כבר כמה חודשים שאני חולפת על פני חנות הספרים ״רידינג״ באלנבי, רואה את הכריכה הצהובה של איך להתנגד דרך חלון הראווה ומתעלמת ממנה. כלומר, לא בדיוק מתעלמת. היא מסתכלת עליי ואני מחזירה לה מבט וממשיכה לרכוב לאימון בוקר. היא מסתכלת עליי ואני מסובבת את הראש וממשיכה ללכת לים. פעם אחת נכנסתי לחנות, החזקתי את הספר הקטן בידיים, אמרתי לעצמי, יפה. מעניין. החזרתי למדף ויצאתי. זה לא שלא הלכתי להפגנות בקפלן. הלכתי. זה לא שלא חסמתי את איילון. חסמתי. זה לא שלא עליתי ברכבת לירושלים. עליתי. זה לא שלא שיתפתי סטורי. שיתפתי. זה לא שלא עמדתי עם הגוש נגד הכיבוש. עמדתי. אבל כמו שארנה כותבת בהקדמה לספרה, ״בכל שנותיי עד לאחרונה תפשתי את המדינה שבה אני חיה כמדינה טובה דיה״ (עמ׳ 7). בכל אופן, היום עליתי על האופניים ונסעתי במיוחד לחנות הספרים ״המגדלור״ וקניתי את הספר. ספר קטן ב־20 שקל. ואז חזרתי הביתה, התיישבתי על הספה קראתי את הספר מכריכה לכריכה ואחר כך התחלתי לכתוב את הרשימה הזאת. זה קרה אחרי שישבתי בבית אריאלה וניסיתי לכתוב משהו אחר, אבל בדיוק באותם רגעים אושר בכנסת החוק לביטול עילת הסבירות. בכנסת מפגינים 20,000 מפגינים וסביבי התחילו אנשים לקום ולהתפזר ולהתכונן לצאת לרחוב, מנסים לענות על השאלה ״איך להתנגד״. קזין כתבה את הספר בדצמבר 2022 לאור ניסיונות הכנסת לחוקק ״חוקים שנותנים דרור לשליטים לעשות במדינה כבשלהם״ (עמ' 13). היום אחד החוקים האלה עבר ואני פונה אל הספר ומנסה לברר איך להתנגד. החיבור מחולק לשלושה – "לזכור", "לשאול", "לדבר". אלה שלוש דרכים שבהן אנחנו יכולות להתנגד. בפרק "לדבר" היא כותבת:
״בואו נעיד, נספר, נברר, נחבר בין מקרים לכדי תמונה רחבה, וגם נשתהה על הפרטים של כל מקרה לגופו. בואו נדבר על הכל […] על כסף ועל מעמד, על סקס ועל גוף, על משכורות נמוכות ומשכורות גבוהות, על בריונות ובריונים, גזענים וגזעניות, הומופובים והומופוביות. בואו נעצור לדבר על מה שהוא רע ומה שהוא טוב. בואו נוקיע בריונים ונחליש אותם בכל המילים שלנו. בואו נכתוב מאמרים, פוסטים, מסות אישיות, ממוארים, עדויות, בכל אכסניה, מעל כל במה״ (עמ׳ 52).
אני כותבת רשימה על כריכה: במבט ראשון, כריכת הספר, שעיצב דוד בן הרא״ש, נראית כמו שלט מחאה ששורטט לקראת הפגנה קרבה. מבט נוסף מגלה שגב הספר אינו ממורכז וכמוהו גם האותיות על השדרה שזולגות לכריכה האחורית. אלה עושים רושם של דחיפות. כאילו היו חייבים להניח את האותיות על הדף ולהוציא לאור, או שלא היה זמן לתיקוני דפוס, פנאי לתשומת לב לפרטים הקטנים. כאילו זה לא משנה. אבל זה משנה. הכול פה משנה. אפשר להגיד שזאת כריכה פשוטה בצהוב בוהק ובשחור בולט שנועדה להסב את תשומת הלב של החולפים על פני החנות. אבל מתחת לכריכה על פני השטח מסתתרות שכבות נוספות.
הצבע צהוב. מרחוק הכריכה נראית כמו תמרור אזהרה. דימוי קלאסי של כרטיס צהוב שמסמל עבירה לא קלה, אבל לא אדומה, שאי אפשר לחזור אחורה ממנה. צהוב ששולח אותי לעוד צהובים. צהוב של רעל בטבע. צהוב של טלאי. צהוב של שמש. זוהרת ומזהירה. מסנוורת ומאירה. כריכה שמסתכלת בחולפות על פני חלון הראווה במבט נוקב ומחכה שיסתכלו בה חזרה. מעל הצהוב, שם הספר באותיות גדולות ושחורות. הדימוי של שלט המחאה הוא פשוט אך יעיל. סמלים אחרים של המחאה, כמו חולצות, סטיקרים ומרצ׳נדייז אחרים מעוצבים בדרך כלל ביותר תחכום, במשפט מחורז או בפונט חדשניים. אבל דווקא הפשטות משווה לספר מראה עצמאי ועיקש, כאילו נכתב ביד בדרך להפגנה.
שם הספר הוא שאלה ללא סימן שאלה – איך להתנגד. בשורה ראשונה – איך, שמלמדת שהספר הוא מדריך. כאן אפשר ללמוד דרך, שיטה, כיצד להתנהג ומה כדאי. המילה להתנגד מחולקת לשתי שורות: להת־נגד. בשורה שנייה – להת. אפשר להשלים אותה כמעט באמצעות כל פועל אחר – איך להתחשב, איך להתכנס, איך להתעצבן, איך להתחבק, איך להתרגז, איך להתחלק, איך להתחשבן, איך להתחייב, איך להתרכך, איך להתעלם, איך להתערב, איך להתגמש, איך להתנחם, איך להתאחד. מצד אחד, הפועל הפתוח והבלתי חתום מציע הזמנה לשיחה. הקוראות מוזמנות להשתהות לפני ההחלטה ולהציע דרך משלהן להתנגדות – כפי שאני הצעתי בעצמי כאן למעלה. מצד שני, באמצעות מקף בודד, כריכת הספר,מציגה את טווח האפשרויות האינסופי לעמידה על שלך. כל האפשרויות הכתובות כאן וכל אלה שלא יכולות להיות התשובה לשאלה איך להתנגד. ובשורה שלישית – סוף המילה, שעומדת לבד – נגד. איך לפעול נגד. איך להיות נגד. איך לעשות נגד. והתחושה שעולה לנגד הנגד. נגד מה? נגד מי? ה״נגד״ הבודד דומה לסוף פתוח של סיפור. ממבט חטוף של עוברת אורח למול חלון ראווה של חנות ספרים אין לי כל דרך לדעת לאיזה מחנה שייך הספר הזה. כלומר, החלוקה והעימוד של השאלה ״איך להתנגד״ מצליחים להפוך את כריכת הספר לכמעט נייטרלית ובעיקר לכזאת שמזמינה שיתוף פעולה פעיל מצד הקוראים. את הספר הזה צריך לפתוח כדי להבין במה מדובר.
האותיות כתובות בפונט ״אהרוני״. פונט פשוט וותיק שעוצב על ידי טוביה אהרוני בשנת 1938 במסגרת המהפכה הטיפוגרפית העברית. במחצית הראשונה של המאה ה־20 עוצבו פונטים עבריים חדשים ששאבו השראה מהאות הלטינית, ביניהם ״מרים״ (רפאל פרנק), ״חיים״ (יאן לויט) ו״הצבי״ (צבי האוסמן). השינויים בצורות והיקף עבודת עיצוב האותיות הביאו לשם מהפכה. יוסף בודקו, מנהל ״בצלאל החדש״, רתם עיצוב האות העברית לתועלת המפעל הציוני, וקבע כי הטיפוגרפיה העברית היא ״הקניין העתיק ביותר שנשתמר מן היצירות האמנותיות של ארצנו״ (הדס זהר, ארץ;אות). רוצה לומר, יש רובד נוסף של משמעות היסטורית שמסתתר מאחורי המילים "איך להתנגד", הרותם גם את ההתנגדות לתועלת המפעל הציוני. במובן זה, הכריכה ממקמת את ההתנגדות של קזין כחלק משרשרת ארוכה של היות בעד, של פעילות למען המקום.
גב הספר מעורר מחשבה נוספת. ראשית, הגודל. הטקסט של תקציר הספר לקוח מתוך הספר בלי גרשיים של ציטוט, דבר שמעלה שוב את שאלת הדחיפות בהעמדת העיצוב. נוסף על כך, התקציר ניצב ביחס לא סטנדרטי לגב הספר. עין הקוראת רגילה לפגוש תקציר בפונט הרבה יותר קטן ובהיר, הזמנה נינוחה ונעימה לקריאה. כאן לא. העימוד הזה משלים את ההזמנה הדחופה לקריאת הספר ומייצר אמירה, זה מה שתמצאו כאן, ובגדול.
שנית, הבחירה בטקסט. התקציר נפתח בציטוט מתוך הספר, ״הנה אני רואה לנגד עיניי פתח לתקווה״. הספר אינו לבוש בדרך שאנחנו רגילות לחשוב על תקווה. בדרך כלל תקווה תהיה לבנה או כחולה, יונה עם עלה של זית. ואם לא ליפול לקלישאות, אז לפחות עדינה, רכה, פלטה שקטה ובהירה, צבעים מרגיעים. אבל דווקא הספר השחור־צהוב הזה, שמעלה אסוציאציות יותר אגרסיביות – לה פמיליה, טלאי צהוב, דבורה וסרט סימון שאוסר כניסה – מבקש ללמד על תקווה. בספרה, קזין מבקשת ללמד על דרך החיוב כיצד להתנגד ומדוע להתנגד: משום שזה הצליח בעבר, ועל מנת לדאוג לעתיד. היא מבחינה בין אופטימיות ובין תקווה: ״תקווה, בשונה מאופטימיות, נשענת על ההכרה בעובדה שאנחנו לא יודעות מה יהיה, אין לנו שום דרך לדעת, אבל אנחנו כן יודעות שאפשר להשפיע על מה שיהיה: האפשרויות פתוחות, ובכוחנו לבחור, לנוע, להזיז, לעשות שיהיה טוב״ (עמ׳ 33). הערבוב הזה בין תקווה והתנגדות מוצג גם בכריכת הספר. המילה "תקווה" מוצגת בלבוש ובצבעים שבהן אנחנו רגילות לקרוא "אזהרה".
שלישית, ההסבר הטכני על הספר שמצורף בגב הספר: ״החיבור איך להתנגד הוא ספרה התשיעי של ארנה קזין. הוא נכתב בדחיפות כהזמנה לשיחה ופעולה״. המילים האחרונות, או הראשונות (תלוי בקוראת), שאנחנו מוזמנות לקרוא בספר הן אלה – הודאה בבהילות ובדחיפות שבה היה על הספר לצאת לאור. והזמנה לקוראות – הגיבו, זכרו, שאלו, דברו. קזין מסמנת את ספרה כהזמנה לשיח ולא כנאום חד־צדדי. איך אפשר לשוחח עם ספר? כאמור, ההזמנה לשיחה מופיעה בעיניי כבר בפיצול המילה ״להתנגד״. אבל היא עקבית. הספר, כמו גם הכריכה, משאירים מקום לפרשנות ולניתוח. מעוררים מחשבה ושאלות. מעירים תחושת אחווה ותקווה. איך אפשר לשוחח עם ספר? ראשית, לקרוא אותו. שנית, לדבר עליו. אולי להעביר אותו לחברה. אולי לכתוב עליו רשימה. לשאול עליו שאלות. את עצמנו, אחרות. וכן, לדבר. להמשיך ולהגיב בשיחה ובפעולה. מה שאפשר. נתראה בקפלן.
