שחר־מריו מרדכי הוא מהמשוררים הבולטים של דור ה־X (ילידי שנות השבעים). מבחינה סוציולוגית, פסיכולוגית ופילוסופית דור ה־X הוא מעין דור ביניים. קדם לו דור הבייבי בום הסוער והרועש ואחריו הופיע דור ה־Y. דור ה־X מצידו העז, ולרוב גם הצליח, לשנות מוסכמות וליצור אלטרנטיבות תרבותיות. דור ה־X זעק והביא לעולם בשורות כמו ה־Pאנק ושכלל מהפכות חברתיות כמו הפמיניזם. הוא מאופיין ברב־תרבותיות וביכולת לקלוט מסרים מרובים. הוא ידע את העולם הישן וחווה את ראשיתו של העולם הטכנולוגי המואץ. את הדור שאחריו, דור ה־Y, אפיינו עוז אלמוג ותמר אלמוג בספרם דור ה־Y: ״דור ה־Y כיבה את אש המרד ונעשה סתגלן ופסיבי יותר״ (עמ׳ 275). לכן, במובנים רבים דור ה־Y הוא דור שמרן יותר נאמן יותר לתבניות מוכרות, וכתוצאה מכך חקייני ביותר – ובשירה בפרט.
מרדכי מנכיח בספרו הרביעי, עבור את הלילה בלוע האש, את מאפייני הדור שהוא נציגו, דור ה־X, וגם קורץ לדור שבא אחריו; הוא מציג לפנינו יצירה הומניסטית התוקפת את הרשע ואת החלמאות של החברה שבה הוא חי: ״ וְהִנֵּה אַתָּה יָשֵׁן אֶת שְׁנַת הַלִּמּוּדִים שֶׁלְּךָ כָּךְ, וּמִי יָעִיר אוֹתְךָ לִקְשֹׁר בֵּין הַחֹמֶר הַנִּלְמָד לְבֵין הַחֲדָשׁוֹת״ (עמ׳ 93), משתלח פה ושם ברגשות לאומיים: ״'קֹדֶם "יְחִי הַמַּנְהִיג!"' אַחַר כָּךְ 'מֶמְשָׁלָה חֲלוּלָה!' כִּי מַהִי הִיסְטוֹרְיָה אַקְטוּאָלִית אִם לֹא מַנְהִיגוּת שֶׁהָעָם יוֹצֵא מִגִּדְרוֹ בִּשְׁבִילָהּ וְנוֹפֵל חָלָל לָהּ שִׁירוּ: לָה-לָה-לָה-לָה-לָה"״ (עמ׳ 94) ומשקף את קולו הפנימי של הקורא.
הספר מחולק לשערים, חלוקה מיושנת ושמרנית למדי שהייתי מוותר עליה. סדר הופעתם של השירים מספר בהצלחה את הסיפור גם בלי החלוקה לשערים ולנושאים. חלקו הראשון של הספר (השער הראשון והשער השני) מוקדש לפציעה הטראומטית של אביו של מרדכי במלחמת ששת הימים ולהתמודדות של המשורר ושל דובריו עם אירוע יוקד שכזה. השיר ״אוויר (עקרת בית)״ כמעט נקרא במנגינה של מסכת תלמוד, אך בניגוד אליהן התוכן שלו ריאליסטי מאוד והחריזה היא חריזה פנימית, חופשית ולא מחויבת: ״וַאֲנִי נִשְׁאַל אִם אִמָּא בַּבַּיִת וַאֲנִי מֵשִׁיב שֶׁאִמָּא בַּהֵרָיוֹן וַאֲנִי נִשְׁאַל אִם הַכֹּל בְּסֵדֶר וַאֲנִי מֵשִׁיב שֶׁהַכֹּל שָׁבִיר, וַאֲנִי נִשְׁאַל אִם יֵשׁ אוֹר בַּבַּיִת וַאֲנִי מֵשִׁיב שֶׁיֵּשׁ אֲוִיר וַאֲנִי נִשְׁאַר אִם אֶפְשָׁר לְהִכָּנֵס וַאֲנִי מֵשִׁיב שֶׁאֵין לְאָן לְהִכָּנֵס (הַסָּלוֹן בַּשִּׁמָּמוֹן, הַמִּטְבָּח עֲזוּבָה נֶעֱקֶרֶת) וַאֲנִי אוֹמֵר לַשִּׁרְיוֹנֶר בַּפֶּתַח: הַכַּר אֶת הַבַּיִת, כָּאן אַתָּה יוֹשֵׁב עַל כֻּרְסָה, נֶעֱקַד; הִנֵּה הַכַּד וַחֲרָסָיו וְאֵין דֶּלֶת וְאַתָּה אֵינְךָ בַּדֶּלֶת״. (עמ׳ 19)
בחלקו השני של הספר – השער ״קפיצת דרך״ – מוצגים שירי אהבה, וגם שירי בריאה ובשורה. שירי האהבה הללו נולדו מתוך אותו השבר שמתואר בשער הקודם, בילדות הנושאת על גבה מציאות מורכבת, שעם זאת היא נורמלית יחסית במדינה שבה אנחנו חיים – מדינת ישראל. מרדכי מציע לנו לקחת את השבר ולהפוך אותו לבשורה, והוא מציע לנו את הקפיצה: ״קְפֹץ מֵעַל הַחוֹמָה, יֵשׁ שֵׁם גַּן יָחִיד לִשְׁנַיִם; אַתָּה קוֹרֵץ לִי כְּמוֹ שׁוֹאֵל אִם זֶה מְבֻקָּשִׁי. שָׁם הַתְּאֵנִים טוֹבוֹת, שָׁם יְקַווּ הַמַּיִם וַיְהִי עֶרֶב וַיְהִי בֹקֶר יוֹם הַשִּׁשִּׁי״ (עמ׳ 47). השירים קצרים יותר וסתומים יותר בשער הזה, הם מעין שברי מחשבות והלכי רוח מעופפים. הייתי אומר שהם אפילו מיסטיים במקצת.
בחלק השלישי של הספר, שבו השערים ״היחיד עוזב לנפשו״, ״שנות המגפה״, ״אפשר לראות את אדוות הדופק ברקה״, ו־״עלם קרב״, השירים עוסקים יותר בהווה, ולצידם מופיעים שירי שיח עם משוררים כמו מאיר ויזלטיר, זלדה, תמיר להב־רדלמסר ויונה וולך, למשל השיר ״דב גריזלי (הראייה מבחוץ)״ –– המוקדש לאלעד זרט, עורך הספר: ״דֻּבּוֹן גְּרִיזְלִי גָּדַל אִתִּי. חַיֵּינוּ בְּמֶרְחַק מָה מִן הָאֱנוֹשׁוּת. נִזּוֹנוּ מִפֵּרוֹת יַעַר שֶׁהוּא לִקֵּט, וְחָלָב שֶׁנָּשָׂאתִי מִן הָעִיר״ (עמ׳ 91). מרדכי מציב את עצמו כמשורר המביט אל העולם ומציג לנו סוג של אספקלריה דרך שירים פוליטיים וחברתיים – ״ בַּחֹרֶף יִצְטָרְדוּ הָרְחוֹבוֹת. יֵאוּשׁ יָעִיב. וּבָאָבִיב. – יְמַגְּרוּ שׁוֹטְרִים כִּיסִים שֶׁל אַלִּימוּת״ (עמ׳ 80), או " יֵשׁ מְדִינָה פּוֹסַעַת בַּדְּרָכִים הַשְּׁמוּרוֹת לְטַיָּלִים אֲבָל אַף פַּעַם לֹא עוֹצֶרֶת לְהַבִּיט בַּנּוֹף. ״ (עמ׳ 96). כאמור, בשירים אלו בוחר שחר־מריו מרדכי להציג לנו את עוולותיה ואיוולותיה של החברה. לעיתים הוא עושה זאת דרך שימוש בשירת Ready Made אבסטרקטית, למשל בשיר ״דוד ביאדגה, אח של יהודה״ ששני החלקים הראשונים בו הם תמלול ראיון שערכה יפעת גליק עם דוד ביאדגה: "הָיִינוּ לִפְנֵי פּוּרִים אוֹמְרִים לַיְּלָדִים: לְמָה אַתָּה מִתְחַפֵּשׂ? אֶחָד הָיָה אוֹמֵר: אֲנִי סְפַּיְדֶּרְמֶן / שְׁנֵי הָיָה אוֹמֵר: אֲנִי בַּאטְמֶן בַּחַיִּים לֹא שָׁמַעְתִּי אֶת עַצְמִי אוֹמֵר שׁוֹטֵר". (עמ׳ 86)
ספר זה הוא חלק ממסורת של ספרים העוסקים בקשר בין האישי ללאומי ובין האהבה למלחמה, למשל השבר הסורי האפריקני של אבות ישורון והספר אמא עם ילד של דליה רביקוביץ. יש לא מעט קווים מקבילים בין הספרים הללו. שלושתם בראש ובראשונה עוסקים במלחמה. שלושתם מבטאים כאב גדול, משבר ומהלומה קשה מנשוא שנחתה על הדוברים, ובשלושת הספרים המכה החזקה מביאה אותם להסתכל על סביבתם הקרובה מנקודת מבט ביקורתית ועוינת מאוד, אך גם חומלת. למשל בשירה של רביקוביץ, "שיר ערש": ״אִמָּא וְסָבְתָא שָׁרוֹת לְךָ שִׁיר שֶׁתִּישַׁן בְּלִי פֶּגַע, יֶלֶד נְעִים רָחֵל מְבַכָּה עַל בָּנֶיהָ בְּכִי תַּמְרוּרִים (עמ׳ 36), או בשירו של ישורון "השיר על היום הזה": ״הוּא עָמַד לִפְנֵי הַתְּפִלָּה וְלִפְנֵי הַזִּמְרָה. אֲנִי עָמַדְתִּי לִפְנֵי הַסַּף. מִישֶׁהוּ מִתְפָּרֵץ: יֵשׁ פֹּה מִקְלָט? יֵשׁ פֹּה מִלְחָמָה״ (עמ׳ 9). ומרדכי כותב בשירו "מה שרועש": ״לוֹמַר דְּבָרִים שֶׁבִּשְׂפָתִי לֹא נֶאֶמְרוּ כְּמוֹ לַעֲזָאזֵל מָה שֶׁרוֹעֵשׁ מִזֶּה דָּרוּשׁ" (עמ׳ 35). בשלושת הספרים האלו יש עיסוק בלתי פוסק בשפה ובחיפוש אחר הגבולות שלה. לעומת ישורון ורביקוביץ, שהם פולק בוב דילני שכזה, מרדכי הוא מעין חבר בלהקת Pאנק בסגנון הסקס פיסטולס. בשתי הצורות הביקורת קשה ונוקבת, אבל מרדכי מנסה (וסיפורו האישי משתלב במהלך הזה) לחרוך ולצרוב.
כאמור, לאורך הספר מרדכי משתמש בכל רבדיה ומשלביה של השפה, מהמקרא ועד לשפה היומיומית, ואין רגע שהוא לא מפגין בו את השליטה שלו בטכניקות פואטיות – חריזה, משקל ודימויים, שהוא דוחס במיומנות לתוך הטקסט. באמצעות קטבים עדינים הוא יוצר כוח: ״מֻפְתָּע מִן הֶעָנָן שֶׁצּוֹלֵף כְּמוֹ בַּמִּטְוָח״ (עמ׳ 60), או ״שַׁחַר מֵגִיחַ כְּסַיָּף בְּעַפְעַפֶּיךָ״ (עמ׳ 88). עננים ועפעפיים הם עדינים, קטיפתיים ומופשטים, והוא מצמיד אליהם את הסיף וההצלפה, חיות רעות ולא מרחמות. ההצמדות האלו יוצרות לחץ עצום של הכותב על הקורא, עוצמה שכל מטרתה היא לערער אותנו. אחרי הכול שחר מריו מרדכי אינו רק משורר שכותב שירים לשם היופי, אלא גם רוצה לצאת חוצץ.
במובנים רבים היו ילדי דור ה־X למבוגרים כשעדיין היו ילדים קטנים. הם הפכו להיות ההורים של ההורים שלהם מכורח המציאות. כך הם הרוויחו את הרעננות והשובבות המשחקית של הילדים ואת כובד הראש האחראי של המבוגרים. שחר־מריו מרדכי הוא הילד של אבא שלו, והוא נע בין שני הקטבים תוך שהוא מאמץ גישות הומניסטיות. הוא הילד המשורר שמשחק בסגנונות, ובה בעת הוא הילד־הבוגר שאומר ושצועק ״המלך הוא ערום״. אפשר לראות את זה בשירו ״מלמעלה למטה״: ״אַבָּא, כָּאן הַבֵּן הָבֵן: הָאֵשׁ נִדְלֶקֶת כְּשֶׁפְּגָזִים נוֹרִים מְנַתֵּר הַחוֹל כְּשֶׁתּוֹתַח יוֹרֶה הוּא נִרְתַּע אָחוֹר.״ (עמ׳ 10)
בכותרת הספר מרדכי מבקש להעביר את השידור אלינו (״עבור״) דרך פתח דמוי משפך שממנו יוצאת אש, ובעיניי אין זעקה ודרישה חזקים מאלו. אילו היינו חיים בתקופה אחרת אולי הייתי חושב שהוא מבקש שנצטרף אליו במאבק או באהבה. אבל כאמור אנחנו כבר עמוק במנטליות של דור ה-Y, שחרף היותו פסיבי מביע דעות ומוחה בקול רם יותר מהדורות הקודמים , אבל מחאותיו הן ברובן ״מחאות כורסא״ רופסות ודלות. וכל מה שנותר לנו, לטוב ולרע – זה ספר שירה.
עבור את הלילה בלוע האש הוא מפגן כוח פואטי. הוא מזקק את היכולות שאליהן נחשפנו בשלושת ספריו הקודמים של המשורר ומביא אותן לכדי שיא. מעניין לאן זה יתפתח בספריו הבאים. לדעתי הוא יצטרך להתעכב יותר בסגנון אחד מסוים, אולי לסגת למשהו ראשוני יותר, או לחלופין להתפרע לגמרי. ההשפעה הפואטית של דור ה־X עדיין חזקה ועם זאת היא לא תישאר כאן לנצח. החקיינות של דור ה־Y כבר מתחילה לגבור עליה ולתעתע בקוראים ובקוראות, שעלולים לחשוב שזו פואטיקה חדשנית. לדעתי למשורר כמו שחר־מריו מרדכי יש את היכולת להפוך לקול חלוצי ומוביל מבחינת פואטיקה, סגנון ושפה, ואני מצפה לכך בספרו הבא.
