ככל שהתקדמה המאה הקודמת החברה החרדית הלכה והסתגרה לה בתוך עצמה, בהובלת מנהיגיה הרוחניים, תוך שהציבה עוד ועוד חומות חברתיות ותרבותיות בינה לבין הציבור הכללי בישראל. בשנים האחרונות ההפרדה הסוציולוגית אומנם נשמרת, אך בתוך כך קיימות תנועות מסוימות שמקרבות את הציבור החרדי אל מרכז הזירה התרבותית והאומנותית בישראל, על־ידי כך שהן פותחות צוהר המאפשר לתרבות הישראלית הצצה לעולמה של החברה החרדית. תהליך זה אינו מתקיים בחלל ריק, שכן המדינה תומכת בו, וכן תקציבים נוספים שלעיתים אף מייצרים אותו (באמצעות מימון שמטרתו לשלב את החברה החרדית ולגלות כלפיה פתיחות בחברה הישראלית). תנועה זו ממשיכה לשמור על זהותם ועל קבוצת השתייכותם של אותם יוצרים חרדים, אך מגלה את פניה גם בפני הציבור הכללי. התופעה התרבותית הזו מתגלה בטלוויזיה (שטיסל, שבאבניקים, מתיר עגונות); בקולנוע (האושפיזין, למלא את החלל); במוזיקה (שולי רנד, ישי ריבו) ובשירה.
כחלק מאותו תהליך מתרחשת בשנים האחרונות גם התעוררות השירה החרדית. יותר ויותר משוררים ומשוררות השייכים מבחינה סוציולוגית ללב החברה החרדית מתחילים לאט ובזהירות לכתוב ולפרסם שירה לירית בבמות חרדיות חדשות ובבמות ותיקות שאינן חרדיות במובהק. גם התנועה השירית קשורה בתנועה התרבותית הכללית, ואף במגמה רחבה יותר בעולם החרדי, שמרשה לעצמה, למרות הנוקשות ההלכתית, לייצר אומנות ולפנות גם אל הציבור הרחב, תוך שמירה על הזהות החרדית.
חשוב להבין כי תנועה שירית חדשה זו שונה מהותית ממה שנראה עד כה בעולם השירה החרדית. למעט המשוררת זלדה שניאורסון־מישקובסקי, האם הגדולה של שירה זו, מרבית המשוררים החרדים היו בודדים במועדם. כמו כן, רבים ממי שכונו משוררים חרדים לא השתייכו לליבת החברה החרדית הנוקשה. כמעט ולא ניתן היה למצוא משורר חרדי או משוררת חרדית למהדרין – תלמידי ישיבות חרדיות, בוגרות סמינר ולא אוניברסיטה, לובשי חליפות וחובשות פאות. לבסוף, וחשוב מכל, גם אם בעבר היו משוררים חרדים בודדים שכתבו שירה, ודאי לא היה מדובר בתנועה ממוסדת בעלת כתבי עת, חבורות, קהילות ספרותיות והתכנסויות שונות. תנועה כזו מתחילה להיווצר בשנים האחרונות, ועל כן ייתכן שבעתיד נתבונן על התקופה הנוכחית כימי לידת השירה החרדית החדשה.
כעת עלינו לשאול מהו טיבה של אותה קהילה ספרותית חרדית חדשה, ואיזו מין שירה היא כותבת: האם זו שירה לירית בעלת פואטיקה מוכרת וידועה שרק נכתבת בידי חרדים? עד כמה היא דומה לשירה אמונית־רוחנית של משוררים שהגיעו מהציבור הדתי לאומי, דוגמת השירה של חבורת "משיב הרוח" (שאף הם מציגים את זלדה כאימם הרוחנית)? או שמא מדובר בשירה שמציגה פואטיקה חרדית חדשה.
אחת הדמויות הבולטות בתהליך התעוררות השירה החרדית החדשה, שנהפכה במידה רבה לפניה של שירת הנשים החרדית, היא המשוררת שולמית אורבך. אורבך הקימה לפני כשלוש שנים את כתב העת "יחידה" המוקדש לשירה של נשים חרדיות, אחד משני כתבי העת הפועלים כיום ומפרסמים שירה חרדית נשית, לצד "קול. שירה. אישה" (עורכת: אביטל קשת, בהוצאת גלריית המקלט, מרחב ליצירה חרדית עכשווית). שני כתבי העת הללו נולדו במטרה לאפשר פתחון פה שירי לקהל רחב של נשים חרדיות, ובתקווה ליצור קהילת נשים חרדיות כותבות, ובכך הקדימו את המשוררים החרדים הגברים. ההפרדה המגדרית מתבהרת כאשר חושבים על הרצון להקים קהילה של קוראות וכותבות, הכוללת גם ערבי קריאת שירה וכדומה. אותה תפיסת צניעות עשויה להתבטא גם בצנזורה הפואטית שמכוונת את עריכת כתבי העת הללו, ומאזנת בין הרצון להתבטא למגבלות החברה החרדית בעניין הזה. כך, כפי שהעידה אורבך עצמה: "אם מישהי תשלח שיר שיהיה בו בדל כפירה חלילה, לא אפרסם" (מתוך ריאיון של אורבך לאמילי עמרוסי, פורסם ב"ישראל היום", 5.11.2020).
לאחרונה גם ראה אור ספר ביכוריה של אורבך, שברי אור, לאחר פרויקט גיוס המונים מוצלח. הספר הטרי מציב את אורבך כחוליה נוספת בשרשרת קצרה מאוד של משוררות שפרסמו ספרי שירה וחיו אורח חיים חרדי, ובהן זלדה המפורסמת ויהודית מוסל־אליעזרוב ולאה יפה'ן המוכרות פחות. קשה לומר שאורבך מציגה מהות שירית שונה ופורצת דרך. אם אנו מחפשים קול חדש, כנראה שלא נמצא אותו כאן. שיריה כתובים בשפה אמונית־דתית מוכרת למדי, בשילוב עם שפה יהודית־מסורתית שאינה חרדית במובהק ואינה נושאת בפיה בשורה חדשה. דוגמה לכך ניתן לראות בשורות הפותחות את הספר: "מִילְיוֹנֵי אוֹתִיּוֹת בְּתוֹכִי / מְחַכּוֹת / שֶׁאֶפַּח בָּהֶן נְשָׁמָה / שֶׁאֶרְקֹם כְּסוּת". שורות ארספואטיות־מיסטיות אלו מציגות את תהליך הכתיבה כבריאת האדם, והן מרמזות הן לתיאור בריאת האדם בספר בראשית ("וַיִּפַּח בְּאַפָּיו נִשְׁמַת חַיִּים") והן לחזון העצמות היבשות ("בֹּאִי הָרוּחַ וּפְחִי בַּהֲרוּגִים הָאֵלֶּה"). כמו כן, חלק מהשירים בספר נראים כחיקוי חיוור של זלדה או של אגי משעול, ולעיתים כוללים גם פאתוס דתי מתקתק, כמו בשיר "שחר": "בְּשָׁעָה שֶׁהָעוֹלָם נָח / אֶת שְׁאוֹנוֹ / מִתְעוֹרְרוֹת הַצִּפּוֹרִים / לִצְעֹק בְּקוֹל גָּדוֹל: / יֵשׁ אֱלֹקִים!". מדהים להשוות שיר כזה, בעל טון כמעט אינדוקטרינטיבי, לשורות נועזות כמו "עַל תַּלְתַּלֵּי נַעֲרָה בּוֹעֵר הָאֱלֹהִים / וְלֹא יֵבוֹשׁ", שכתב לפני מעל למאה שנה המשורר החרדי יוסף צבי רימון. אף על פי כן, חשיבותה של אורבך אינה טמונה בשירה שהיא כותבת, אלא בעצם העובדה שהיא משוררת חרדית המובילה כתב עת חרדי נשי ופועלת בפנים חשופות ובשמה האמיתי, ואגב כך היא נוטלת חלק מרכזי בתנועה החדשה.
עדות נוספת להתעוררות השירה החרדית החדשה כתנועה רחבה ניתן למצוא בשני גיליונות כתבי עת שפורסמו לאחרונה. הראשון הוא הגיליון הרביעי של כתב העת הפואטי־פוליטי יהי – שמוקדש כולו ליצירה חרדית – הנערך בידי המשורר אלחי סלומון, אסתי ביטון-שושן ועדן אביטבול. יהי אינו מתייחד בעיסוקו בשירה חרדית, ובמידה רבה הוא פונה לקהל דתי וחילוני כאחד. עם זאת, בגיליון עב כרס זה כתב העת מציג שירים, סיפורים ויצירות אומנות משלל סוגות של יוצרים ויוצרות חרדים בלבד (שחלקם פורסמו בשמות בדויים). הגיליון מעורר השתאות נוכח העושר, המגוון והאיכות של היצירה החרדית הכלולה בו; ובשל היותו מפעל של כינוס מתוך יצירתם של רבים, הוא מצליח להשריש את התפיסה שגורסת כי היצירה החרדית החדשה היא תנועה רחבת היקף ומגוונת שמקורה ב"כל גווני הקשת החרדית האינסופית", כפי שמצהיר דבר המערכת. עקב כך, וכפי שניתן לצפות מאסופה של שירה צעירה, הגיליון כולל מגוון משתנה של איכויות ורמות, וכלולים בו שירים בוסריים ולצידם שירים בשלים יותר.
אחדים משירי המשוררות הנכללים בגיליון מאלפים בחושפנותם האמיצה והבוטה, המעניקה פה לקול הנשי החרדי הסובל מהשתקה ומצנזורה פנימית וחיצונית. מעניין להשוות חלק משירי הנשים שבגיליון לשיריה של שולמית אורבך ולעדותה על הצנזורה שהיא מפעילה לעיתים כעורכת שירה. ייתכן שהסיבה לפער זה טמונה בבמה של יהי, שפונה לציבור הרחב ואינה נתונה ללחצי הצנזורה של המגזר החרדי. כך למשל נכלל בגיליון השיר המרדני "מאה שערים" מאת הילה בכר, שקשה להאמין שהיה זוכה להתפרסם בכתבי העת החרדיים: "נוֹגֶסֶת בִּפְרוּסָה מִכִּכַּר הַשַּׁבָּת / גּוּפִי נִרְעָשׁ / מֵעֵין מַגֵּפָה / חוֹלֶצֶת מַגָּף וְחֻלְצַת כַּפְתּוֹרִים / פּוֹרַעַת שְׂעָרִי / מֵאָה שְׁעָרִים נִפְתָּחִים בְּפָנַי". גם שירה של אלישבע מזרחי מציג ביטוי חריף המתנגד למשטר הצניעות החרדי על פרטיו ודקדוקיו: "הֵי אַתְּ / כְּבָר שָׁמְרוּ לָךְ לְמַעְלָה מָקוֹם בַּגֵּיהִנּוֹם […] נוּ, 15 סֶנְטִימֵטֶר מִתַּחַת לַבֶּרֶךְ / וְעוֹד שְׁנַיִם מִתַּחַת לַמַּרְפֵּק / קָטָן עָלַיִךְ".
שירי הגברים שבגיליון פותחים צוהר אמיץ וחשוף לחלקים בעלי ניחוח זר ונסתר בעולם החרדי – ההתרחשות בין כתלי הישיבה: "הִנֵּה אֲנִי עוֹמֵד עַל / סַפְסָל בְּמֶרְכַּז בֵּית הַמִּדְרָשׁ / וּבְפָנִים שְׁלֵווֹת קוֹרֵא שִׁירִים / סְטֶנְדְּרִים עָפִים עָלַי מִכָּל הַכִּוּוּנִים" (יוסף לרר); המפגש עם הרב: "מְתוּקוֹת סְטִירוֹת שֶׁסָּטַר בְּפָנַי מָרָן עָלָיו הַשָּׁלוֹם יוֹתֵר מִכָּל לִטּוּפִים שֶׁבָּעוֹלָם" (בניהו טבילה); ואפילו המקווה: "בַּמִּקְוֶה שֶׁל צַאנְז / מְדַבְּרִים הַרְבֵּה גְּבָרִים / בְּגַטְקֶעס / מְסַלְסְלִים פֵּאוֹת חוּמוֹת / מְגַלְגְּלִים מִלִּים זָרוֹת / בְּיִידִישׁ שֶׁמְּדַבְּרִים רַק / בַּמִּקְוֶה שֶׁל צַאנְז" (יעקב אייזנטל).
בלב הגיליון מופיעים כמה דפים שחורים ובהם שירים מטלטלים העוסקים ב"אסון מירון" שבו נספו 45 גברים וילדים, מרביתם בני החברה החרדית. השיר "בר יוחאי" מאת אסתי ביטון ששון הכלול בשער זה עושה שימוש מבריק בביטוי התלמודי: "כדאי הוא ר' שמעון (בר יוחאי) לסמוך עליו בשעת הדחק": "רַשְׁבִּי שֶׁהִכַּרְתִּי כְּדַאי הוּא / לִסְמֹךְ עָלָיו / בִּשְׁעַת הַדְּחָק אֶפְשָׁר / לָבוֹא אֵלָיו לִשְׂמֹחַ / עַד כְּלוֹת / אוֹ לִבְכּוֹת עַל מַר". שער האבל נחתם במחזור שירים קורע לב מאת בן ציון גולדשטיין, מטובי המשוררים ששיריהם נכללים בגיליון, בשם "קינה באין מינוח אחר". שירי המחזור מציגים שירה סוערת וכואבת המדלגת בין עברית, ארמית ויידיש, בין ביטויים וארמזים תלמודיים ושפה ישראלית עכשווית – שירה בשפה חרדית של ממש:
ה
כַּבַּאי קָרָא בַּמֵּגָפוֹן:
רְדוּ מֵהָרִים, מֵעֵצִים חַיִּים
צְאוּ בָּנַי חֲבִיבַי מִמְּעָרוֹת קְדוֹשׁוֹת
הַגְּבִיר הַגָּדוֹל תּוֹרֵם לְכָל אֶחָד וְאֶחָד
חַ"י רוֹטֶעל מַיִם מַיִם
הַצִּבּוּר הָרָחָב מֵת לִשְׁתּוֹת
תּוֹהֶה בּוֹהֶה נוֹהֶה מֶה מֶה
מַנְשִׁים עַצְמוֹ
מְבַקֵּשׁ נְתִיב אֲוִיר
אֶחָד בָּא אֵלָיו בַּחֲלוֹם הָאוֹר שֶׁבִּקְצֵה מִנְהָרָה
וּבַת קוֹל לֹא קָרְאָה וְלֹא אָמְרָה
וְלֹא לָחֲשָׁה
הַלְהַחְרִיב עוֹלָמִי יָצָאתָ
זָקָ"א אָסְפוּ לְשַׂקִּיּוֹת גְּדוֹלוֹת
פּוֹלִיטִיקָאִים טִאְטְאוּ
יַחַד עִם סָנֵגוֹר
שֶׁיִּהְיֶה נָקִי וְטָהוֹר
וֶאֱלוֹהִי
וְאַבְרָהָם עוֹלֶה לַקֶּשֶׁר וְצוֹעֵק
יֵשׁ לִי עֲשָׂרָה אִיקְסִים צַדִּיק עִם צַדִּיק
חָלִילָה לְךָ, הֲשׁוֹפֵט כָּל הָאָרֶץ
לֹא יַעֲשֶׂה מִשְׁפָּט.
אותו בן ציון גולדשטיין הוא אחד משני העורכים (עם אלי שטרן) של כתב עת חרדי חדש לגברים בשם מיגו (בארמית: מתוך). הגיליון הראשון של כתב העת מעוצב לעילא והוא אחד מכתבי העת היפים לעין שבהם נתקלתי. מיגו כולל שירים של קבוצה המכונה "מקום של אש" (על־פי שיר של זלדה), המונה כשלושים גברים חרדים כותבים, אשכנזים וספרדים כאחד, ששירים של חלקם מופיעים גם בגיליון של יהי. כתב העת הוא התוצר המוגמר, אך לא האחרון, פרי כמה שנות עבודה של הקבוצה.
ייחודיותו של כתב העת בנוף החרדי היא בולטת: גברים חרדים, יושבי בית המדרש, מתכנסים לקבוצה סביב אהבתם לשירה ויחד הם כותבים, עורכים ומפרסמים שירה בעשייה שכולה חרדית למהדרין. אומנם אחדים מן המשוררים המשתתפים בכתב העת כבר פרסמו בעבר שירים בבמות ספרותיות "חילוניות", אך אף על פי כן דומה שמיגו שונה באופן מהותי, מפני שאינו פונה החוצה אל העולם החילוני והתרבות הכללית, אלא דווקא פונה פנימה, אל החברה החרדית עצמה. בכך ייתכן שהוא מייצר תנועה אומנותית שונה לחלוטין – לא יצירה חרדית שנועדה לקהל הרחב, אלא יצירה חרדית שנולדה בעולם החרדי, שאליו היא מחויבת ועבורו היא מיועדת.
מיגו אינו רק יפה לעין ותוכנו מרגש ומרתק. מבין השירים עולה וצומחת אותה שפה שירית חרדית חדשה שאינה מתנצלת או מוסיפה הערות שוליים כשהיא משלבת ידייש, ארמית, עברית מקראית או חז"לית, אך גם עברית של יום־יום, מן הבית ומן הרחוב. שפה זו איננה שפה סינתטית המתהדרת בעושרה ובגיוונה, אלא ייצוג ממשי של פסיפס הלשונות החרדי. בדומה לכך, השירים רוויים בארמזים מקראיים ותלמודיים ועושרם התרבותי והטקסטואלי כמעט מסחרר: "הַיְּשֻׁרוּן שֶׁבִּי שָׁמַן / וַיִּבְעָט בְּשׁוּעֲלֵי הַזְּמַן" (יעקב מתן); "זְרוּי מָטָר אֲנִי / מוּשָׁט לְלֶקֶט וּלְשִׁכְחָה" (בן ציון גולדשטיין); "שֶׁיַּבְטִיחוּ / זֶה לֹא גּ'וּנְגֵּל סְתָמִי / זֶהוּ עֵמֶק בָּכָא / זֶהוּ גַּן / גַּן מְבוּכָה" (ישראל כהן); "מִזְמוֹר לְאִישׁ בְּבָרְחוֹ מִפְּנֵי עַצְמוֹ" (אלי שטרן) ועוד. השפה השירית מרובת הארמזים אינה מנסה להנגיש את עצמה לקוראים או לעמוד על מקורותיה; היא אינה מוסיפה הערות שוליים או מרגישה צורך להתנצל על עושרה. זאת בניגוד לגישה שירית עכשווית אחרת (שמובלת על־ידי משוררים, עורכים והוצאות לאור כאחד), שחוששת לאתגר את קהל הקוראים ומקפידה להנגיש ולאזכר במפורש כל אזכור תרבותי, ביטוי משפה זרה או ציטוט.
היד מדפדפת, העין קוראת והראש מתקשה לעכל – שירה של עשרות גברים חרדים שכותבים באמת ובאמונה על אהבה, משפחה, חינוך, חיבוטי נפש ודת. כעת ניתן לשאול לאן פניה של השירה החרדית החדשה. האם כתבי העת המיועדים לשירה חרדית ימשיכו להתרבות ויתפרסמו יותר ויותר ספרי שירה של משוררים ומשוררות חרדיים, או שמא תגיע בקרוב תגובה חרדית שמרנית, מה שיוליד מנגנוני צנזורה או סימון של משוררים אלה כפורצי גדר ומסיגי גבול.
מעבר לשאלה הסוציולוגית, עומדת השאלה הפואטית: כיצד תתפתח השירה החרדית המדוברת? האם הגעתה לציבור הישראלי הרחב תוביל לשינויים ביחס אל החברה החרדית או אפילו תשפיע על השירה העברית העכשווית? האם תיווצרנה בתוכה מגמות שיריות חדשות ופואטיקות שטרם נראו בשירה העברית, הנובעות מהרקע החברתי והשפתי המיוחד של המשוררים? או שמנגד, אולי ההתמסדות והלגיטימציה לשירה חרדית, לצד החשיפה של המשוררים לשירה עברית ולשירת העולם, דווקא יחלישו את עוצמתה וירסנו את תכניה וצורתה עד שהיא תתכנס לתלם שירי מוכר וידוע. כך או כך, אל מול התנועה הזו זלדה ויוסף צבי רימון בוודאי מחייכים מן השמיים.
