" נתבעות מחדש כילידיות ומתמלאות בתוכן מעמדי. סמלים ומיתוסים של תורות מזרח אזוטריות, שאחיזתן לא רפתה בקרב קבוצות ופרטים בשולי החברה, מנותבים כדי לנפץ ביצירתיות את האשליה הריאליסטית.
למשל, הסופר הכורדי סלים ברכּאת (יליד 1951) לקח את המודרניזם הערבי אל התחומים של עמימות מיסטית חסרת תקדים, שעוררה דחייה בקרב לא מעט קוראים ומבקרים. הסופר הסורי־דרוזי פאדי עזאם (יליד 1973) השתמש באמונה בגלגול נשמות כעמוד התווך הנרטיבי ברומן "סרמדה" (2008), המתרחש בכפר דרוזי דמיוני בסוריה. ברומן האוטוביוגרפי "רק לחם" (תורגם לעברית בהוצאת אנדלוס, 2000), הסופר הבֶּרבֶּרי מוחמד שוכרי (1935–2003) מתאר כיצד גדל בחרפת רעב בשכונות העוני של טנג'יר וסבל מהתעללות אביו השיכור. הוא כותב בשפה כחושה ולקונית המתנגדת ליופייה הרטורי של השפה הערבית. כשאביו מרביץ לו ומקלל אותו ללא הרף, הדמיון הופך לצורך הישרדותי: "לולא הדמיון הייתי מתפוצץ" (עמ' 41), כותב שוכרי. קוראי העברית התוודעו לזיקה שבין הפלגות הפנטזיה, תורות אזוטריות, וספרות מיעוטים דרך כתיבתו של הסופר הפלסטיני אמיל חביבי (1922–1996) ודרך תרגומיו המופתיים של אנטון שמאס. מגמות אלו הגיעו לשיאן בספרו האחרון של חביבי, "סראיא בת השד הרע" (הספרייה החדשה, 1993). פועלו של חביבי מורה על מגמה רחבה יותר: בני מיעוטים הרחיבו את אמנות הפרוזה הערבית לכיוונים מינוריים שבעיני שומרי הסף של הספרות הערבית, המוחזקת כנכס לאומי, היו מגונים ואף מכוערים.
המשפט "לולא הדמיון הייתי מתפוצץ" יכול היה לשמש מוטו לרומן אחרון המלאכים (פורסם במקור ב־1992) של המשורר והסופר העיראקי פאדל אלעזאווי, מן המופעים הבשלים למגמת הריאליזם המאגי בפרוזה הערבית. הרומן הוא הומאז' רחב יריעה לעיר כִּרְכּוּכּ שבצפון עיראק, עיר הולדתו של הסופר, שבה שלט רוב תורכמני. אוכלוסייתה כללה לא רק מיעוטים כורדים וערבים גדולים, אלא גם קבוצות תרבותיות ואתניות קטנות יותר. אלעזאווי מתאר את עירו בנקודה הגורלית שבה הקבוצות והפרטים שאכלסו אותה היו נתונים בתהליך תסיסה מתקדם, כאשר זהויות לאומיות מיהרו להתגבש בתקופה הפוסט־עותומאנית ולפני שהרפובליקה הערבית התייצבה בשלטון. העיר, ובתוכה שכונת צ'וקור בעלת הרוב התורכמני, מתפקדת כפרסונה של ממש וככרונוטופ־על המארגן את החומר ההיסטורי המעובד לבדיון. עטוף בכרונוטופ הזה, הסיפור סובב על צירן של שלוש דמויות מרכזיות: חמיד "ניילון", המהפכן ונער השעשועים לעת מצוא, ח'דר מוסא, הקצב שבזכות אירוע נחיתת צפלין מתוקשר הופך לחוליית הקשר בין העיר והשלטון המרכזי, ובורהאן עבדאללה, נער בעל חזיונות וכישרון כתיבה מולד, אשר בפרק האחרון מתברר כי הוא בן דמותו של הסופר המגולל לאחור את קורות העיר.
הממד הפנטסטי קשור לחיכוך בין הקבוצות משום שהפעפוע ביניהן חל גם על היחסים בין מתים וחיים ובין בני אנוש ויצורים לא אנושיים. המוות בכבודו ובעצמו רוצה לפשוט את עורו המופשט ולהפוך לכרכוכי ססגוני בשר ודם. כשח'דר מוסא חווה התגלות של דמות המוות במערה, מתגלגל המוות לצורת עבדקן עם כובע אדום, קבקבי עץ ושיניים תותבות בשם הקומי דרוויש בהלול, "דרויש ליצן" (עמ' 112). זאת כדי שיוכל להצטרף למשלחת בהנהגתו של מוסא, היוצאת לחצר המלך בבגדאד במחאה על סלילת כביש שיחלל את כבודם של מתי כרכוכ.
במופעי העל־טבעי מוצפנים קודים מעמדיים. כשמבול בלתי פוסק פוקד את העיר למשך שלושה ימים, מתעורר דיון תיאולוגי בגורמי המשבר האקלימי. בסופו מתקבלת הקביעה שהאחראי לכך הוא דֶלִי אִחְסאן, ג'יני מוסלמי טוב הרועה את קהל הג'ינים בשכונה ובימים רגילים מגלם את התימהוני השכונתי. טבעו האמיתי מתגלה לסוחר העשיר אלסאבּוּנגִ'י (מוכר הסבונים) כשהאחרון מוצא עצמו בנשף פלאי שמוזמניו חתולים, לשם הגיע אחרי שצותת לחתול הבית שלו הארוּן משוחח עם חתול זר (עמ' 20–21). הנשף המפואר מסמל היפוך תפקידים בין הסוחר העשיר ובין הדלפון בעל הדמיון המפותח. בורהאן עבדאללה הוא המתווך הראשי בין חייה הגשמיים של כרכוכ ובין עולם הנסתר. עוד בהיותו ילד בן שבע נגלים לו בחלום שלושה מלאכים שמוסרים לו אמת חשובה באשר לקשר בין הדמיון הפנטסטי ובין חולשה חברתית שמיתרגמת לניצול פוליטי: "השדים באים בעקבות העוני, והגנבים באים בעקבות השדים" (עמ' 29). הצהרה זו מתמצתת את טשטוש גבולות המוחלט בין ריאליזם מאגי, ריאליזם סוציאליסטי וספרות עולם שלישי אנטי־קולוניאלית.
קשה לסמן אחת מן הדמויות כגיבור הראשי, אם כי ברור ששם הספר אחרון המלאכים מתייחס לבורהאן. כוחות היצירה פועלים חזק נגד המרכּוז, וצורתו תואמת לתכולתו הכרונוטופית: כרכוכ מסרבת להתלכד לישות מוגדרת וסדורה ומולידה רצף נרטיבי אקלקטי ופרום שבו סיפור מתגלגל מתוך סיפור. הרומן נפתח בפיטוריו של חמיד ניילון מעבודתו בחברת הנפט הבריטית. אנשי השכונה הדביקו לחמיד את כינויו המעליב לאחר שכשל בניסיונו לפתות את האישה הבריטית שבה חשק באמצעות גרבי ניילון שקנה לה. מכיוון שהאישה הייתה גם אשת הבוס שלו הביאה פרשת הניילון לפיטוריו. הפיטורים אינם מוליכים למשבר אישי אלא דווקא להחצנה פרפורמטיבית שמסמנת את ניילון, תוך אירוניה מושחזת של הסופר, כנושא המהפכה העתידית. הנה קטע קצרצר שמתאר את תושבי השכונה היוצאים לאחר תפילת יום השישי להפגנת תמיכה בניילון:
״כמה זקנים שפכו על המתקהלים מי ורדים מתוך בקבוקי ברונזה קטנים. אחרים נשאו בידיהם ציורים של חסן וחֻסַין, של הקדוש מאר ג'רג'ס שהרג את הדרקון, של המלך־הילד פייסל השני, של המלך גאזי, של מוסטפא כּמאל אתאתורכּ, ואפילו תמונה ממוסגרת של האומנית בּינת אלתבּאן… לבסוף יצאה ההפגנה לדרכה, אך לאן מועדות פניה? זאת איש לא ידע״ (עמ' 15).
זהותה של כרכוכ היא בראש ובראשונה זהות קרנבלית שעשויה בן רגע להתהפך מאושר לזעם ומעליזות חגיגית לאלימות דורסנית. אלעזאווי אוהב להקהיל את הציבור הכרכוכי המגוון בסצנות קולניות שהופכות לקטלוגים המכנסים את ריבוי הלשונות, העדות והתרבויות. הוא מתזמר במיומנות את הקקופוניה הצבעונית של קולות שאינם מתלכדים לכיוון אחד מוגדר. העלילה אינה מתפתחת באיטיות אלא ניצתת לפתע וקופצת לנקודות שיא שמהוות ארִיוֹת לרצ'יטטיב המקיף אותן. ממרחק גלותו בגרמניה, משחזר אלעזאווי את נפשה הפיוטית והקרועה מבפנים של העיר. פיוטיות זו מייצרת אפקט של הזרה בערבית משום שהיא טעונה בזהות התרבותית המעורבת שהרומן מתאר. העיר המצטיירת מן התיאורים אינה נטולה ממד אופראי. שמיה האפוקליפטיים צבועים בארגמן בגלל שדה הנפט, הבּאבּא גוּרגוּר, השוכן בקירבתה. היא מספקת לאלעזאווי סט של תפאורות מתחלפות למצבים של חיכוך מלא יגון ויופי בין לשונות ותרבויות.
שכיח למצוא ברומנים ערבים קטעי שירה קלאסית וקוראן שנועדו להגביה את המשלב הספרותי. אומנם הקוראן נוכח גם באחרון המלאכים, אך הוא מלווה בבתי שיר בולטים בזרותם של המשורר התורכמני הִגְ'רִי דֶדֶה (1881–1952), המופיע גם כדמות ברמת המציאות של הבדיה. השירה שאליה נושא עיניו הסופר היא תורכמנית לא פחות משהיא ערבית. ברגע מקסים בפיקחותו, מדקלם הג'רי דדה מרובע תורכמני בזמן שחבריו הכרכוכים ישובים במסגד בבגדאד. החבורה מחכה במתח לבשורות מן המלך בעניין משבר מקומי הנוגע לסלילת כביש שמחלל בית קברות, ודדה שר בעיניים עצומות ומתנודד מצד לצד: "גן של שושנים / הבא נצא לחפש גן של שושנים / אחר גן של שושנים לבקש יצאתי / אך לא שושנים, רק קוצים מצאתי." (עמ' 131). בשפת המקור אלו שורות עתירות מצלול ויופי מרומז. אלא שחבורת השומעים נדהמת כאיש אחד מהישירות הפוליטית: איך מעז המשורר לבקר כך את המלך, הם תוהים. בתוך בליל השפות, הדתות והתרבויות, שפת הרמיזות הפואטיות בתורכמנית היא מכנה משותף רחב.
המקומיות הרב־לאומית של כרכוכ הופכת אותה לאתר פעור לכוחות גיאופוליטיים גדולים: חברת הנפט מסמלת כמובן את השליטה הבריטית במשאבים, אבל הנוכחות האנגלית פותחת גם צוהר לשפה ולספרות האנגלית. הקפיטליזם האמריקאי מיוצג באמצעות בתי קולנוע שמקרינים מערבונים ולפיהם, בשלב מסוים, משרטט חמיד את תכנית הפעולה למהפכה. ניכרת גם השפעה סובייטית חזקה, הן במוטציה המחתרתית והמסואבת של הקומוניזם בכרכוכ והן כשאירוע מרכזי ברומן – שיבתם של ח'דר מוסא ושני אחיו על גבי צפלין – מהונדס בידי שירותי הביון הסובייטים. ישנם שרידים לדתות ואמונות סינקרטיסטיות שנוטות למרחב הפרסי, קוסמופוליטיות פן־אסלאמית שחורגת מתחומי הפן־ערביוּת, ואוריינטציה תרבותית לכיוון מרכז ומזרח אסיה על חשבון אירופה והים התיכון. העיר טשקנט באוזבקיסטן, שממנה חוזרים מוסא ואחיו כאילו היו באי כוחו של המַהדי, הגואל השיעי המיוחל, הייתה אזור מגע חשוב בין העולם השני של המלחמה הקרה – ברית המועצות הרב־אתנית – ובין יוצרים מאסיה, אפריקה ודרום אמריקה. חמיד שואב השראה לעשיית נפשות בכפרים נידחים ממודל הרדיקליזציה שפיתח מאו דזה־דונג. לשם השוואה, השכונות הקהיריות של נגיב מחפוז לעולם ישמשו אלגוריות לשלם חברתי מצרי; תיאורי השכונות העממיות בלטקיה בריאליזם הסוציאליסטי של הסופר הסורי חנא מינה (1924–2018) מעודדים גיבוש סולידריות נגד השכבה הפיאודלית בסוריה ולמען התנגדות לצרפתים. כרכוכ של אלעזאווי היא חידוש מרענן מבחינה זו בנאמנותה לעקמומיות אנושית משובבת שלא תתיישר לקו אחד ובקולניות שגוברת על תכתיבי ההגמוניה מבגדאד הערבית.
אך בסופו של דבר, הרומן עולה לגובה בזכות ההנאה שמספקת המלאוּת (amplitude) הריאליסטית המורכבת מפרטים עודפים. בזמן המבול האדיר שניתך על כרכוכ כל הדמויות נשארות כלואות בבית. "הדבר הטוב ביותר שאדם יכול לעשות בגשם ובחושך האלה הוא לישון," מעיר חמיד ניילון לאשתו. "כאשר עלה במדרגות המובילות אל שני החדרים שבהם התגוררו," ממשיך הטקסט, "שמע פעייה של אחת מכבשותיו של ח'דר מוסא ואמר בצחוק 'שלום גם לך!' אשתו, שעלתה מאחוריו, הזהירה אותו מפני המדרגות הרעועות, והוא השיב לה בחושך: אני מכיר אותן בעל פה, אחת אחת." (עמ' 27). הרגע הקטן מנצנץ בעודפות שלו ובנוי ביד רכה של מספר סיפורים מחונן. חמיד ניילון עולה למיטה ושוקע מהר כל כך בחלום שאינו שומע שאשתו שואלת אם הוא רוצה תה. "בחלומו", מספר אלעזאווי, "חצה את שכונת צ'וקור ואת העיר כרכוכ והגיע למרחב פתוח, ללא גבולות, מרחב מוזר שלא ראה מימיו." (עמ' 28) המרחב הנחלם והמוזר הוא, ככל הנראה, סיפור הרומן שנפרש לפניו.
