מעלה הוא כתב עת לביקורת ספרות. שמו מעיד על שאיפותיו המרכזיות: להתמיר את הדיון בספרות, לחפש אחר המניעים הגבוהים בכתיבת ביקורת ספרות, ולהצביע על המדדים לבחינתה של היצירה הספרותית. מעלה מציע כי ביקורת ספרות היא עצם היכולת לראות את הדברים בעדינותם, כשעדיין לא התגשמו במלואם, כשהם במרחב שבין האדמה לשמים – כשהם למעלה. כתב העת מחפש אחר נקודת מבט השואפת להתבונן בנעשה בשדה הספרות לא רק כמבט המופנה ימינה או שמאלה, וודאי שלא כמבט המופנה מטה, כי אם כמבט מעלה: אל הרחוק, הטרנסצנדנטי, אל התקווה.

אנו מבקשים להפוך את ביקורת הספרות משדה קרב, זירת סיף, חדר ניתוח או חדר המתנה מנומנם, לאתר של עדינות, אמונה, הגות, קסם ויופי. אומנם, על פי רוב העדינות נחשבת לרחוקה מן הביקורת, אולם למעשה היא לב ליבה: העדינות אינה חולשה, רגשנות או היעדר תעוזה; היא לא נועדה לטשטש את עמדתו של הכותב, והיא אינה סותרת את הנימוק או השיפוט – נהפוך הוא. אם ביקורת הספרות מבקשת להוסיף לפרספקטיבה של הקורא והכותב, לרקום את הקורים הדקים שנעלמו ממבטם – בגוף היצירה, בהקשר שלה, או בחשיפת נקודות העיוורון שלה, הרי שהעדינות היא הכלי העוצמתי ביותר לביקורת, לשינוי. בלעדיה, הביקורת היא מלחמת גלדיאטורים על מסך ירוק, היא רהב פרפורמטיבי ההופך את סיבתו למשנית. בתקופה בה האלימות זוכה למקום כה מרכזי בתרבות בכלל ובתרבות הביקורת בפרט, העזה אמיתית תימצא דווקא בהיפך המוחלט – בעדינות; אותה עדינות המאפשרת תיקון במימדים גבוהים יותר, המתגשמים בסופו של דבר בטקסט הספרותי. 

כאמור, פעמים רבות משווים את הביקורת לרפואה, לפעולה כירורגית שעושה המבקר בגוף הספרות, בגופו של המבוקר. כתב העת שלנו אומנם עוסק ברפואה, אבל לא בתשוקה לחתוך בגוף המבוקר, אלא במשמעות הרחבה של הרפואה: ברפואה השלמה, הכוללת את האותות החשמליים של המיחושים, את התגברותם, את האבחנה, את הטיפול, את השיקום, את השינוי. מעלה נולד מתוך אמונה שהביקורת לא צריכה לקעקע את חולאי הטקסט – או את אלו של הכותבים – אלא להציע טרנספורמציה וריפוי. על כן, המהלך הביקורתי לא יכול להסתיים בחדר ההתאוששות; הוא דורש מהלכים רבים נוספים אשר בהיעדרם הטקסט לא יושלם לעולם וייוותר במצבו הבוסרי. לא פעם נדמה כי השמועה על אודות ניתוחים לפרוסקופיים לא הגיעה אל מי שעודנו עסוק בחדוות הביתור. שכן כיום, רובם של הניתוחים הם ניתוחים זעיר־פולשניים המחליפים את הביתור המסוכן, המזהם והדרמטי, בחתכים זעירים ובמצלמות קטנות המוחדרות לגוף המטופל ומסייעות בטיפול המדויק בו. השימוש של הביקורת בטכניקה ישנה במקום בערכים העתיקים מבטאת יותר מכל התרחקות עיקשת מחדר הניתוח העכשווי, מהפרקטיקה של הטיפול. למעשה, לביקורת המבתרת, חסרת העדינות, אין נגיעה לרפואה, והיא מזכירה יותר מכל את עבודת הקורבנות העתיקה. אי העדינות גוזרת על המבקר כמעט תמיד חוסר דיוק, החטאה שעתידה להתגלות במוקדם או במאוחר. לטעמנו, אַל למבקר העכשווי לחשוש כי ללא ביתור תתייתר עבודתו, נהפוך הוא: הביקורת היא ז'אנר, ייעוד ותפקיד ספרותי־תרבותי־חברתי שמחכה לכינון מחודש. אם שני העשורים האחרונים שינו את האופן בו ספרות נכתבת, נלמדת, מתפרסמת ומופצת – הגיעה העת שביקורת הספרות תשתנה אף היא; הגיעה העת למהפכה בביקורת. 

אמנון נבות נהג לומר שהוא עומד בגבו אל הקהל כאשר פניו מופנים אל מדף הספרים. במימרה הזו הוא הציב את מבקר הספרות הראוי כמי שלא מקיים כל קשר עין עם מבוקריו; בדומה לרופא המסתכל על צילום השבר ולא על האדם שידו נשברה. אנחנו עומדים ופנינו אל המבוקר, וכמו ברגעים היפים ביותר של מריבות בין אויבים ואוהבים – אנו מבקשים לעמוד פנים אל פנים עם המבוקר ולומר לו את הדברים עצמם, טובים וכואבים, מתוך התקווה שמתעוררת במגע של עין בעין – התקווה בסיכוי להשפיע, לשנות, להשתנות.

אם נניח למשחקי רופא וחולה, אנו תופסים את הביקורת כהזדמנות לשיחה כנה שיכולה להתאפשר דווקא בזכות המרחק. לא פעם נשמעים קולות התוהים מה הטעם בביקורת בתקופה של ריבוי אפשרויות בחירה והיחלשותם של קובעי הטעם. כיוצרים וכקוראים אנו מאמינים שהיוצר מחפש אחר הקריאה העמוקה ביצירתו, ושהביקורת נועדה להשיב אל הכותב את המבט העמוק הנובע מהידע ומהטעם של הקורא. הביקורת היא חובה ספרותית, תרבותית, חברתית, בראש ובראשונה כלפי הכותב, ורק לאחר מכן כלפי הקוראים. יותר משהביקורת צריכה להציל את הקוראים מספר פגום – חובה עלינו להשיב אל הכותבים את הד עבודתם. לא ניתן להשוות את כוחה של הביקורת לכוחו של אימייל מקורא, להשתתפות באירוע ספרותי או להעלאת תמונה עם כריכת הספר לרשת החברתית. הביקורת היא מונולוג התשובה של הקורא אל הכותב הנשלח ממרחקים, היא מסר שהוכן מראש והועבר כשלם. על כן, השיחה, האימייל או התגובה הנכתבים כמקוטעים ומהירים, לא יכולים להתחרות בביקורת הנכתבת בשלמות והנקראת בשלמות. לכן יש צורך לכתוב ביקורת ולהדפיס אותה; לכן יש חשיבות למימד הפומבי. 

מעלה אינו שייך למוספי הספרות ולא יכול לצאת מבית המדרש של אמצעי התקשורת ההמוניים. הספרות, כמו גם העדינות, היא הניגוד המוחלט של ההמוני. בבית המדרש הזה כל אדם הוא יחיד, וגם כשמצטופפים בו רבים, באישור ובלא אישור, עטויי מסכות או במסיבת הדבקה, תמיד נבקש לראות את היחיד ולפנות אל היחיד: היחיד הכותב, היחיד הקורא, היחיד היוצר, היחיד שממתין למבט שיוּשב לו. זו הסיבה לכך שגם כאשר כתב העת שלנו יעסוק בזהות, הוא ימנע מלהפוך את הזהות לקבוצתית או פוליטית. אנחנו לוקחים בשתי ידיים את הסיכון בשמיטת המכנה המשותף הנמוך ומעדיפים במקומו את הסיכוי למכנה משותף גבוה יותר, זה שישלב בין אהבת ספרות, ידע, אינטואיציה, עדינות ובהירות.

בשנים האחרונות, שוב ושוב קראנו ביקורות שמטרתן הייתה להמליך את המבקר, להעמיד אותו בראש הר הפסולת שעשה מהספרות – חומר הגלם של עבודתו. לא כאן. חדוה הרכבי כתבה: "עֲדִינוּת הִיא דָּבָר שֶׁאֵין בּוֹ שְׂרָרָה", ואנחנו מאמצים את העדינות על מנת להתרחק מהשררה. אין לנו שאיפה להדיח יוצרות ויוצרים חשובים, וגם לא להלל או להחניף להם. אנו מחפשים לקרוא בשם לכל הגוונים שבין ההמלכה וההדחה מבלי לגעת באף אחד מהקצוות. לעולם לא נסמן "וי" ביקורתי על יוצרים שיישאו אותנו אל שמי ההכרה יותר משנוכל אי פעם לשאת אותם אנו. בעבודתנו נשתדל לעמוד עם המבוקר על אותה המדרגה, נבקש להדגיש את יצירתו של המבוקר, את המבוקר עצמו ולא אותנו, המבקרים. יתרה מכך, נשתדל לראות את כל המבוקרים כשווים בפני המבקר: כותבים ותיקים וחדשים כאחד. ועם זאת, נבקש להדגיש את ספרות המקור העכשווית כדי להתמודד עם מיעוט הביקורות שנכתבות על השדה המקומי: אם בשל השינוי בערכי הביקורת, ואם בשל אתגר הפמליאריות בתוך הקהילה הספרותית.

הביקורות המתפרסמות במעלה נכתבות מתוך הכרה במשמעות יצירתו של הכותב. לעולם לא נבקר את מי שאנחנו לא מעריכים את עבודתו או בזים לו חרש בליבנו. לעולם לא נבקש לומר את המובן מאליו של טעמנו. תמיד נכניס בשערנו את מי שחשוב לנו לומר לו משהו, את מי שדחוף לנו לענות ולהיענות לו. וגם כאשר הביקורת תהיה שלילית, היא תיכתב מתוך תקווה, לא מתוך ייאוש; בענווה, ולא מתוך גבהות לב. 

מעלה יֵצא בתחילתן של העונות, ויכלול על פי רוב כשישה-עשר מאמרי ביקורת ומאמרי רוחב. מעלה מופיע במלואו ברשת (www.maala.co.il), אולם יראה אור גם בפורמט מודפס. מידותיו של הפורמט המודפס של מעלה נבחר לאור התנוחה שהוא דורש מן הקורא: פתיחת הלב. אפשר לשלוח אלינו ספרים לביקורת, רשימות ביקורת, וכן שירים וסיפורים המהווים ביקורת על ספר. 

שלכם,

נועה שקרג'י, עטרה בן חנן, גלעד מאירי, אביב פטר

ירושלים, 2021