המפגש עם שירתה של עאידה נסראללה עשוי להותיר בקורא רושם עז ומפתיע לא רק בשל נושאיה המרכזיים, הנוגעים במצבי קיום המלווים את האדם בחיי היום־יום, אלא ובעיקר בשל סגנונה המתאפיין בגודש מופלא של לשון ציורית ההופכת לתו היכר מרכזי בשירים רבים. המשוררת נמנעת משימוש בדיבור פשוט וחסכוני, ומבכרת על פניו את המבע העשיר, הכולל לעיתים קרובות תיאורים היפרבוליים ורשת צפופה ו'סמיכה' של דימויים ומטפורות; רשת מהפנטת וחושנית באופייה האקסטטי, הפועלת באופן מיידי על הקורא, כמו בשיר "התאבדות המשורר": "הִנַּחְתִּי לָךְ לִפְשֹׁט אֶת עוֹרִי / וְלַעֲטוֹת אוֹתוֹ עָלַיִךְ, / הֶעֱנַקְתִּי לָךְ אֶת עַצְמוֹתַי / כְּדֵי לְפַסֵּל מֵהֶן אֶת פְּסָלַיִךְ / הַנִּצָּבִים בַּכִּכָּרוֹת." (עמ' 65). שירה זו ניכרת במשלבי שפה עזים הממקדים את תשומת ליבו של הקורא בטרם ייתן את דעתו על שלל נושאיה: אהבה ותשוקה מיוסרת, נשיות והגשמה עצמית, תודעת המוות והשפעתו על הלוך רוחה וביקורת ומחאה כלפי הסדר החברתי המקיף את המשוררת.
בשיר הפותח את הקובץ, "אני מעוררת בעתה" (עמ' 9), המתפקד כמוטו לשירתה, באה לידי ביטוי מובהק חוויה משוחררת ומשוללת עכבות המאפשרת את פריצתה של שירה אישית לאחר פורקן לילי, אל מרחב דמיוני מנותק מכבלי מציאות ממשית: "אַצְמִיחַ כְּנָפַיִם, אָעוּף בְּלָבְנוֹ שֶׁל עוֹלָם / וְאוֹלִיד לִי נְשָׁרִים / וּדְרוֹרִים," נסראללה כותבת בתעוזה רבה בלא מחסום או היסוס כלשהו: "אֲנִי גּוֹנַחַת לִקְרַאת הַשִּׂיא, / שׁוֹלֶפֶת טְפָרִים, נוֹגֶסֶת בָּעֶצֶם, / שׁוֹאֶגֶת כְּשֶׁדֹּפֶק הַלַּיְלָה / מַכְרִיעַ אוֹתִי." למקרא השיר הפותח את הקובץ, הקורא מתמלא בדריכות לקראת הבאות דווקא בגלל ההצהרות הגלויות של הדוברת "לקראת בוא יום", כאילו ביקשה להסיר מדרכה כל מעצור נפשי. משיר זה (כמו מכל שירי הקובץ) מתעצבת נפש העולה על גדותיה הסוחפת אחריה את הקורא שבוי בקסמיה, מתקשה להשתחרר מאחיזתה הלופתת, כבול ונסחף כאחת בשטף הדיבורי של אישיותה רבת הפנים: "פִּרְאִית כִּלְבִיאָה חַמָּה וּמְיֻחֶמֶת, / שְׁבִירָה כְּמַרְאָה, / קָשָׁה כְּאַלּוֹן, / רַכָּה כְּמַנְגִּינַת לַיְלָה."
חלק לא מבוטל משירתה של נסראללה מתייחס למרחב הפרטי, כמו הבית ונופי הכפר הקרובים לליבה. הבית ומה שנשקף מעברו, בעיקר פרטי נוף הכוללים שדה, גדרות עתיקות, יער ומדבריות, מאפילים על קיומה ברקע של העיר שהתרוקנה מאנשיה ומהוויטרינות שכבו בשוק. משום כך הבית נתפס כמטונימיה של הדוברת המתלבטת בין הבחירה להיוותר במרחביו לבין החוץ המעורר בה התנגדות. הבית מזוהה גם עם דמות האהוב המגונן עליה ומשמש עבורה עוגן קיומי המונע ממנה את נטישתו. בסוף השיר "על סף הבית" דוברת השיר מתכוונת לעזוב את ביתה, אורזת את היקר לליבה, "אָסַפְתִּי אֶת שְׁאֵרִית הַמַּנְגִּינָה, / אֶת שְׁאֵרִית הָרֵיחַ, / אֶת הַתְּמוּנוֹת, אָרַזְתִּי / אֶת בַּקְבּוּקֵי הַבֹּשֶׂם הָרֵיקִים." (עמ' 12), אך בסופו של דבר נמלכת בדעתה ונשארת בבית.
מיעוט ייצוגה של העיר בשירים והמרתה בנופים 'פתוחים' יותר (כאלו הנשקפים למשל בשיר "בדרך לעין ג'ראר") נובע מיחסה המסתייג של המשוררת כלפיה, כפי שזה מתואר בשיר "העיר חמקה ממני" ובשיר "איימן", שבו הנער איימן השמן מתקשה "לִבְלֹעַ אֶת אַכְזָרִיּוּת עִירוֹ, / עַל רְחוֹבוֹתֶיהָ הַחִגְּרִים / וְעַל צַעֲקוֹת פָּעוֹטוֹתֶיהָ / הַיְחֵפִים בַּסִּמְטָאוֹת." (עמ' 31). דלות ומסכנות העיר מעוצבות באמצעות המטפורה "רחובות חיגרים", שבהם נשמעת צעקת התינוקות והפועלים הרעבים לפת לחם שאיבדו תקווה במציאות הקיומית. העיר מעוררת בה יחס מנוכר ומקומם כי משהו נדם בה, ואפילו מסבאותיה התנערו ממנה ואהוב ליבה גם הוא אינו בעיר. אין ספק שתחושת ריקנות זו שנפערת בה מתבטאת בנסיגתה של הדוברת אל תוך כותלי ביתה המזוהה כאמור עם אהובהּ. המרחבים הכפריים אליהם היא קשורה בנימי נפשה זכו, למורת רוחה, לייצוג סינתטי בדמות "תמונה בסטודיו של צייר", רחוקה מהדבר האמיתי.
בספר ישנו מודל של אהבה טוטלית, סימביוטית באופייה. כך למשל בשיר "בגידה" מצהירה הדוברת: "אֲנִי לְבַדִּי / אֶתְעַטֵּף בְּךָ, / אֲנִי לְבַדִּי / אֲצַיֵּר אוֹתְךָ בְּמִכְחוֹלִי לְעֵת לַיִל / וַאֲנִי לְבַדִּי / אֶגְלֹש עַל חוֹפְךָ," (עמ' 49). זוהי דוברת המצטיינת בלהט פואמות כדי 'לאסור' אליה את אהובה. אהבה זו גובלת בביטויים אכזריים כגון "אִשְּׁךָ תָּצִיף אוֹתִי / אַךְ לֹא אֶשָּׂרֵף." (עמ' 53), אך גם מלאי רוך: "וּלְשׁוֹנִי מְדֻשֶּׁנֶת בִּפְסוּקִים, / וְאֵיךְ לֹא אַרְוֶה אוֹתְךָ / בְּלַהַט הַפּוֹאֶמוֹת שֶׁלִּי!" (עמ' 50). שירת האהבה של נאסרללה מעצבת דמות רבת פנים, חזקה וכובשת של הגבר, מושא תשוקתה והערצתה של הדוברת: לעיתים הוא מצטייר כדמות מסתורית וערטילאית "בלי סימנים מזהים", כמו בשיר "אתה השוכן" (עמ' 14), ולעיתים הוא משמש עוגן קיומי לדוברת באמצעות מבט עיניו המלווה.
אם בשיר "על סף הבית" הגבר מזוהה עם הבית, בשיר "אתה השוכן" הוא חסר מקום מוגדר ובלתי מושג. גם לאחר התפוגגותה של דמות האהוב, נוכחותה בעולמה השירי של נאסרללה טוטלית, עקבותיה ניכרים־מהדהדים בוורידיה המגורים של הדוברת, שערה נושם אותו, ואפילו המרבד נושם את "מדרך רגליו". האהוב האולטימטיבי – "זה שאהבתי" בלשונה של המשוררת – אינו אלא "בן המדבר", בן דמותה, מעין נפש תאומה עזה ונועזת בעלת ציפורניים המותירות עקבות בשמש; זהה לחלוטין לדמותה למודת הניסיון של הדוברת. בדרך כלל הוא נבדל משאר הגברים בחזותו ובחייו המסתכמים בשברי סיפור. בדומה לה הוא אינו הולך בתלם, ומשתמש לעת מצוא בקוצי ובטפרי הצבר שבהם ניחן כדי להשמיע את האמת הכואבת. לעיתים מדובר באומן מוֹרד הרחוק מלרצות את קהלו, ובעת הצורך הוא לא מהסס להשתמש בטפריו המכאיבים כדי לומר את דברו. ועם זאת, נדמה כי השיר "הו אתה" מיטיב לאפיין היבט נוסף של דמות הגבר המשתלט לחלוטין על חייה עד כדי מחנק שאינו מותיר לה ברירה אלא לתבוע את סילוקו ממנה.
בשירתה של נסראללה מהדהדים קולות נשכחים השבים ומציפים את תודעתה, תובעים את קיומם באמצעות כתיבה המְשווה להם נוכחות. אלו הם למשל סיפורי הסבתא העיוורת המייצגים עולם שלם שחרג מגלגל הקיום (עמ' 16) וקבור ליד ההר. אחרותה של דוברת השיר ממלאת תפקיד חשוב במרחב שבו היא חיה: מחד היא חלק ממרחב עירוני המעורר בה הסתייגות וביקורת נוקבת, ומאידך מתגלה מבעד לשיריה אופק כפרי־מסורתי מאזן ומנחם. כתיבתה העצמאית מעוררת את התנגדות הסובבים אותה בשל אופייה הבלתי מתפשר; ועל כן היא נהפכת לאדם שיש לדכא בו את הדיו ואת הדם, כלומר להחיש את מותו. ההצדקה לקיומה הוא לא אחר מאשר אחרותה שנעשית עד מהרה לתוכן שירתה: קיומה העצמאי והאינדיבידואלי, המלבלב בשירתה. אחת ההשלכות הברורות ביותר של אחרותה היא הביקורת כלפי תופעות ומצבים בחברה הערבית, וגם האומנות איננה חפה מביקורת (כך למשל בשיר "תערוכת האמן", עמ' 28). נסראללה אינה נמנית עם אומנים העוקפים את הכאב באמצעות תערוכות ציניות, אלא עומדת נכחו ומישירה את מבטה אל מציאות המשוועת לייצוג ישיר ואותנטי.
המשוררת מייחדת מקום בולט לדמויות או לנפשות שתוקות. כזהו איימן וכזהו הילד שבמוקד השיר "ילד מאחורי הגדר" ש"אין מי שילטף את מצחו". בשיר הזה, המבטא מבע נוקב ביותר, המשוררת יוצרת הקבלה ניגודית בין קולו השתוק של הילד המנודה המוסתר מאחורי הגדר – מי שמוגן מפני אהבת אימו, נידון להיות חסר קול ואובד בתוך החברה המנוכרת – לזעקת הנשים בשיר "טקסי הנשים". קולו השתוק מוצג "כְּדִמְעַת אִשָּׁה בְּחִרְחוּרֵי / נְשִׁימָתָהּ הָאַחֲרוֹנִים." (עמ' 44). ילד זה שמאחורי הגדר, המסמל את גורלם של ילדים נטושים מחוץ ל"לעולם ללא אופק", מדומה לשתיקה של אישה נאנסת הנאלצת לשתוק שמא תגדיל את הבושה ואת השלכתה מחוץ למחנה. התנתקות או התערטלות מהחומרי והגשמי עשויה לחולל את ההכרה שסוד קיומנו נעוץ באותיות נשכחות, בשירה עלומה שלא קיבלה את מלוא היחס הראוי לה. על צוואת שירתה של נסראללה ניתן לעמוד במלוא היקפה ותנופתה הפואטית באמצעות השיר הבולט "התאבדות המשורר" (עמ' 64). זהו וידוי אהבה נועז שבו המשורר תובע מאהובתו "האכזרית", ילידת ההרים והמדבריות, לשכוח אותו ולקבור אותו כשם שהיא קברה את כל מאהביה – לא לפני שהיא התעברה על־ידיהם והותירה את צאצאיה מפוזרים בכל קצות תבל. היא בעלת רחם ענקי, שתלד אתאיסטים כמוהו. גורלו של משורר זה מדומה ל"עַמּוּד שַׁיִשׁ / שָׁמוּט בְּעִיֵּי חֳרָבוֹת." (עמ' 67). המשורר המיואש נותר בלא מצבה שעליה חקוק שמו.
קולה הייחודי של נסראללה בוקע במלוא הדרו בשיר "יחפה" החותם את הקובץ. בשיר זה מתגלה מגעה הבלתי אמצעי עם האדמה; היא מהלכת־מרחפת מעליה בלא חציצה כלשהי, עוטה על עצמה את בגדיה המרופטים, רחוקה מכל דימוי מערבי, נצמדת לחומרים שמהם היא רוקמת את שיריה וסיפוריה: "אֲנִי הַצִּפּוֹר / הַנּוֹדֶדֶת מִמַּיִם / אֶל מַיִם, / מְהַגֶּרֶת בַּקַּיִץ, / שָׁבָה בַּחֹרֶף, / בּוֹרֵאת חֵיק חָמִים / לַגָּלוּת שֶׁל הָאֲנִי." (עמ' 71). קולה של נאסרללה הוא קול חד ונוקב המתאפיין באמת השואבת את כוחה מלשונה הציורית העומסת על גבה מסורת שירית ערבית, אך בה בעת זהו קול שמפיק רכות ועדנה מבעד לדימויים ולתמונות חד־פעמיות של אישיות רגישה ביותר. היא משוררת חכמה, למודת ניסיון חיים, שאינה מפנה עורף לעולם ומותירה בו את חותמה האישי. קובץ שירים מיוחד זה, מבעד לתרגומיהם המופלאים של יותם בנשלום ועפרה בנג'ו, הילך עליי קסם רב ועורר בי רצון עז להכיר מקרוב את יצירתה.
