בספרו החוויה הדתית לסוגיה (מוסד ביאליק 1949) מתאר הפילוסוף ויליאם ג'יימס את הסיבות שהובילו להיווצרותה של הדת האמונית, דהיינו דת המבוססת על אמונה באל יחיד. על פי ג'יימס כאשר אדם בוחן לראשונה אמונה דתית על חוקיה ומסורותיה, הוא מנסה לתפוס על ידי השכל הישר חוויה מדומיינת ורגשית, שאותה יחוש כשיתמסר לה. ג'יימס טוען כי השכל הנשען במלוא כוחו על תבניות היגיון אינו מספק תשובה הולמת לאמונה רגשית רבת עוצמה. מכאן שאמונה, מעצם היותה, אינה נסמכת על המערכת השכלית. אמונה זקוקה לרגשות על מנת להתקיים.
אור באוגוסט מאת הסופר האמריקני זוכה פרס נובל ויליאם פוקנר ראה אור לראשונה בשנת 1932, ונחשב לאחת מפסגות יצירתו. הרומן, שמגולל שלושה נרטיבים נפרדים שמצטלבים זה בזה, עוסק בשלושה גיבורים נוודים, עזובים, מוקצים, שהודרו בעל כורחם מהחברה השמרנית המקיפה אותם, והפכו את אמונתם הדתית למצפן התנהגותי. הגיבורים רוצחים ומצילים אנשים בשם הדת, עוזבים את ביתם בשם הדת ומפרקים משפחות בשם הדת. ברומן זה בוחן פוקנר את האמונה הדתית ואת גבולותיה: מצד אחד, כוח חברתי שנועד להשליט סדר ולכונן קהילה, ומהצד האחר, כוח אינדיבידואליסטי, חתרני, יחידני ומסוכן, משענת זהות שבירה עבור כל מי שהחברה הוקיעה אותו מתוכה. אך ברומן זה פוקנר מתמקד ברעיון שאמונה דתית אינה מושג שלם בהכרח, אלא תהליך עמוס שינויים, מבחנים וספקות.
כמו בספריו האחרים של פוקנר, גם עלילת אור באוגוסט מתרחשת במחוז הדמיוני יוקנפטאוופה שבדרום ארצות הברית, ומתארת עולם גזעני, פוריטני וחסר חסד, שאפיין את אמריקה בתחילת המאה העשרים.
שלושת הנרטיבים המרכיבים את הרומן שזורים זה בזה. הראשון הוא מסעה של לינה גרוב, נערה לבנה וענייה היוצאת למסע נחוש אחר אבי העובר שברחמה – עובד מנסרה צעיר שנטש אותה; השני הוא הכומר גייל הייטאוור, שמגורש מהכנסייה בקהילה שבה הוא חי לאחר שלכאורה גרם להתאבדותה של אשתו שבגדה בו; והשלישי הוא סיפורו של בן תערובת מולאטי בשם ג'ו כריסטמס, נווד אניגמטי ונואש המוטרד ממוצאו המעורב, והורג, ספק מהגנה עצמית, אישה לבנה. סיפורי הדמויות מתחברים זה לזה במעברים מכוונים בין הווה לעבר, ובין תודעות הדמויות השופכות אור זו על זו, וקשורות מבחינה עלילתית ודרמטית.
כאשר לינה גרוב, המשמשת כמשרתת בבית אחיה, מוצאת את עצמה בהיריון לא רצוי, בהחלטה של רגע, כמובלת על ידי רוח אלוהים, היא יוצאת למסע לחיפוש אהובה הנעלם. אותו לוקס ברץ', הבחור שנטש אותה ברגע שגילה שהיא בהיריון ממנו, מתואר בתור אדם מושלם ממש: "בחור צעיר ותוסס, שמכיר אנשים מהר ובקלות, ידעתי שבכל מקום שהוא יהיה אנשים יזכרו אותו" (עמ' 25). בזמן מסעה לינה הולכת ברגל בחולות, בחום, בביטחון מוחלט, עד לעיירה הרחוקה ג'פרסון, אל מסע מפוקפק שסופו ידוע מראש. איש לא מכיר או זוכר את הבחור שעזב אותה. לינה גרוב נושאת בגופה את בנו, אבל למעשה היא לבדה.
גבר ואישה פוריטנים, הזוג ארמסטיד, שהיא פוגשת, מנסים לסייע באדישות מה לצעירה הנאיבית. אך לינה הודפת את טיעוניהם בתמימות ילדית ופנאטית. ברור לה שהיא תמצא את הבחור שלה, ושברגע שיראה אותה – יינשא לה. "נראה לי שכל המשפחה צריכה להיות יחד כשתינוק נולד. במיוחד התינוק הראשון. נראה לי שאלוהים ידאג לזה" (עמ' 31). פוקנר אינו לועג ללינה על כך שהיא מאמינה שיש לה השגחה עליונה. יחד עם זאת, החיים עצמם הם אלו ששופטים אותה.
האזכור לתינוק הראשון, קדושתה העצמית המדומה של לינה, והרעיון שנכנסה להריון ממי שאינו בנמצא, מקבילים את דמותה למריה הקדושה. כמובן שבמרחב פוריטני־נוצרי שבו לנשים אין זכות קיום עצמאית, אין עלובה מלינה. קדושתה הסטואית נוכחת רק בראשה, פנטזיה מוחלטת. על פי פוקנר, המסע "הצלבני" שלה במובנים רבים חסר כל הישג.
אך בסופו של דבר, אמונתה האדוקה של לינה אינה רק חסרת תכלית. היא זו שעוזרת לה להגיע מנקודה לנקודה, ולכונן חיים חדשים עם גבר אחר. בעולם דתי מעמדי, שבו אין צדק או יד מכוונת, הסמכות העליונה שהיא יכולה לברוא בעבור עצמה היא אך ורק האלוהות. אין לאישה כמו לינה גרוב מוצא שכלי שיציל את חייה. הדבר היחידי שיכול להציל אותה נמצא מעבר לחיים.
אך גם עמדה זו מצויה בקונפליקט. שכן לינה לא מצליחה לשכנע את הזוג ארסמטיד, או כל אחד אחר, שבן זוגה שעזב אותה אכן קיים בעולם ומחכה לה. היא שרויה לבדה בדת שגואלת אותה, אך אינה מוצאת את בעלה, אלא גבר אחר בעל שם דומה לו.
כאשר אשתו של הכומר גייל הייטאוור, מטיף בכנסייה של קהילה פוריטנית מקומית, מתאבדת לאחר מפגש עם המאהב שלה, בני הקהילה חושדים שגייל הרג אותה תמורת כספי הביטוח ומגרשים אותו מהכנסייה. הגירוש, המזכיר במידה מה את הגירוש מגן עדן שהקנה לו את מעמדו ופרנסתו, הופך לאות קין על חטא שלא ביצע. כשהכומר מסרב לקבל עליו את הדין ופותח בעיירה כנסייה משלו, הוא למעשה מכונן מעין דת נוצרית חדשה הכוללת רק אותו עצמו ומשלם על כך את המחיר – נידוי חברתי מלא.
ג'ו כריסטמס, הוא נווד בן תערובת, מתכחש לחלק הלבן של מוצאו מפני שהחיים לימדו אותו לא לסמוך על אנשים לבנים. כשהוא פוגש את ג'ו בראון – הנער שעזב את לינה בהריונה וחי תחת זהות חדשה – הוא פותח איתו עסק לממכר אלכוהול בימי היובש, בבית של אישה לבנה החיה בגפה. כריסטמס מסביר לג'ואנה ברדן, האישה הלבנה, כי הגזענות של לבנים כלפי שחורים הוא חלק מקללה רוחנית שאיש לא יכול להימלט ממנה. הגזענות, מפי ג'ו כריסטמס, מוסברת באמצעות מושגים דתיים־רוחניים.
ג'ואנה ברדן מגיבה לו וטוענת שאנשים שחורים נדמים לה כצל כבד, מלא אשמה, שתחתיו חיים אלו הלבנים. זאת הסיבה, בעיניה, שהיא נואשת לאהוב אדם שחור. מושגי החטא האנושי (גזענות) והרצון לכפרה עליו (באמצעות אהבה) מובאים במערכת יחסים זו כסיפור דתי מיסטרי: "קללת הגזע השחור היא קללת אלוהים, אבל קללת הגזע הלבן היא קללת האיש השחור, שלעולם יהיה בחיר האל, כי האל הטיל עליו קללה פעם." (עמ' 234). מכאן שהדת היא זו שגרמה לבני האדם לפעול זה נגד זה בשם הגזענות. אלוהים אשם במעמדם של השחורים, ולא בני האדם עצמם.
לאחר האקט המיני ביניהם ג'ואנה ברדן מנסה להתפלל, וכריסטמס הוא שמלמד אותה כיצד. הוא נזכר בילדותו, כשהיה בן חסות של אדם לבן שלימד אותו להתפלל, אף שהמקום היחיד שהוא עצמו הסכים לכרוע מולו ברך היה צלחת מזון. שיאו של הקונפליקט האמוני מתגלע ברגע שבו היא מבקשת שכריסטמס יתפלל איתה. הבקשה הופכת לוויכוח שהופך לעימות אלים בין בני הזוג.
פוקנר לא קובע במפורש אם מותה של ג'ואנה ברדן היא אקט של הגנה עצמית או של אלימות יזומה, שכן סצנת הרצח ברומן נותרת בלתי מפוענחת, ומתווכת ברגעים שונים, מפיהן של דמויות אחרות. אולם לאחריו, ג'ו כריסמטס מתגלה לא כמי שהתנסה באהבה, אלא כמי שמוצאו רודף אחריו עד לכדי אבדון, והוא בורח אל הכנסייה המוקצית של הכומר הייטאוור.
סיפורו של כריסטמס, המשולב בזה של לינה גרוס והכומר גייל הייטאוור, חושף באירוניה מתוחכמת את הערכים הדתיים והחילוניים באמריקה המודרנית. הן בפן הדתי והן בפן החילוני, קוד המוסר מאבד את כוחו והופך לרוע, תחת מעטה של גזענות מעמדית. אך לא מדובר רק בעולם שבו הקהילה הדתית מוקיעה את השונה מתוכה ומענישה אותו בחומרה. למעשה, מדובר בעולם שבו גם החברה החילונית הנאורה ניצבת מול תוקפניה וקורבנותיה ללא מענה מוסרי יציב. מכאן שעל פי פוקנר, חוסר היכולת של הנפש האנושית לכונן מצפן רגשי התנהגותי שיתיישב עם ההגיון והשכל הוא זה שהוליד צורך באמונה פנימית, חייתית ופרומה, שבכוחה להוליד חיים או לחסלם.
מעברי הזמנים ברומן, וכן השימוש שעושה פוקנר בסדר המסירה של האינפורמציה בטקסט, מסבכים את שיפוטו של הקורא ומנטרלים את הזדהויותיו האוטומטיות עם מערכות הדת המוכרות לו, ומעודדים אותו לבחון את אלו בעין חדשה. פוקנר לא מגיש לקוראיו סיפור נהיר מבחינה נרטיבית, אך הדאגה המתעוררת בהם תוך כדי חרדה לגורלן של הדמויות, מחוללת אפקט רגשי חזק פי כמה מכל עלילה מפוארת באשר היא.
הערכים הרוחניים שנחשפים באור באוגוסט באירוניה אכזרית ובוטה נלעגים בדיוק כמו הערכים החילוניים חסרי הטעם. באמצעות שתי מערכות אלו פוקנר מתאר את הסתירה המוסרית שמעסיקה אותו: הרצון שהתנהגות אנושית המבוססת על שכל ורגש כאחד תקיים מערכת מחייבת של התנהגויות, בעוד שבמציאות אין כל מערכת מחייבת שהאנושות לעולם כפופה לה. בסצנות וירטואוזיות ומלאות חסד, אכזריות ודם, הוא תופש את החוויה הדתית על פי ג'יימס. אמונה היא לנצח קונפליקט ידוע מראש.
