לאחרונה שמעתי משוררת אומרת שהיא מתנגדת לכתיבת ביקורות שליליות, אלא אם המבקר או המבקרת מזהים כי הספר עלול לגרום לקלקול חברתי או מוסרי. למשל, אם הוא מעודד לפשיזם, לאלימות, לשנאת חינם וכן הלאה. האמירה הזו לא הפתיעה אותי, וזאת לא הייתה הפעם הראשונה שבה שמעתי דברים מעין אלה. כבר זמן רב אני חשה שהשיפוט האסתטי הולך ונמס אל תוך השיפוט החברתי. היינו שהאפשרות היחידה לביקורת נוקבת היא על בסיס כשל מוסרי או חברתי, ושהאסתטיקה איבדה את הלגיטימציה לביקורת מעין זו. למהלך זה אספקט נוסף, והוא שטיבן של יצירות אומנות נמדד על פי טיבן החברתי, ושבשל כך, הציפייה ממבקרת הספרות היא להיות מבקרת של המוסר והחברה. לדעתי, זהו מהלך ההולך ומעמיק, ולא רק בישראל, ולא רק בספרות. השינוי הזה מתרחש לא רק בגלל עלייתו של הצדק, ולעיתים אף הצדקנות החברתית; אלא גם בגלל הבלבול האסתטי שבו אנו נמצאים: הקונבנציות הקלאסיות של היופי מפנות את מקומן לסוגים שונים של יופי, ואולי אף לצומת דרכים שבה מה שהיה נחשב ליפה מאבד מיופיו, ומה שהיה נחשב ללא־יפה ואפילו למכוער נהפך ליפה בזכות הסתירה שלו את היופי המקובל.
ספריו האחרונים של שלומי חתוכה, יבשת ואי (טנג'יר, 2020) יצאו יחד, כצמד, גם זה אולי ביטוי למרד בפרוטוקול המקובל של הוצאת ספר יחיד בכל פעם. בעוד שיבשת הוא ספר שירים בפורמט סטנדרטי, אי – שהוא מעין יבשת קטנה (וראו מקרה אנטרקטיקה ואוסטרליה שהפכו ליבשות בשנים האחרונות) – הוא ספר של שירים קצרצרים היכול להיקרא גם כשני רצפי שירים: האחד נקרא "אי", והשני מתחיל בשיר "סיוט שחוזר על עצמו". חתוכה הוא משורר ופעיל חברתי שהתמתג בתקשורת כחבר בקבוצת "ערספואטיקה" וכפעיל חברתי בעמותת עמר"ם. לכאורה, שירת חתוכה הייתה יכולה להוות דוגמה מצוינת למהלך קריסת האסתטי אל החברתי. אולם לא כך הוא. באי וביבשת, כמו גם בספרו הראשון, חתוכה מתנגד להיררכיה בין החברתי לאסתטי ומצליח לעצב יחסים מעניינים בין השניים: האסתטי והחברתי נובעים זה מזה, משלימים זה את זה, והחברתי הופך – לא פעם הודות לאמינות ולאינטימיות של הטקסט – לאישי. אם היכולת לשנות התנהגות תלויה בעירור התודעה והרגש של האחר, הרי ששירת חתוכה מציבה מודל לשינוי חברתי עמוק, ארוך טווח; כזה שנותן אמון בהתפתחות התודעה והאחריות של הקורא.
בפתיחת המסה "התפקיד החברתי של השירה" כותב ת"ס אליוט: "כותרתה של מסה זו עשויה לרמז לאנשים שונים על דברים שונים, עד כדי כך שאולי ייסלח לי אם אסביר תחילה לְמה איני מתכוון בכותרת זו קודם שאנסה להסביר לְמה אני מתכוון בה. שעה שאנו מדברים על 'תפקידו של משהו' דומה שאנו חושבים על מה שדבר זה חייב לעשות ולא כל כך על מה שהוא עושה או עשה" (על השירה, זמורה-ביתן-מודן, 1975, עמ' 25. מאנגלית: יורם ברונובסקי). עוצמתה של שירת חתוכה נובעת מכך שעל פי רוב החברתי בשירה זו נקרא כְּמה שהיא עושה, כְּמה שהיא מוכרחה לעשות – מתוך כורח פנימי ופרטי – ולא מתוך נקודת המבט החיצונית של מה שהיא חייבת לעשות. זוהי אינה שירה שמרצה נקודת מבט חיצונית כלשהי; היא מצליחה לחמוק מהגדרות, מציפיות, מכיכר העיר, ומתרחשת שוב ושוב בחללים הפרטיים, האינטימיים: ברכב בדרך לבית האם (יבשת, עמ' 11), במושב (עמ' 39), בסלון (שם, עמ' 24, 60), באי. יתרה מכך, אפילו כאשר היא גולשת אל מרחבים ציבוריים כדוגמת מוזיאון הלובר (יבשת, עמ' 61) או שדה התעופה, היא מצליחה לשוב אל האינטימיות שלה עם עצמה, עם הקורא, עם האדם שמולה: "בקורת דרכונים, / מבקשת ממני להסיר משקפיים / ומביטה בעיני. / אינה יודעת: זהו הקוד המאותת לגופי / על מעשה אהבה." (אי, עמ' 8). ההתעקשות על החום, האינטימיות, הקרבה והאינדיבידואליזם (טפו!) שבהם בוחר המשורר, הם שמייצרים את האמינות, העומק, הסקרנות והאמפתיה של הקוראת; הם שמייצרים את נס היחידות, נס המיעוט. קל להעביר ערוץ אל מול תהלוכת מוכי הגורל המספרים על עצמם בתוכניות ריאליטי, קשה פי שניים לעשות זאת אל מול תחקיר של סיפור יחיד. אני מאמינה כי המאפיינים הללו הם כורח בשירת חתוכה, אולם גם אם לא כך הוא, הם תחבולה ספרותית מצוינת השומרת את הקורא, על פי רוב, ער ודרוך.
יבשת ואי עוסקים בנושאים דומים. במרכז שירת חתוכה עומד האנושי וממנו מסתעפים העקרונות החשובים ביותר של האנושי: ההורים, ההורות, הבדידות, האיום הטכנולוגי, ובסוף כל אחד מהספרים – רצף שירים ארספואטיים. המחאות השונות (החברתית, האקולוגית, הכלכלית) מופיעות בשני הספרים כתשתית המעידה על אופן המחשבה והשירה של הדובר יותר מאשר על העולם שבו הוא חי: זהו דובר רגיש, מרדן, מתנגד, עיקש – כזה שמכל צמד שורות שלו עולה הדיפה של המציאות. התמות שציינתי שלובות זו בזו על פי רוב. כך למשל השיר "לוח אם" משווה בין הדאגה וההדרכה העמוקה והאותנטית של האם ובין אלו השטוחות של תוכנת הניווט: "גַּם אִמִּי הִיא תָּכְנָה הָעוֹקֶבֶת אַחֲרַי" (יבשת, עמ' 12), ובהמשך: "בַּנְּסִיעָה אֵלַיִךְ קוֹלָהּ שֶׁל הָאִשָּׁה בַּוֵּיְז / מְנַסֶּה לְחַקּוֹת אֶת קוֹלָהּ שֶׁל אִמִּי, / אֶת הַדְּאָגָה. הֵם רוֹצִים לִגְרֹם לָנוּ / לַחְשֹׁב שֶׁמַּחְשְׁבִים הוֹלִידוּ אוֹתָנוּ." (שם, עמ' 13-12). בשיר אחר התשוקה ללדת משתלבת במחאה אקולוגית: "..[ש]שֶׁרָצִינוּ לִבְרֹא עוֹלָם חָדָשׁ: / יֶלֶד. // כֵּיצַד הוֹפֵךְ הֶחָגָב לְאַרְבֶּה, הַיֶּלֶד / שָׁאַל. מַדּוּעַ חַיָּה הַנִּזּוֹנָה מִן הַצֶּמַח / תֹּאכַל לְפֶתַע בָּשָׂר, גַּם שֶׁל עַצְמָהּ? / שָׁנִים מְהַדְהֶדֶת בּוֹ הַתְּשׁוּבָה: / כְּשֶׁהֵם מִתְרַבִּים כָּל כָּךְ שֶׁרַגְלֵיהֶם / מִתְחַכְּכוֹת זוֹ בָּזוֹ, טִבְעָם מִשְׁתַּנֶּה וְהֵם הוֹפְכִים / לְמַשֶּׁהוּ אַחֵר, שֶׁלֹּא רוֹאֶה מָה הוּא / מְחַסֵּל." (עמ' 29). המחאה היא עמוקה עד כדי כך שגם כאשר עוסק המשורר בפרשת חטיפת ילדי תימן הוא מסיר את הכסות הקונקרטית והופך אותה למקרה של העוול המתרחש בין הורים, ילדים והעולם שבו הם נמצאים: "הֵן שָׁאֲלוּ / מָה עִם הַיְּלָדִים, // וְאִמִּי שָׁאֲלָה / מָה /עִם יְלָדִים." (אי, עמ' 12).
היבשת והאי פועלים כדימויים מתפתחים המלווים את הספרים באופן גלוי (באי) או סמוי (ביבשת) כאשר המשורר משווה את האי והיבשת לאדם, כלומר לְמה שלעולם יהיה מוקף בחומר זר לו. למשל: "כָּל הַיּוֹם אֲנִי מְפַטְרֵל, / שׁוֹמֵר שֶׁלֹּא יַחְדְּרוּ אֲנָשִׁים, שֶׁלֹּא יִנְחֲתוּ / עַל חוֹפֵי הָאֵיבָרִים שֶׁלִּי, שֶׁלֹּא יַבְחִינוּ בַּיַּבֶּשֶׁת / הַחוּמָה, שֶׁגְּבוּלוֹתֶיהָ צִפָּרְנַיִם / וְשֵׂעָר, צוּקִים וּמִפְרָצִים, / וּנְקֻדּוֹת הַתֻּרְפָּה שֶׁלָּהּ פְּתָחִים / נִגָּרִים נוֹזְלִים וְרוּחַ. // יַבֶּשֶׁת, כַּמָּה אָנוּ דּוֹמִים." (יבשת, עמ' 8), ובאי: "מְזֹג אֶת הָאַיִן לָאִי: / זֶה אֲנִי." (אי, עמ' 41). בעוד היבשת היא דימוי ויזואלי לאדמה (ולכן גם לצבע החום) ורגשי לבדידות, האי הוא גם דימוי לשוני לאי, כלומר לכל מה שהוא לא, למשל ברצף "אי המטמון", "אי הצלחה", "אי ידיעה" או "מים באי".
למרות אורך השירים המשתנה, שני הספרים כתובים בסגנון דומה של רצף תודעה או מהלך אלתור ג'אזי. יש אומץ וגם סיכון גדול בפרסום שני ספרים דומים בסך הכל; "יבשת" הוא ספר טוב יותר מ"אי", ובכל זאת – המהלך ש"אי" מציע אינו מיותר ואינו חף מיופי. האם "אי" יכול היה להופיע כמחזור בסופו של "יבשת"? ייתכן, אבל במחיר אובדן הכפילות, הצימוד והדיאלוג המעניין בין החלק והשלם, כמו בשירו של ג'ון דאן: "אין אדם שהוא אי, שלם לעצמו; כל אדם הוא חלק מהיבשה" (אין אדם שהוא אי, הקיבוץ המאוחד 2019, מאנגלית: שמעון זנדבנק). עם זאת, חשוב לציין כי העוצמה הגדולה של שירת חתוכה מתגלית דווקא בשירים הארוכים יותר, אלה המאפשרים גם לשורות חוכמה וגם לרגעים הומוריסטיים להתפתל חזרה אל מהלך האלתור של השיר, ולא להפוך למסקנות או לשורות מחץ.
בהמשך הרשימה שצוטטה לעיל כותב ת"ס אליוט: "כל שירה אשר תכלית מוגדרת לה – שירה שהמשורר טוען בה להשקפות חברתיות, מוסריות, מדיניות או דתיות מסוימות – מעוררת לעיתים חשד בעיני הבריות. אנשים נוטים לומר שאין זו שירה ככל שהדעות המובעות בה אינן לרוחם… עליי לומר שהשאלה אם המשורר משתמש בשירתו לשם טיעון בעד עמדה חברתית כלשהי או נגדה אינה ממין העניין. שירה גרועה עשויה להיות באופנה ארעית כאשר המשורר מביע את הדעות האופנתיות של אותה שעה, אך שירה אמיתית גוברת לא רק על תמורה בדעת הקהל, אלא גם על דעיכה מוחלטת של התעניינות בנושאים שהמשורר נדרש להם בלהט." (עמ' 29-28). אני מבקשת לחתום את הרשימה הזו בציטוט של אליוט משתי סיבות: הראשונה, כדי לומר שהטענה המתפנקת כי ביקורת נובעת ממה שנאמר ולא מאיך שנאמר היא טענה מיושנת שמוטב להניח לה; ישנם ספרים נפלאים שיש בם טענות משונות, וישנם ספרים רבים שאינם די טובים ובכל זאת כל שנאמר בהם מתקבל על הדעת. הסיבה השנייה היא שאני מאמינה ששירת חתוכה היא שירה טובה דייה כך שגם כאשר הנאמר בה לא יהיה רלוונטי עוד בעזרת השם, היא תמשיך להיקרא.
