במערכון המפורסם מרחוב סומסום, "רוצה להיות שם", ניצב ילד המבקש להבין את ההבדל בין "כָּאן" וְ"שָׁם" ולהעפיל אל השם הנכסף. לשם כך, הוא מתרוצץ הלוך ושוב בניסיון לרדת אל שורש הסוגיה, אך בכל פעם שנדמה כי הוא מעפיל אל השם, הוא נתקל בדמות מבוגרת שמכזיבה אותו, ממירה את השם לכאן בקלות בלתי נסבלת, ושולחת אותו חזרה אל השם, רק כדי שיגלה מחדש כיצד הוא מתפוגג ועוטה את כסותו הקַרְתָנִית – כאן.
בפורום שבו נכחתי לאחרונה, הרצה הזן־מאסטר הישראלי גיל אלון והציע כי בשל טשטוש והגחכת ההבחנות וההיררכיות המרחביות המערכון הוא "זן טהור". הפער החמקמק והדרמטי הטבוע אפוא במתח בין פרובינציאלי ואוניברסלי, זמני ונצחי, הוא במידה רבה זה הניצב בליבת הספרון הדק והגועש אף אחד לא בא, לא בדרך, לא יבוא, כאשר לתפקיד הילד מרחוב סומסום – נדרש כרמלי עצמו.
זהו ספר מסעות קונספטואלי־היברידי שבו תוהה כרמלי, כגיבור ספרו ("אני אמצעי ספרותי שבדיתי הלילה", עמ' 7), על אודות הקיום האנושי הפרובינציאלי והארעי שיועד לו ביקום בעת הזו. הטקסט אינו מתארגן לכדי מבנה תמטי נהיר, אלא מדלג בין שלבים, אנקדוטות, הגיגים, ותפניות בחיי כרמלי. ההתרחשות וההרהור נעים בחופשיות על פני צירי הזמן והמרחב ומתייחסים לילדותו בכפר סבא ואהבותיו הנכזבות, שירותו הצבאי, שיטוטיו בברלין ודמויות מכוננות בדרכו. אלו נורים באסוציאטיביות פרובוקטיבית כפריקת עול קיומי ("הוויה אדירה, מדוע אינך מתחילה מפץ גדול שני ממני? […] מהזרת שלי או מההתלהבות המוגזמת שלי, או מהאינות המושלמת שלי", עמ' 41); בליל פנטזיות וזעקות, המשתרע לאורך הקריאה כהכלאה פרודית בין מונולוג וידויי, תפילה ומחאה.
כרמלי מתאר עצמו כאינדיבידואל מתוסכל המתבוסס בתהום הפעורה בין מאווייו הפנטזמטיים, ובין יכולתו להגשימם – פער המחייב תביעת צדק קוסמי־פואטי־חלוקתי. תביעה זו מתעלה אל מעבר לארצי ונושאת עיניה אל היקום רוויי הערפיליות והפלנטות הרחוקות, הנשלט בידי ישות מטפיזית המכונה "בעל־חלל". זו כמיהה נכזבת לגאולה שאינה מסתפקת בתִּיּוּר במרחבי היקום כאורח זר, אלא במפגש בלתי אמצעי עימו; בהשגתו, בידיעתו, ואף בלהיות כולו: "האדם שביקש להיות אלוהים אבל היה גדול עליו משרה מלאה" (עמ' 15).
מבין שפע התובנות ודברי התפילה, אתמקד במה שאני מזהה כניסיון פרודי רדיקלי להיחלץ מחוויית התלישות, חוסר הישע והאבסורד באמצעות פירושה מחדש. חוויה זו, הנובעת מהשעבוד למגוון אוטוריטות – מהכפיפות אל חוק הכבידה – ועד חובת הטִלְפּוּן אל סבתא, משמשת מסד למצב קיומי חלופי: שטח הפקר אקזיסטנציאלי־ספרותי, "בלי סוציולוגיה, ביולוגיה […] הוויה אחת שהיא אני־לוגיה (עמ' 7). קיומו של שטח זה תלוי במאבק תמידי להתרת כבלי המשולש הפרדיגמתי – חֶבְרָה־מרחב־זמן – שבתחומיו התרגלה הנפש לתפוס עצמה, ובשחרורה אל קוסמוס גשמי ורוחני. מהלך זה מעוצב, בין היתר, באמצעות רטוריקה וסגנון מתיילדים ומשחקיים. זהו מסע בין תחנות חיים המגחיך אותן כנדבכים מכוננים, מטעים את הכזב שבהן ומעמת אותן כנגד הכמיהה הקמאית להפקרות טוטאלית.
בראשית המסע, כרמלי מתאר כיצד הלילות זרועי הכוכבים חושפים בפניו מנעד בלתי נתפס, "אחוזה רחבת ידיים" (עמ' 15) שבה נערך עבורו סיור בטרקלין, בחדרי השינה והאורחים, ואילו כשמפציעה השמש "פתאום משתנה הנימה […] ואומרים לי: ואתה ישן שם. ושוב מצביעים על כדור הארץ" (עמ' 15). רצונו העז להיחלץ ממרקם החיים המקורקע ("שמישהו יעשה לי סולם גנבים לחלל", עמ' 69) והארעי ("לחיות שמונים שנה ביקום של מיליארדים", עמ' 75) גלוי ומפורש לכל אורך מסעו.
בהמשך מתוארים בני משפחתו כסימבולים של התאבנות פלנטרית; מְתַוְּכִים כוזבים בינו ובין הכוחות הכובלים אותו. אביו, לדוגמה, המגלם אבהות גוערת המפצירה בבן החולמני להתנהל בפרגמטיות, תופח במהרה לממדים מטאפיזיים: ארכיטיפ המייצג שושלת פטריארכלית אטומה המורישה מצוקה בין־דורית בשתיקה והדחקה ("האבא פוחד מהמשורר כי האבא משורר בעצמו", עמ' 23). זוהי קינה על אודות אובדן האב כחונך ("עשיתי מיפוי גנטי אישי, גנאולוגיה של מאתיים אלף שנה, ולא מצאתי אבא", עמ' 23), שאינו גואל את הבן מהעדר הפשר, אלא מקרקע אותו ארצה כשליח גרביטציוני.
ואולם, כאמור, חוויית התלישות המתוארת אינה רובצת כנתון סופי אלא נחגגת במופגן, כבסיס לפוזיציה ביקורתית: פרודיה על העלילה האינדיווידואליסטית כטרגית וכוזבת, בבחינת "כך הגעתי עד הלום". לכן חושף כרמלי את אי־יכולתו להגשים את חלום ילדותו המקורי – לתור את היקום כאסטרונאוט – כנתון עגום ותו לא; דינו כמשורר מתגלה כברירת מחדל, פרי השתלשלות דטרמיניסטית. בנימה הומוריסטית הוא מציין כי אומנם "לא ראיתי לידי עוד אנשים וחשבתי שהינה – הגעתי לחלל החיצון" (עמ' 11), אך הוריו צדקו: הוא אינו אסטרונאוט, הוא "סתם מרחף" (עמ' 11).
ביקורת זו מומחשת גם בדמות התאהבותו של כרמלי במורתו עליזה שמש בבית הספר היסודי. הוא מתאר זאת כאיחור ב"עשרים או שלושים שנה מתוך ארבעה עשר מיליארד" (עמ' 30), וכך ממקם התאהבות ספונטנית, ילדית ואנקדוטלית, בהקשר של קוסמוס אקראי. התנצלותו, "סליחה, לא נכחתי כשהקריאו שמות" (עמ' 30), שתּוּזְמְנָה באיחור מכובד, משקפת את התיילדותו. שהרי, תוקף חומרת היעדרותו מהכיתה נמוג מזמן, מה שמגחיך את ההתנצלות התמימה לכאורה ומציג את הסמכות החינוכית כפיקטיבית וחולפת. יותר מכך; העיתוי המאוחר מבקש לערער את ההנחה לפיה חסרונו בכיתה כלל הורגש – לפיה, להיות מורגש זו תופעה קיומית שהיא בכלל אפשרית.
כך כרמלי כורת בזה אחר זה את הענפים שמהם הוא משקיף על העולם – כבן לאב, כתלמיד למחנכת, כילד חולמני לקיום שרירותי – וממשיך לחפור "מנהרה אל סין", שטח הפקר, מוסד לתעייה ולפינטוז. דומה, אפוא, שההפקרות נכרכת בהתיילדות ובמשחק. אילו היה יכול, היה כרמלי מחיל ריבונותו בכול ומפקיע את הקיום כליל; מהמחשב "אלוהים לא לחלוק דבר, לא לחלוק מחשב עם אחי, שיהיה לי מחשב משלי" (עמ' 8) ועד הקוסמוס, אודותיו הוא תוהה, "איך מפלטרים פה את הלוגו־ירח המוקרן לילה־לילה […] כשמאחוריו אין מוצר בכלל, לפחות לא כזה שאנחנו יכולים להרשות לעצמנו?" (עמ' 39). מקור האינפנטיליזציה בהקשר זה הוא בהכשרת הרכושנות הקנאית ובפירוש הכורח לחלוק כמזימה שנתפרה כנגדו באופן אישי (ואם יתברר אלוהים כאשם, שיהיה!). זוהי, אפוא, השתעשעות ברעיון שלפיו הפתרון לניכור מהמציאות הוא בהפיכתה למוצר שאפשר לרכוש, בבחינת רכוש וכבוש, צרוך ומלוך! כך, באחרית הימים, יהיו הן המחשב הן הירח מוצרים בקניון ההפקר.
ההתיילדות מעוצבת לעיתים כמעשה שובבות – "אם זאת מסיבת הפתעה, גלה לנו [בעל־חלל, ד"מ] איפה מסתתרים החברים, נהיה ילדים טובים, אנחנו לא נספר…" (עמ' 38), ככזו, היא פטורה לכאורה משיפוטה של האוטוריטה הספרותית הממשטרת, ולכן חותרת תחתה לטובת התרוצצות מופקרת בגן השעשועים הקוסמי. כך מתהווה יחס דיאלקטי בין כרמלי המבוגר והמיושב ובין כרמלי המתיילד; הוא קטן, לא מבין, חסר ישע ("קחו אותי […] מאמא ואבא למדף הגבוה, אני לא מגיע", עמ' 42), הגם שהוא מטיח את כל האמת בפרצוף: "אף אחד לא בא, לא בדרך, לא יבוא". מלך היקום, עירום.
הפרודיה המתיילדת היא נחמה פורתא עבור הנשמה האסטרונאוטית המצויה. היא מבקרת את הציווי המודרני לחטט באובססיביות פתטית בנבכי הנפש כמוצא קיומי, כל שכן כפרקטיקת גאולה פרטית; הווידוי האקסהיביציוניסטי והמשתפך כהסתלבטות, חשיפת המודחק כדַּחְקָה. מעמדה זו, נוח יותר להלל ולבטא בזעקה את התשוקה הקמאית בהפקרות כאמת קיומית, למרות (או, איך לא) בגלל, חשיפתה את האינפנטיליות המקננת באדם בלהט אוונגרדי.
זהו טקסט אקספרימנטלי, רווי אנקדוטות, רעיונות ומשחקי לשון, המותח באופן ממזרי את ההרהור הקיומי־פרטי אל מחוזות אינטר־גלקטיים. הוא חותר לחבל ולמנוע כל ניסיון להשכין שלום או לקדם נורמליזציה עם האבסורד, על ידי התיילדות משחקית; זו ניחנה, לצד בתוליות תמהה ומלאת פליאה – "הלך הילד הלך הפלא" (עמ' 72), בכושר בלתי אמצעי להבחין בממשות האבסורד ובצרימתו האקזיסטנציאלית. לכן, ביכולתה לעורר התקוממות פרודית ולהציע מרחב אלטרנטיבי שבו אפשר להתיילד, לשחק, להתפלל ולצרוח כמצב של הפקרות רדיקלית. בכך טמון כוחו של הספר.
לעומת זאת, מבחינה צורנית תפריו גסים במפגיע, סימני הקריאה רבים וההגשה גועשת. אלו לעיתים מקהים את החיוניות ובולמים את תנופת הכתיבה. עושה רושם שלנוכח גודל האבסורד הנידון, מוכרחה צורת ההגשה להיות פרועה. שהרי, אין זה עוד פלפול אקזיסטנציאליסטי, אלא חומר נפץ בין־גלקטי. עילה למלחמת קיום. הצורך הקלסטרופובי להימלט אל החלל דוחס את הכתוב אל פרפורמנס קדחתני הממחיש את עובדת הסערה המתרגשת על הכותב. כך נדמה, נדחקת הקומוניקטיביות הצידה, ועימה ההתמסרות הרגישה והקשובה לניואנסים ולמנגינה המלווה את הקריאה. הטקסט מעיד על עצמו בקול תרועה רמה, כך שלעיתים נפגם הממשק העדין דרכו מחלחלת ונרקמת תקשורת עם הקורא.
ואולם בהחלט ייתכן כי כשמתחוורת במלואה ההבנה כי ממילא אף נמען למעט היקום הדומם לא בא, לא בדרך, לא יבוא, אין מניעה שהכתיבה תשחרר כיסופים, ספקות ורעיונות, לרחף מופקרים בחלל כטרמפיסטים גלקטיים, ללא מדריך.
