“צפון ברך״ ניגש הפעם אל המדף של סדרת ספרי השירה “כבר״. שדרות הספרים העומדות זו לצד זו מזכירות לי קליפת גזע של עץ, או בעצם, כבר, מדף. שדרות חומות. גוונים משתנים.
כדי ללמוד על העיצוב של “כבר״, שוחחתי עם ליאת קפלן, שייסדה את הסדרה ב־2002 ועורכת אותה מאז, כשלצידה, כשותף ובן זוג מקצועי, תמיר להב־רדלמסר, זכרו לברכה, שעיצב את הסדרה.
שלא כתמיד, לא אוכל להצביע על זיקה קונקרטית בין העיצוב, סימן ההיכר של הסדרה, לבין תוכנם של כל אחד מהספרים; אך אנסה לברר מה אומר עיצוב אחיד, שכמוהו כחליפת מדים, כאשר לובשים אותה משוררים שונים בעלי בחירות פואטיות שונות. ולצד החליפה אנסה להתחקות אחר משמעות השם “כבר״ – שלא פחות מחליפת הנייר, ולא פחות מעורכת הסדרה – הוא הוא סימן ההיכר שלה.
התחלה
ליאת קפלן: “הכרתי את תמיר כתלמיד בכיתת שירה בה לימדתי, והתחלנו לעבוד ביחד. עשינו ספרים. שלי. שלו. ב־2002 עלתה המחשבה על “כבר״ כמעט בדיעבד, עם הספר של זהר איתן שלא הצליח למצוא לו הוצאה [מה יש, כרמל, 2007]. הבנתי שהספר טוב מדי, קשה מדי, ושלכן אף הוצאה לא רצתה להוציא אותו, והבנתי שאני צריכה לעשות את זה. אני מחפשת חריגות. מענין אותי ‘הדבר החדש׳ בעברית. אני בוחרת רק במה שלא מובן לי עד הסוף. את ישראל אלירז, למשל, לא לקחתי עד שהגיע מחברות חורף [כרמל, 2007].״
במלאת ארבע שנים החלו לצאת ספרי “כבר״ לאור. ראשון יצא הספר שנתיים של נתן וסרמן [כרמל, 2006]. על־פי קפלן, השורות הארוכות של שיריו נתנו לסדרה את הפורמט הרחב שלה. אזכיר שלפני “כבר״ עבדו ליאת ותמיר על ספרי “הליקון״, וגם שם מדובר בפורמט רחב.
הפורמט והעטיפה
שדה העיצוב הישראלי מכיר את המשיכה לעטיפות בהשראת מחברות בית ספר ישנות, אולי כחלק מחזרה לישראליאנה (חפצים נוסטלגיים ישראליים) – שתמשוך את רובנו אל הספר־מחברת. משיכה־צימאון שמרווים עצמם בחפץ־זיכרון מוחשי. ומחברות הן גם ההשראה לעטיפות של “כבר״. ליאת ביקשה מתמיר “משהו שיזכיר גם מחברות ישנות של פעם וגם שערים של ספרים צרפתיים, שם מופיעים רק השמות, ממוסגרים בקו דק.״ ההנחה הייתה ש״בפנים הספרים יהיו כל כך יוצאי דופן ומוזרים – שיהיה משהו מרגיע בכריכה ידועה. מבחינה אסתטית היה ברור שמדובר ב׳הידור צנוע׳ – שהעטיפה לא תהיה מבריקה, אלא מנייר ממוחזר. שעל השער לא תהיה תמונה, אלא רק שם המשורר, שם הספר והציפור. שבגב הספר לא יהיה כתוב שום דבר. אינפורמציה, אם ירצו המשוררים, תירשם על הדשים. עיצוב ‘צנוע ואליטיסטי׳ שזה הסגנון של תמיר.״
מה מרוח מחברת בית הספר הישנה יכול להעיד על השירים והמשוררים, בחירותיה של העורכת? מה יכול לסמל, ממבט ראשון, ספר שירה שמזכיר מחברת? אולי רוח משוחררת מתכתיבים והגדרות של “מתי זו שירה״?
אולי רוח תמה, ילדית, סקרנית, כפי שמעיד למשל יקיר בן־משה: “כֻּלָּם מְצַפִּים מִמֶּנִּי לְמִלִּים, אֲבָל אֲנִי מְגַלֶּה בַּדְמָמָה אֶת רֵיחַ הָעוֹלָם״ [מתוך “אגרוף יופי״, עמ׳ 7. אח, לו היה לי קלרינט. מוסד ביאליק, 2013]. אולי אִזכור למה שכותב לעצמו אדם במחברת, לעצמו, קודם כול לעצמו, בקצב הלב שלו, לפני שהוא שוקל אם ומתי זו שירה? כמו אצל נמרוד מתן: “מִלְּבָנוֹן גְּדוּדִים גְּדוּדִים יְלָדִים / יְלָדִים יוֹרְדִים / לְאֹרֶךְ הַחוֹף / אֲרֻכֵּי שַׁעַר וְרַכֵּי שָׁפָה / וַאֲנִי צָמָא בֵּין הַפַּרְדֵּסִים וְהַגִּנּוֹת הַפְּרוּצוֹת״ [מתוך “לבנון״, עמ׳ 36. על פי. מוסד ביאליק, 2013]. ואולי מרחב שנבראות בו אפשרויות ממשיות לא פחות ממה שמחוץ לשפה? כמו אצל נורית זרחי: “הַיָּם דּוֹפֵק בַּדֶּלֶת, פּוֹלֵשׁ מִתַּחַת לַמִּפְתָּן. / חֲלִיפַת הָאָמוֹדָאִים שֶׁל הַתְּמִיהָה דַּקָּה מִכְּדֵּי לְהַצִּיל. / הַאִם יִצְנַח דּוֹלְפִין מִן הַתִּקְרָה לָשֵׂאת אוֹתִי מִכָּאן?״ [עמ׳ 27. הבל יתן לךְ נשיקה. מוסד ביאליק, 2013]
ליאת קפלן: “כשאני מתחילה לעבוד עם משורר על ספר אני אומרת שכל מה שיהיה בפנים זו החלטה שלו, אבל שהפורמט נתון. המשורר בוחר את הציפור, ובשנים האחרונות גם את הצבע הנוסף. יובל אידו טל [משירי אוגאווה יוקימיצו, מוסד ביאליק, 2011], במקום ציפור בחר לשים את המילה ‘ציפור׳ בסינית; הינשוף בעוד לפני של טוביה ריבנר [מוסד ביאליק, 2017], זה מהאקסליבריס של רילקה. ינשוף אירופאי שהיה בברטיסלבה איפה שריבנר נולד; יונתן סואן [לאות, מוסד ביאליק, 2019] בחר רישום קו מינימליסטי של ציפור.״
חיפשתי לראות מהו הכיתוב שניתן לקו הציפור של סואן, שהרי שם אין לה. והינה, בדש, כתוב “עורב״. אולי משום שעורב מופיע על הכריכה הראשונה של הסדרה, כריכה שמשמשת כבסיס לעיצוב הכריכות הבאות כולן, ואילנה זיידמן, שהחליפה את תמיר אחרי מותו, בהיסח דעת, לא מחקה. וחשבתי על כך ששי שניידר־אילת בחרה בזמיר בשעה שהיא מעידה על העשן שעולה בשירתה. אבל לא תמיד הצלחתי – או בכלל נוכל – לפענח קשר מובהק בין ציפור לספר, או בין ציפור למשורר. רק נדע שהוא ישנו. ושהוא סוד. ושככזה הוא שורת שיר נַעֲלָמָה.
מאז הספר ה־20 [זה מכבר, אנתולוגיה ותקליטור. מוסד ביאליק, 2015] השתנה עיצוב השער, והוא כולל מלבד ציפור הספר, גם פאטרן של מבחר מהציפורים שיצאו לאור. כינוס הציפורים, כמייצגות של הספרים השונים, מצביע על גדילה והתבגרות. אולי גם על ממד של הישגיות. יוקרה. הצלחה. וזאת למרות הקושי למצוא תקציבים לקיים את הסדרה.
קושי תקציבי גם מסביר, אם איני טועה, מדוע חלק מן הספרים יצאו לאחרונה בעטיפת נייר כרומו, שמצידו הפנימי הוא לבן, קר ותעשייתי, ולא בנייר ממוחזר־מחוספס. ההבדל בין העטיפות ניכר לעין וניכר במישוש, ומחמיץ את הלב.
שם הסדרה והלוגו
המילה “כבר״ לא עומדת לעצמה. היא מיוחסת לאמירה הנוגעת להתרחשות בזמן: מדגישה משהו שנעשה או מזרזת משהו שתכף ייעשה. הינה שתי דוגמאות שקושרות זמן לטקסט, לכתב, לכתיבה: “עוֹרֵב עַל הַגַּג. עַכְשָׁו, מִשֶּׁלָּכַדְתִּי אֶת תְּשׂוּמַת לִבְּכֶם, / אֹמַר מַשֶּׁהוּ עַל הָעֵץ דַּוְקָא, הַנִּקְשַׁר לַדְבָרִים הַחַיִּים, / הַחַפִּים. אֶלָּא שֶׁלַּהַק אוֹתִיּוֹת אָפֵל כְּבָר עַט מִצַּמֶּרֶת / לְנַקֵּר בְּיָפְיוֹ הַשָׁקֵט.״ [שי שניידר־אילת, מתוך “מתחיל גשם״, עמ׳ 10. כל מה שהיא שרה מעלה עשן, מוסד ביאליק, 2021]. או “בַּהַתְחָלָה אֵלֶּה הָיוּ צִיּוּרִים […]; וּלְבַסּוֹף הָיוּ רַק מִלִּים, וְאַחַר כָּךְ כְּבָר לֹא מִלִּים אֶלָּא אוֹתִיּוֹת מְקֻבָּצוֹת יַחַד […] וְאָז כְּבָר רַק סְדָרוֹת סְדָרוֹת שֶׁל קַוִּים קְצָרִים, אֲלַכְסוֹנִיִּים, כְּמוֹ יְתֵדוֹת, שֶׁנֶּאֶסְפוּ לְאֲלֻּמוֹת־אֲלֻמּוֹת; […] וּלְבַסּוֹף, כְּשֶׁכְּבָר הֵסֵב רֹאשׁוֹ לְאָחוֹר וְהִתְחִיל לָלֶכֶת, הוֹפִיעוּ שָׁם פָּנִים." [זהר איתן, מתוך "כְּתָב", עמ' 81. שום שפה, מוסד ביאליק, 2017]. גם “כבר״, כשם לסדרת שירה, “אינה עומדת לעצמה״ וקורצת לשמות של זמנים אחרים – ל״עכשיו״ ול״לקראת״. חבורת משוררי לקראת החלה את פעילותה בשנת 1952, ועורכיה היו נתן זך, אריה סיון, משה דור ובנימין הרשב; וכתב העת עכשיו החל לצאת ב־1957, ועורכיו הם גבריאל מוקד וברוך חפץ.
אבל “כבר״ אינה רק מילת זמן. “כִּבְרָה״ (כִּבְרָת דרך) הוא המרחק שנדרשות שעתיים כדי לעבור. כלומר “כברה״ כורכת זמן עם מרחק. ועוד: באותה שנה שהחלה לצאת סדרת “כבר״, הוציאה קפלן את ספרה על שפת נהר כבר [כרמל, 2006]. ושָם, בהיותו שֵם של נהר, “כבר״ הוא שֵם של מקום – כפי שהשמות כתובת (כתב העת הראשון של “מקום לשירה״), מטר על מטר ומקום לשירה עצמו – כרוכים במקום. וכך “כבר״, שנדמית מילה כמעט אגבית, אבל שמלכתחילה קשורה באמירה־בשפה, ושמסמנת ביחסה לתרבות העברית רצף של זמן ושל מקום ושל קול – מהווה כותרת רב־משמעית לסדרת שירה.
מלבד המופע של נהר־כבר בספר יחזקאל (בפסוק הפותח את יחזקאל ובשבעה פסוקים נוספים) בַּלָשְתי עוד אחר מקורה של המילה “כבר״. ובכן: באכדית (השפה שבה דיברו וכתבו בבבל, משם ניבא יחזקאל) “נהר־כבר״ מופיע במסמכים בשם Naru-Kabari – ומובנו “הנהר הגדול״; או אם נדייק “התעלה הגדולה״ (משום שנהר־כבר היה תעלה מלאכותית, ברוחב של 20 מטרים, להשקיה ולתחבורה ימית של סחורות). כלומר “כבר״ פירושו “גדול״, “כביר״.
הצירוף “נהר כבר״ הוא, לעצמו, שירה. החריזה, המשקל, יפי המצלול, יפי המרחב, רוחב הזמן, הד הנביא, רב המשמעות. ומצאתי ש״שפת נהר״ (או חוף) אומרים באכדית kibru. “כיברו״ זה לא בדיוק “כבר״, אבל אולי בכל זאת – “שפת נהר כבר״ זה “שפת נהר שפת״ – ומול עיניי מזנק ונוכח הלוגו של “כבר״ – שמשכפל משני צידי קו מפריד לגובה, כנהר, את המילה “כבר״ והופך את כיוון קריאתה.
בדומה ללוגו מעוצבת גם הכותרת והגוֹפָן שלה: שם הספר, קו מפריד לגובה, ושם המשורר/ת. הגוֹפָן עצמו נטול תגים, מינימליסטי. ייתכן שהמינימליזם הזה משדר חוּמרה. כחומרת התבנית הקבועה של הסדרה. אני חושבת שמינימליזם זו אתיקה. וכשהמשוררים בוחרים להצטרף ל״כבר״, לעבוד עם העורכת, ולפרסם את שיריהם בספר שעיצובו מוכתב להם – הם מקבלים על עצמם את האתיקה הזו – מינימליזם מהודר. אני חושבת שאין הדר אחר אלא כזה. ושככזה הוא מבקש שנבטח בו. ולכן אולי הזכירו לי השדרות זו לצד זו גזע של עץ.
בימים אלה נכנס לדפוס הספר הארבעים. אסיים את הרשימה בציטוט מתוך הספר הראשון: “[…] וְרָאִיתִי אֶת הַבַּיִת פְּעוּר הַגַּג, וְצִמָּאוֹן עָלָה בִּי, כַּצִמָּאוֹן שֶׁיָּדַעְתִּי עַל נָהָר כְּבָר […]״ [מתוך “רמדאן״. עמ׳ 9. “שנתיים״, נתן וסרמן]. מצימאון לצימאון – נרווה שירה.
