הסיפור מפורסם: יהונתן גפן נולד וגדל בעמק יזרעאל, בנהלל, סמל מיתי עגול של ההתיישבות החלוצית החקלאית, לשושלת ששורשיה ברוסיה–אוקראינה. כסאגה רבת העלילות שהיא, גיבוריה היו ועודם כוכבי הוליווד ישראלית היסטורית סבוכה ומתוסבכת. וכשאתה ילד, ואתה רוצה גם להסתתר וגם להיראות, כי הדנ"א הזה שלך עלול לבלוע אותך ולך תוכיח שאתה קיים בכלל, מה עוד אתה יכול לעשות מלבד לאסוף את כלי העבודה המשפחתיים – אומץ ובדידות קשה, יכולת לחימה מוכשרת בשדה הקרב וחריצות עיקשת של חקלאים בני דת א.ד גורדון – להשחיז ולשכלל את כשרון הכתיבה שהורישו לך סבתא דבורה דיין ואימא שלך, ולגדול להיות איש מילים שנון. מעיין נובע, מורד לוחם פוסט טראומטי, אוהב, ציני, צוחק, שידו בכל תחום כתיבה.
"מי שמביט בי מאחור / לא יודע מי אני… / מי שמביט בי מאחור / לא יכול לשאול אותי / ילד, שלי מי אתה / מה אתה עושה פה, למה אתה לא בגן / מתי תסתפר כבר? / מי שמביט בי מאחור / לא יכול לשאול אותי / שאלות ששואלים מלפנים […] יש בשכונה שלי כמה אנשים שאין להם שום סיכוי לראות אותי מלפנים." (מתוך "מי שמביט בי מאחור")
מי כתב את השיר? ברור שלא ילד, אף על פי שהוא נוכח פה במלוא מרדנותו, במתיקותו הכעוסה ובצורך הנוגע ללב להסתתר ולהיראות. תרגום התודעה הילדית ליכולת מילולית בוגרת, מבריקה ומלאת חן והומור, היא סוד הכתיבה של יהונתן גפן לילדים, והיא הגרעין בכל סוגה אחרת שגפן כתב ופרסם בשפע מתפרץ. הוא תמיד הילד עם הגומות שכותב שירים לאימא, לקבל ממנה עוד נשיקה; הוא פיטר פן, מלך "ארץ לעולם לא", שוונדי תופרת לו את הצל שהלך לאיבוד; הוא התפסן החוצפן בשדה השיפון; הוא אטריאו, הנער הלוחם ב"הסיפור שאינו נגמר" שיוצא לגאול את גלקסיית "פנטזיה" ומבין שרק שֵׁם אימו המתה יציל את הנסיכה הגוועת; והוא דון קישוט, הגיבור הרומנטיקן שמצעיד את רוסיננטה שלו – אף על פי כן בעקבות הדגל המתנופף של בוב דילן: הצ'יף, הנביא, מורה הדרך.
גפן כתב שירים בעברית נהירה, מוזיקלית מאוד מעצם טבעה וטבעו, בקלות פשוטה, לפעמים משלומפרת ובדרך כלל כריזמטית. וכריזמה היא כידוע סקס אפיל ששום כשרון לא כובש לבבות בלעדיו. לעומת הפרוזה שלו (שאליה לא אכנס פה), המשוננת והלא מוותרת על פרטי כל מה שהיא מסמנת כמטרה, הפואטיקה נשארת לרוב לירית וחפה מתוקפנות; בוחרת להימנע מאמירות גלויות מדי על המכאיב ביותר, לרפרף מעליו בחיוך מֵקֵל, לעתים קרובות אירוני. "הרגע בו אתה מתחיל לברוח / הוא הרגע שלא יקנה ממך שקרים / ופתאום מה שנבל רוצה לפרוח / ואולי זאת רק פריחת ההדרים. / אתה עוצר, וכל מה שראוי לחיות למענו פתאום נהיה / רחוק ולא נכון, כמו שגיאה / כמו גשם שתופס אותך בלי מטריה." (מתוך "פריחת ההדרים")
מי ששלחה את יהונתן גפן לכתוב שירי אהבה היא דולסיניאה הלא מושגת: "כיוון שהגשם במילא זלף / העצים נשבו וטיפות זלגו / מענף לענף / כיוון שבמילא הים געש / הגלים קצפו והחול נרטב / והיית לבד וחיפשת חבר / זה היה סיפור של חורף / לא יותר." (מתוך "זה היה סיפור של חורף") רוב רובם של שירי האהבה שלו – למי שהן לא אחיותיו או בנותיו, ציפורות לבו החם – הם געגועים ללא אפשרי, למה שהופר וחלף, בכל גווני מצבי הרוח המשתנים. "האישה שאיתי" ו"סיגליות", שניהם סיפורי אהבה ארוכת זמן, הם תרגומים מספרדית שהוא כתב בתיווכו של דיויד ברוזה.
אולי הרומנטיקה המסוימת הזאת נספגה בו, כמו ברבים מבני הדור שלנו, דרך הספרות הרוסית הקלאסית. נשים שמשליכות את עצמן בשיברון לב על פסי רכבת וגברים שלא יודעים להחזיק אהבה היו הלחם והמים של בני הנוער אוהבי הספרים אז, עם ערגת שירי העם הרוסיים היפים כל כך גם בעברית, בהרמוניה של שני קולות. משוררי הקונצנזוס בהתיישבות שקראה לעצמה "העובדת" היו אלתרמן, רחל, לאה גולדברג, שלונסקי וטשרניחובסקי. וההתנגנות הרוסית בכתיבת כל המשוררות והמשוררים האלה – בהדהודי השפה, במקצבי השיר הבהירים, ארבע פעמות, שלוש או שתיים, בחרוזים שהם קסמים ומוזיקה בפני עצמה – זרמה כמו דנובה פנימית מתחת לשדות העמק, לגבעות, לכינרת האחת והיחידה, והֵשׁיטה גם הרבה מהכתיבה השרה של יהונתן גפן. אחרי שנים, בהסתכלות מפוכחת על ההיסטוריה הרוסית לדורותיה והטוטליטריות הרצחנית שלה על שלל צורותיה, הוא כתב: "חלמתי חלום על דנובה / על השלג נטשה ופייר / שיר על חלום הם נגנו בה / שהיום הוא נשמע קצת אחר. / לפייר קול עצוב ונטשה / מחייכת חיוך של דמעות / את הצחוק הרוסי לא תשמע שם / אמא רוסיה שותקת מאוד." (מתוך "'נטשה ופייר")
למות מהחרוזים האלה. ואני מוסיפה הערה כללית מתבקשת: כמעט אי אפשר לקרוא את הטקסטים של גפן נטו בלי שישָּׁמעו בהם שותפיו ליצירת השירים: המוזיקאים והמוזיקאיות המצוינים והמצוינות ביותר.
העמק הוא חלום, אבל לא בהכרח של מי שגדל בו. בעקבות ההתרחקות (היחסית) של גפן ממנו אני מתרחקת מהסיפור הביוגרפי ונשארת עם השיר. "אופליה הקטנה הייתה גדולה ממני. / ובעיניה שקט לא מכאן. / אופליה הקטנה הייתה יפה ממני. / וחכמה ממני כל הזמן. / בגיל חמש עשרה היא התמסטלה מיין./ היא לא לבשה מתחת שום דבר. / האנשים אמרו והם אומרים עדיין / שהיא נותנת שם לא טוב לכפר. […] אופליה הקטנה רצתה תמיד לנוח / היא לא הבינה מה זאת אהבה / הכדורים שלה עשו לה מצב רוח רע / ומין צורה כזאתי עצובה. עצובה. / אני זוכר אותה יפה ומחייכת / כשלקחו אותה בסוף אל המוסד / וארבעים דודים עמדו על יד הדלת / ובתור נישקו לה את היד." (מתוך "'אופליה הקטנה")
"פחות ועדיין, עדיין פוגע". וכשאתה יהונתן גפן, אתה נלחם בסאגה המיתולוגית באותה מידה שאתה שבוי בקסם שלה. הסקרנות והמרחקים הנפתחים מטיסים אותך אל עולם גדול ואחר מתבנית נוף הולדתך, שממילא ומזמן כבר לא מספקת אותך ואתה מואס בתכניה ובערכיה. החלום רצה להתממש בהשתייכות לתרבות המוזיקה המחשמלת של רוק ורית'ם&בלוז. בתגליות הסמים והסקס החופשי, בשפה שלמה, חדשה, תודעתית־מילולית־פוליטית, שמנסחת הבנות אקוטיות בישירות נטולת פאתוס: "אתם – אדוני המלחמה שרוצים להרוס את העולם. / אתם – שהמצאתם את הרובים ואת הלהביור. / אתם – שבראתם את מטוסי הקרב ואת הנפל"ם. / אתם – שתמיד נשארים מאחור. / אתם – שלא עשיתם שום דבר בשבילי מלבד לזרוע הרס מסביבכם./ אתם – שמשחקים בעולם שלי כאילו שזה צעצוע שלכם./ אתם – ששמים לי רובה ביד ואומרים, "נו, ישחקו הנערים."/ אתם – שתמיד מביטים מהצד – רחוק מאיפה שעפים הכדורים./ אני מביט לכם לתוך העיניים / ורואה את המוח שלכם, המפחיד./ כמו שרואים דרך המים את הבוץ בקרקעית." (מתוך "אדוני המלחמה" של בוב דילן בתרגום יהונתן גפן)
מי יכול לתרגם את השיר הזה ככה, בסערה תהומית. רק מי שכתב: "אני כותב שמי שלא היה שם יידע שכל שלום עדיף על יום אחד שכזה, שבו ילדים בני תשע עשרה שוכבים מרוטשים אל הסלעים וילדים אחרים הופכים בן לילה למטורפים" (מטור ב"מעריב"), ומי שהנסיך הקטן מפלוגה ב' צנח לידו על החול הרך והבטיח לו שישוב: "והיה אם יופיע שם ילד אחד / שפניו שוחקות ושיער לו זהב / תדעו שזה הוא ותושיטו לו יד / ולטפו את אבק המדבר מעיניו. / ואז תעשו עמי חסד קטן / כתבו נא מהר לכל אימותינו / שירווח להן קצת ויפוג צערן" (מתוך "הנסיך הקטן").
"היונה הלבנה כבר זקנה", הוא אמר. הקרבות נגד אדוני המלחמה, שחיתות השלטון, פוליטיקת הדת המסואבת, זוועות הכיבוש ועריצות ההתנחלות בשטחים, הפכו למלחמת עצמאות קשה על הדמוקרטיה הישראלית, המותקפת בידי האופל של נתניהו ושל שותפיו הקרימינליים. קצת לפני שגפן מת הוא כתב לחברו כאח לו יאיר לפיד: "כמתאגרף מקצועי אני מבקש ממך, בימים הנוראים האלה – אנא, הסר את הכפפות והכה בהם ללא רחמים, גם מתחת לחגורה. אחורנית ימינה, מכה לסנטר ונוק־אאוט קטלני No more nice guy . […] אני מכיר את זה טוב: כעוכר ישראל אני יודע – אם אני שנוא אני קיים. וכן, למדתי גם לשנוא וכתבתי לא פעם: רק מי ששונא את הארץ שהוא אוהב הוא פטריוט אמיתי […] אין לי ספק שאנחנו נחזיר את הצדק והדמוקרטיה וננצח את כוחות הרשע המתפשט והכללי. השנאה תתחלף באהבה."
אמן, יהונתן.
יקרת לנו מאוד. תודה על השפע שהענקת.
