בספרה החדש ביוטופ מנתחת אורלי קסטל־בלום את התנאים המאפשרים להתהלך ״בזקיפות קומה״ בחברה הישראלית. גיבור הרומן הוא ״מר ז׳וז׳ף שימל (לא דוקטור ולא פרופסור)״ (עמ׳ 9), מרצה לשעבר בחוג לתרבות צרפת באוניברסיטת תל אביב. מאז פיטוריו מתקשה מר שימל ליצור לעצמו זהות חדשה ולכן נאחז בהישג היחיד של חייו – בעלותו על דירה בשדרות שאול המלך פינת אבן גבירול במרכז תל אביב. אף שהדירה נמצאת באופן קבוע בליבו של פקק, שאי־ אפשר לפתוח את החלונות שלה כל ימות השבוע בגלל עשן האוטובוסים ואדי הדלק, אי־אפשר להוציא את האוטו מהחניה, ואי־ אפשר לבשל במטבח כיוון שהאוטובוסים מרעידים בחולפם את אמות הסיפים של הבניין כולו, שימל רואה בהישג הנדל״ני שלו את מקור גאוותו הבלעדי. גאווה זו היא המאפשרת לו ללכת זקוף, אם כי מאז פיטוריו הקולגות שלו לא מזהים אותו כי ״קומתו קצת שחה״ (עמ׳ 97).
נושא הנדל״ן העסיק את קסטל־בלום כבר בספרה הקודם "הרומאן המצרי", שבו מתוארות קורות הגרעין המצרי שגורש מקיבוץ עין שמר. לאחר הגירוש הציונות של בני ובנות הגרעין מתורגמת להיאחזות בקרקע באמצעות דירות ומרפסות שמש המאפשרות להם חיים מוגנים בבטון. הקשר עם החוץ המדיר והעוין מוגבל לישיבה במרפסת השמש, אשר רחוקה מספיק מן הרחוב כדי שיתאפשר לדבר בה בערבית בלי שהשכנים האשכנזים ישמעו (והשכנים חייבים להיות אשכנזים כי הם מעלים את מחירי הנדל"ן). בעלות על דירות היא מה שמאפשר לנשות הגרעין עצמאות, וכן מרד בסוציאליזם הגברי של בעליהן. כך הופכת קניית נדל״ן ב"רומאן המצרי" למרד פמיניסטי המאפשר תחושת שחרור.
לעומת תפקיד הנדל״ן בספרה הקודם, בביוטופ מה שנדמה כהישג מתגלה כניסיון עקר לפצות על אובדן זהות מקצועית. כשעבד כמרצה באוניברסיטת תל אביב, לא נזקק מר שימל להישג נדלנ״י כדי לעמוד זקוף. למעשה, הוא כלל לא היה צריך לעמוד זקוף, כיוון שהזקיפות הוענקה לו מעצם המעמד (המעמד במובן המילולי, החומרי – עמוד שנאחזים בו): ״פודיום מעץ מלא ומשובח המציג לראווה מי למעלה ומי למטה. כמה התעלות וחוסן מעניק לך הפודיום! אין צורך כלל לעמוד זקוף. אהבתי להיאחז בפודיום משני צדדיו, וכך הייתי חש בטוח ומוגן, ומוכן לירות את הטקסט שלי״ (עמ׳ 58). כיוון שמאז פיטוריו קומתו שחה מעט, שימל משווה את זקיפות קומתו (הנעדרת) לזו של חסרי הבית המאכלסים את אזור הלונדון מיניסטור, ובאמצעות ההשוואה אליהם מצליח לחוש זקיפות מסוימת.
רבים מההומלסים מגיעים לאזור בגלל מרפאת שלדון ומרים אדלסון, המטפלת בשלוש מאות צרכני מתאדון מכל רחבי העיר: ״בעיקר מגיעים לאזור הגברים הגרומים, אלה שכתופעת לוואי של תחליף-הסם מרזים והולכים, והשלד שלהם הולך ומתעקם״ (עמ׳ 12). מר שימל שם לב במיוחד לשני חסרי בית שלהם שלד עקום בצורה קיצונית, וממציא להם כינויים המבוססים על עמוד השדרה שלהם (וכאן מתגלה כי מר שימל ניחן בהומור קסטל־בלומי): ״לאחד מצרכני המתאדון יש ראש גדול מאוד. הוא הולך מקופל לשניים החל מחלקו העליון של האגן ויוצר בכך זווית של תשעים מעלות. כשאני הולך מולו, אני רואה רק את ראשו הגדול עולה ויורד בלי שום גוף מאחוריו. איש אומלל זה, שאני קורא לו ׳תשעים מעלות׳, מפעיל בהליכתו לחץ רב על הגב, וכתוצאה מכך כנראה התכווץ״; גם ההומלסית המכונה קווין ג׳ובנה הולכת ומאבדת את זקיפותה שכן ״עם השנים הולך ראשה ושוקע בתוך בית־החזה שלה, בשל אוסטאופורוזיס״ (עמ׳ 21).
כפי שמדגישה כפיפותם של ההומלסים, עבור שימל זקיפות קומה היא מונח המחבר בין הגוף הביולוגי, על בריאותו או תחלואיו, לבין הזהות המעמדית והנדל"נית. הבריאות הגופנית היא נחלתם של בעלי הנחלה והבית, ורק להם יש הן סיבות להלך בזקיפות, והן אפשרות ביולוגית לעשות זאת. לאורך הרומן מגלה שימל כי הזקופים ביותר, לבד מן התיירים העשירים, הם המתנחלים, אלו שמרגישים בעלות גם על בתים שאינם שלהם. עניין זה מתברר עם כניסתו של דביר שוהם לחייו. דביר, המציג עצמו בכרטיס ביקור שעליו כתוב ״איש עסקים, קונה ותורם ספרי תורה״ (״יפה מאוד, מכובד מאוד, כל הכבוד״, עמ׳ 74) הוא מתנחל ממעלה אדומים הזוכה מסביבתו (חבריו, שותפיו העסקיים ואף מעריציו) לכבוד רב כיוון שאיבד את משפחתו בפיגוע בליל הסדר במלון פארק בנתניה בשנת 2002. דביר מנצל את הכבוד הרב הניתן לו בכל מקום, וגם את הרחמים, כדי לגייס כסף לכל מיני מיזמים גרנדיוזיים ומפוקפקים. הוא נעצר לעיתים קרובות, מסתבך בהימורים, ואף מפסיד את כל כספה של סבתו. תחושת הבעלות של דביר כה חזקה, עד כי בעת שהותו של מר שימל בנורמנדי דביר משכיר את דירתו של שימל ללא ידיעתו לתיירים המגיעים לתל אביב כדי לצפות באירוויזיון. לתחושתו של דביר, הוא וביתו הם מרכז העולם, או ליתר דיוק, מרכז הסחר העולמי: ״אני הגראונד זירו של המדינה״ (עמ׳ 83). כינוי זה לוכד הן את עסקנותו המגלומנית של דביר והן את היותו קורבן של פיגוע טרור. ההשוואה בין הגאווה הנדל״נית לגאוות השכול מאירה את האבסורדיות של שתיהן.
הספר אמנם מתרכז בבעלות מטריאליסטית, אך מצליח תוך כדי כך להגחיך גם את תחושת הבעלות על ההון הסימבולי של מגדל השן האקדמי. הדוקטורט שמתחיל לכתוב הגיבור על אונורה דה בלזק לא מאושר על ידי המנחה שלו בטענה כי ״יש בלבול בין תזונת הסופר לתזונת גיבוריו״ (עמ׳ 34), אך פסקאות שלמות מתוכו מתפרסמות לפתע כחלק ממאמר שלה בכתב עת אקדמי. גם הרוח עצמה מוצגת כהון שיכולים להרשות לעצמם רק בעלי הממון. ולראיה, כאשר הגיבור מנסה לסרב להשקעה במיזם החדש של דביר בטענה ״אני איש־רוח, אני לא מטריאליסט״, דביר עונה לו ״כמה יורו בחשבון ואתה נהיה איש־רוח״ (עמ׳ 209-210).
בכל חמישה עשר ספריה נוגעת קסטל־בלום באבסורדים הגדולים והקטנים של הזהויות הישראליות השונות (זהות האם החרדה ב"דולי סיטי", זהות הרעייה הנאמנה ב"מינה ליזה", הזהות המזרחית־מצרית ב"רומאן המצרי", הזהות ה״צפונית״ ב"טקסטיל" ועוד), כאשר כל זהות מגוחכת בדרכה שלה, וכל היאחזות בסמן זהות אחד ויחיד מוצגת כמשעבדת וכהרסנית (״הנכסים אמורים להיות משועבדים לבעלים ולא להיפך״ עמ׳ 154). ביוטופ בוחן בהומור וברגישות את הרצף שבין הומלסיות לבין בעלות נדל״נית ומאיר את השבריריות של הבעלות ואת הרעות החולות של תחושת הבעלות (האמיתית או המדומיינת) והשפעתן על החברה והפוליטיקה הישראלית (בעיתוי מצמרר). זהו ספרה הריאליסטי ביותר של קסטל־בלום, אך גם בכתיבה ריאליסטית יחסית (אם כי לא לחלוטין) מצליח הרומן להיות מצחיק וחד, ולנתח את אופייה הטרגי־קומי של הישראליות.
