נקודת המוצא של כל החזיונות בחושך, ספרה השני של המשוררת, המחזאית והבמאית עמית זרקא, הוא מקום. מקום הוא המקום שבדרך כלל אנחנו מוצאים את עצמנו אחרי שורה של פעולות או אחרי סדרה של אירועים בחיים, טראומתיים לעיתים, המביאים אותנו אליו. זרקא מדברת על החלל או המרחב שנקרא ״איבוד״. המקום שבו אנחנו אבודים, חשים היעלמות, מחוקים. זרקא ממצבת אותנו שם ממש מהרגע הראשון שאוחזים בספר, כשהעיניים מביטות על עטיפה שחורה ורק האותיות של שם הספר ושמה של המשוררת צבועים בגוון זהבהב־צהבהב המדמה אור חם של מנורה. האם זה האור שבקצה? לא, זה רק נדמה, היא הוזה אותו.
ובכן, ״הליכה לאיבוד״ היא נקודת המוצא של כמעט כל משורר או משוררת. היא כמובן לא היחידה. אציין כמה נקודות בולטות אחרות: כתיבה הנובעת ממשבר נפשי או פיזי, חקר השפה ומשחקיות לשונית והמבט החוקר את סביבתו הקרובה והרחוקה. בכל נקודת מוצא כזו אפשר ללכת לאיבוד. המכנה המשותף לכולן הוא המקום שבו אנחנו מוצאים את עצמנו בסוף השיר. מה חווינו, מה גילינו, איזו תמונת מראה יצרנו בנפשו של הקורא. זרקא לוקחת את המקום הזה — האיבוד — ומשקפת לנו מחזה אלים מאוד, רווי אכזבות, כאב ופחד. אנחנו ככל הנראה נשארים באותו מקום. ובזה יש משהו מאיים נורא.
איבוד
אִבּוּד חֲזָרָה עָלַי מֻרְעֶבֶת, לִגְבּוֹת חוֹבוֹת שֶׁל דִּין תּוֹרָה
זַעֲקוֹתֶיהָ בַּנְּבוּאָה, הַזַּעַם גַּרְזִנִּים, הָאֱלֹהִים שֶׁלָּהּ אֶחָד
הוּא הַנּוֹקֵם עַל כָּל הַשָּׁמַיִם שֶׁלָּקַחְתָּ בִּגְנֵבָה
אוֹר שֶׁלֹּא הָיָה בְּךָ, אוֹר שֶׁזָּרַח וְלֹא הָיָה
עַל כָּל זִיּוּף אֱמֶת, עַל כָּל הַהֲזָיָה — הַשִּׁגָּעוֹן
אִבּוּד חֲזָרָה עָלַי, כִּשְּׁפָה חֲלוֹמוֹתַי לְדִין תּוֹרָה
כְּמוֹ שֶׁרָצִיתִי לְעֵת עֶרֶב,
לַחְזֹר — אַלִּים
בְּךָ
(עמ׳ 14)
ספרה של זרקא הזכיר לי מאוד את ספר הביכורים של יונה וולך, "דברים" (עכשיו, 1966). זרקא, כמו וולך, עוסקת במפגשים כואבים עם גברים ובדמויות מיתולוגיות, דרך תיאורים גרפיים. אלא שכאן הדמיון הזה מסתיים. ספרה השני של זרקא אינו מחדש תמטית או ואין בו את הרעננות הלשונית שבישרה יונה וולך בספר הביכורים שלה. הסיבה לכך פשוטה מאוד: זרקא לא מנסה לחדש. אפשר להבין את זה בשתי דרכים. מחד זוהי חולשה. כשאנחנו נעמדים מול יצירת אומנות אנחנו דורשים ממנה שתחדש לנו, לא שתהייה מופע חקייני. מאידך, ואולי תופתעו לקרוא את זה מכותב ביקורת, אנחנו לא זקוקים לחדשנות. אני רוצה להציע את הדרך השנייה.
בעידן הפוסט־פוסט־מודרניות, החדשנות והשילוב בין סגנונות רבים מפנים את מקומם לטובת ״הביצוע״ (Performance), כלומר לשאלה אם ביצירה שלפנינו התממש כל הפוטנציאל. אנחנו רוצים ביצועים טובים ומשוכללים של השיר; הביאו לנו את ״הדבר״ כמו שאנחנו מכירים אותו, לא פחות מזה. כמובן שלחקיינות אין מקום, כפי שאף פעם לא היה לה, ויחד עם זאת, חשוב מאד לציין שהקורא בעידן הזה יתקשה מאוד לזהות חקיינות כאשר הביצוע כמעט מושלם. וזה, לדעתי, מה שהקוראים והקוראות כיום מחפשים בספר שירה (וגם בסרט וגם ברומן וגם באלבום מוזיקה). אנחנו רוצים את המוצר המושלם. תנו לנו קומדיה מושלמת, טרגדיה מושלמת וכן הלאה.
נוסף על כך, הציפייה לחדשנות מפנה את מקומה לרצון שלנו לשמוע קולות חדשים שלא נשמעו בשנים קודמות. הגישה להוצאת ספרי שירה ב־15 השנים האחרונות, הביאה עימה גל חדש וחזק של קולות שלא נשמעו קודם. לכן אנחנו נפעמים רק מעצם היותו של הקול קול מושתק, שלא היינו נחשפים אליו בעבר. יתכן שאפילו נעדיף את הקול החדש על פני רובם המוחץ של ניסיונות החדשנות. זרקא היא ללא ספק קול "חדש" כזה, ולכן אנחנו יכולים לקרוא את הספר שלה. היא מיישמת את הסגנון: כמו למשל בשורה הסוריאליסטית בשיר "פנים": ״אֵיךְ מְחַלְּצִים פָּנִים מִתּוֹךְ הַחֹשֶׁךְ / דֶּלֶק שָׁפַכְתִּי בּוֹ״ (עמ׳ 49). זרקא לא שוחקת את הסגנון ולא משכללת אותו, היא מספרת את סיפורה בסגנון הזה. כמו למשל בשיר הנושא של הספר: ״פָּרַעְתִּי אֶת הַמַּחְשָׁבָה גְּבוּלוֹת שֶׁל אֲזִקִּים שֶׁלּוֹ / הֵנִיחַ כָּל חֲלוֹמוֹתָיו / שֶׁלֹּא יָדַע לִרְקֹם״ (עמ׳ 29)
כמו זרקא, קולות רבים ב־15 השנים האחרונות אימצו לעצמם את הסגנון הוולכי. ברשותכם אחלק אותם לשתי קבוצות. הראשונה כוללת משוררות כמו ללי ציפי מיכאלי ואודיה רוזנק, המספרות את סיפורן ואת סיפורה של מעמד האישה בנאמנות מלאה לסגנון שיצרה וולך. זאת בניגוד לקבוצה השנייה, משוררות שלוקחות את הסגנון הוולכי ומשכללות אותו, דוגמת נועם פרתום ולורן מילק. בשתי הקבוצות הללו ניכרת כאמור השפעתה של וולך, הן בצורנות הפואטית והן בבחירה הנרטיבית.
זרקא, הנמנית עם הקבוצה הראשונה, מספרת את סיפורה כפי שאף אחד לא יוכל, היא הקול שלא נשמע. ועם זאת, כשנעמדתי מול ספרה השני לא זיהיתי חקיינות, אבל גם לא מצאתי ביצוע מרשים ומצוין. מה שכן מצאתי זה את הקול החדש – הקול של עמית זרקא, וכן יכולת מילולית ופואטית לתאר את המקום הארור הזה שבו היא נמצאת. מצאתי סיפור שחשוב לספר; של אונס, דיכוי האישה, אהבה אלימה, כניעה, השפלה. כל אלו מוצגים לנו בחושך, באופל ובזוהמה. כמו בשיר "פעמון זכוכית": ״הַהֶרֶס וְהִבְרִיאָה / בַּגּוּף שֶׁל בָּנוֹת / בַּנֶּפֶשׁ / הַדִּכּוּי״ (עמ׳ 39), או בשיר "הנפש להלבין": ״כָּלָאתִי אֶת הַיַּלְדָּה / אָמַרְתִּי אֶת זֶה, וְהִתְכַּוַּנְתִּי / קָשַׁרְתִּי חָזָק בַּחֲבָלִים״ (עמ׳ 44). וגם בשיר "כלא של לשונות": ״אֲנִי תְּפִלּוֹת שֶׁלֹּא יוֹדַעַת לְהַגִּיד / וּצְעָקָה שֶׁאֲנִי מְצַחְקֶקֶת / הַנִּימוּס הַמִּזְדַּיֵּן / הָרְגָלִים בּוֹעֲרוֹת הַיְּרֵכַיִם בִּרְעַב״ (עמ׳ 53).
מודה שציפיתי לאקספרסיוניזם טהור; לתיאורים סימבוליים ומעוותים יותר של המציאות הנוראית הזאת. ציפיתי לחוויה מחרידה, מזעזעת ומכרסמת לב. קחו רגע ודמיינו את הציור ״הלילה״ של מקס בקמן, מהייצוגים הבולטים של הזרם האקספרסיוניסטי, שמתוארת בו אישה אחרי אונס מוקפת שלושה גברים. יכול להיות שאלו ציפיות של הגבר. זרקא מציעה מבט אחר על האירועים הנוראים הללו. היא מציעה ראייה נאו־רומנטית, היא מתבוננת פנימה, אל הנפש, אבל לא רק בה, היא בוחנת וסוקרת את המקום שהנפש הפצועה והכואבת מצויה בו. הלוא הוא המקום.
על פי זרקא, המקום שהדוברות בשיריה חיות/נוכחות/נמצאות בו חשוב לא פחות מהנפש הפצועה והשסועה, לא פחות הכרחי לשיקומה של אותה נפש. היא מדמה אותו ללוע כמו שאפשר לראות היישר בשיר הפותח, "הפה והרגליים": ״בָּנוֹת נְגוּעוֹת / כָּל הַשְּׁתִיקָה לֹועַ״. המקום הזה, המצוי בחלקו האחורי של הפה, מחבר איברים רבים כל כך הדרושים לחיים: אף, גרון, ושט, נשימה, קול וחיים. הוא המקום החשוך, והוא זה שצריך להירפא, נוסף על נפש הפנימית.
זרקא גם משאירה את האות ו׳ במילה "לוע", וזאת על אף שצריך לנקד אותה בחולם חסר, כאילו הייתה רוצה להשתמש בתפקיד אחר שלה – החיבור, הצירוף יחד של כל האלמנטים, האיחוי המיוחל. זאת הדרישה והתפילה והבקשה של עמית זרקא בספר זה. אבל אני יכול לגלות לכם שזה לא כל כך מצליח ושהדרך עוד ארוכה. כך היא מסיימת את ספרה: ״וְלֹא נִכְלַמְתִּי מִלִּרְצוֹת / אֲנִי קוֹרֵאת לַמַּלְאָכִים לָבוֹא״ (עמ׳ 60).
כל החזיונות בחושך אינו ספר תרפי במובן של התמודדות עם הטראומה שחוו הדוברות בשירים. הוא לא מנסה להדליק ולמצוא מקורות אור כדי לראותו בקצה, אין בו משהו מנחם, הוא מנסה להכניס אותנו למקום עצמו, החזיוני, המפחיד, המטריד והאלים ומכאן ייחודו. ואף על פי כן, לדעתי יש מקום לנהל שיח עם מקורות ההשראה ולשכלל אותם למשהו חדיש (לא בהכרח חדש). זרקא צריכה ויכולה למצוא בשפה הפואטית שלה את המקום הזה.
