בשבת, ד' חשוון, המשוררת, העורכת, המתרגמת והיזמת חוה פנחס־כהן נלקחה לגנזי מרומים. היעלמותה הפתאומית מירושלים ומרחובותיה היא כמו צבע שנחמס ונוכח עתה רק כתשליל. פיגמנט של טורקיז שהעין מחפשת אחריו לשווא. וגם הרחובות שמהם נשללה תנועת החתירה המהירה שלה אל וכנגד. אל שיחה דחופה, אל מפעל חדש, אל רעיון, אל חברים. אל תשוקה וכנגד המכשולים: האוויר, האיחור שמקורו בעומס, שמקורו בחתירה הבלתי נלאית שלה כנגד צמצום הידע, צרות המוחין, היעלמות השיחה.

בשנת 1989 הקימה חוה את כתב העת דימוי – כתב עת לספרות, אמנות ותרבות יהודית שפעילותו נמשכה עד שנת 2007 (35 גיליונות), ובכך הייתה לאישה השנייה שערכה כתב עת לספרות. דימוי היה אבן הדרך הראשונה להתקרבות המחודשת בין השירה העברית ובין היהדות כדת חיה וקיימת. כטקסט, אבל לא רק כטקסט. דימוי יצא כנגד ההתנכרות של הישראליות כלפי היהודי והרוחני, והנהירה אחרי תרבות חילונית מערבית. על ברכיו של דימוי הופיעו כתבי עת מאוחרים יותר כגון "משיב הרוח", "עתר", "יהי" ו"מיגו".

חוה הייתה תלמידת חכמים: היא הייתה בקיאה במקורותינו ובמקורותיהם של הדתות הסובבות אותנו בירושלים, בספרות העברית ובמחקרה (מי שלא שמעה אותה מלמדת את "אחות" של עגנון פספסה את אחד מהמונולוגים הפמיניסטיים המצחיקים ביותר), במחשבת ישראל, בהיסטוריה יהודית ובייחוד בעבר ובהווה של יהדות הבלקן.

בשירתה ובמעשיה ניחנה חוה בעמדת מוצא מתנגדת, ועמדה זו הייתה הכוח הקמאי שבה. כוח שביטא כמה מהתכונות שהפכו אותה לאשת הספרות החד־פעמית שהייתה: יציאה תמידית כנגד, פריצת גבולות, חופש מחשבה ומעשה, עצמאות ויצירתיות. קל היה להיכנס עם חוה לוויכוח, והוויכוח היה תמיד רווי תשוקה כלפי נושא השיחה.

ולמרות העמדה המתנגדת, התשובה של חוה תמיד, לכל מעשה של ספרות, הייתה דווקא כן. בניגוד לבעלי מקצוע ותיקים שהזמן מקהה את סקרנותם (ולחלק מבעלי המקצוע הצעירים שסקרנותם לכתחילה חתומה בפני מה שאינו הם עצמם), חוה מעולם לא הפגינה תחושה של רוויה כלפי הספרות והנעשה בה. הייתה בה תשוקת גילוי כלפי משוררות ומשוררים ורעיונות חדשים, שום דבר לא היה בעיניה לא ראוי לתשומת לב, את כל מה שקשור בהתרחשות העכשווית של הספרות היא ביקשה להכיר, להבין, למולל ולשפוט כהלכה. היא הייתה נכונה לא רק להקים ולהגשים, אלא גם להצטרף לכל מעשה שראתה כנחוץ בידיים חזקות, בדעה מוצקה ובציפייה אמיתית לשינוי. אולי הדברים נשמעים מובנים מאליהם, אלא שהכן הזה, שמקורותיו אותנטיים, נדיבים ומחויבים רחוק מלהיות שכיח במקומותינו.

דוגמה מפוארת לתשומת לב כזו היא הספר אסכולה של איש אחד (הקיבוץ המאוחד, 2011), ספר שיחות שחוה יזמה וערכה עם ישראל אלירז על שירתו. זהו טקסט נדיר, שכמותו חסרים במקומותינו מאוד. ההקשבה והעמקה שבו מלמדים לא רק על דרכו הייחודית של אלירז כמשורר, שהתפרשה לא מעט בזכות הספר הזה, אלא גם על כוחה של שיחה מעמיקה בין שני משוררים, הנשמרת לדורות הבאים כטקסט חי, כמעט כספר לימוד.

כשהקמנו את כתב העת הזה, הזמנתי את חוה לכתוב רשימה לגיליון הראשון. היא מיד אמרה כן והציעה ספרים לביקורת. גם אני הצעתי ספר. היא לא הכירה אותו, אבל כדרכה, מיד הוא סיקרן אותה יותר מאלו שכבר הציעה היא – וקבענו שאעביר לה אותו. הבאתי לה את הספר, והיא כתבה רשימה ושלחה לי אותה. שלחתי לה אותה בחזרה עם אי־אלו מחשבות ושאלות. כעבור שעה־שעתיים היא התקשרה ורצתה לשוחח על הדברים. זו שיחה ששמורה איתי. לאו דווקא בגלל האורך והריכוז המזוקקים שלה, שהכריחו אותי לעצור את האוטו, לחנות, לצאת וללכת את הרחוב הלוך ושוב כדי לענות לשאלותיה ולמחשבותיה, יותר מכך – בגלל המשמעות שהיא יצקה לכל מעשה שלה, ובכלל זה לרשימת הביקורת שכתבה. היא רצתה לשוחח, ללבן את הדברים עד סופם. להעניק ליצירה שקראה קשב מלא, לא רשימת ביקורת שיצאה ידי חובתה אלא מחשבה עמוקה על מה שעבר תחת עיניה.

מעשיה הגדולים של חוה פנחס כהן הפכו אותה לאם רוחנית של נשות ספרות בכלל, ושל נשות ספרות מהמגזר הדתי והמסורתי בפרט. בשונה ממסורת האימהות הגדולות של הספרות העברית שקדמו לה, אצל חוה האישה היוצרת מגלמת אחדות. היא אינה מודרת משום תפקיד, ולא צריכה לוותר על דבר מה כדי ליצור. חוה הייתה האם הספרותית שלימדה את בנותיה הקרובות והרחוקות שהן יכולות להחזיק את העולם בידן, כפי שהיא כותבת בשיר "היום בו הארץ החלה להקיא": אֵיפֹה הַצַּדִּיק שֶׁיַּחֲזִיק הָעוֹלָם בְּיָדָיו/ אֵיפֹה הַצַּדִּיק שֶׁיַּחֲזִיק אֶת הָאָרֶץ בְּיָדָיו/ אֵיפֹה הַצַּדִּיק שֶׁיַּחֲזִיק" " (שביעית, עמ׳ 94). היא הייתה הראשונה להורות לנשים יוצרות שהן יכולות להחזיק את העולם בידיהן: את יצירתן ואת יצירת האחרות והאחרים; את הספרות ואת חיי הבית והמשפחה; את תשוקת הקריאה, הלמידה והאינטלקט, ואת עוצמות התחושה עליהן הן אמונות.

לכן, חלקו הראשון של "מעלה" מוקדש הפעם לשירתה ולמעשיה של חוה, וזה המקום להודות למיכל גוברין, גלעד מאירי, חביבה פדיה, רוברט פינסקי ויהושבע סמט־שינברג – חמישייה קולית שהתאחדה לרקוויאם קטן לזכרה. בנוסף, חלק גדול מהרשימות שהגיעו לגיליון עוסקות בעוצמה ובחשיבות של הדמיון בחיינו בכלל ובספרות בפרט, ומהדהדות בדרך פלא את דמותה של חוה.

באחת ההתכתבויות האחרונות שלנו, שלחה לי חוה את השיר המצורף. מאז כבר פורסם בעיתון, ובכל זאת אני מבקשת להביאו כאן שוב בהערכה, אהבה וגעגועים.

נועה שקרג'י

***

בגיליון השמיני של מעלה שבע עשרה רשימות: רוברט פינסקי, גלעד מאירי, יהושבע סמט־שינברג, מיכל גוברין וחביבה פדיה נפרדים מחווה פנחס־כהן. דנה שוופי כותבת על דמיון והגשמתו בספר צלם מאת עינת יקיר, תום בייקין אוחיון מגלה את גלגולי הנשמה של אנה אחמטובה בשירה העברית בקריאה בספר הכפפה של יד שמאל מאת אנה אחמטובה ומרינה צווטאייבה, ורותם עטר מטיילת עם ככל שאני ממהרת, אני קטנה מאת שרסטי אנסדטר סקומסוולד. לילך קרסנטי כותבת על הטרילוגיה בנות הדרקון מאת מרית בן ישראל, תמר סתר כותבת על תפקידו של הדמיון ביצירה הספרותית על פי מחשבת הלב ונשמת העולם מאת ג'יימס הילמן, ואופיר אשרי מתלבט לגבי ספר הסיפורים החדש והלא־חדש סיפורים מאת יואל הופמן. שרי שביט ויובל יבנה כותבים על דת ואמונה – בספרים אור באוגוסט מאת ויליאם פוקנר וסוף הרומן מאת גרהם גרין. חנן אמויאל עומד על חשיבותו של הזמן בלילית וסיפורים אחרים מאת פרימו לוי, וליאור שטרנברג קורא בבטן הזאב מאת נדיה עדינה רוז. מורן שוב־רובשוב מראה את הבלתי נראה בספר אלגברה של צילום מאת אבי גנור, ואת הגיליון חותם האפוריזם של ג'ורג' אליוט "רומנים מטופשים שכותבות נשים", שתרגם יהונתן דיין.

קריאה נעימה,

נועה שקרג'י, עטרה בן חנן, גלעד מאירי, אביב פטר

חוה פנחס־כהן

פִּיאֶטָה הֲפוּכָה

 

אֲנִי סוֹפֶרֶת אֶת הַדָּקוֹת עַד שֶׁתִּשָּׁמַע הַיְּרִיָּה

יְרִיַּת סוֹף. יְרִיָּה שֶׁאֵין מִמְּנָה חֲזָרָה.

הָאֶחָד בְּיָנוּאָר בְּשָׁעָה 12 בַּצְּהָרִים בְּדִיּוּק.

הָאִשָּׁה בִּבְלוֹנְד רָחוּץ, יָצְאָה לְהָבִיא אֶת הַיֶּלֶד מֵהַגַּן

כְּשֶׁחָזְרָה, הָיָה מֻנָּח הַקָּרְבָּן יָרוּי עַל הַמִּטָּה.

 

בַּמִּטְבָּח עַל הַשַּׁיִשׁ וּבַסַּל הָיוּ הַקְנִיּוֹת מֵהַשּׁוּק

הוּא הִשְׁאִיר לָהֶם סִימָן שֶׁהוּא לֹא יָכוֹל עוֹד

אֲבָל, לְהָזִין, לִשְׁמֹר עַל קִירוֹת הַבַּיִת, צָרִיךְ

 

קְרִיאוֹת הַשֶּׁבֶר וְהַבְּכִי לֹא הָיָה בַּהֵן תְּנוּעַת

פִּיאֶטָה, לְשׁוֹן חֶמְלָה וְרַחֲמִים, לִפְעָמִים אִשָּׁה

הִיא רַק קְלִפָּה וְאֵין בָּהּ רֶחֶם לְהָכִיל.

 

בַּלַּיְלָה הַהוּא יֶלֶד בֵּן עֶשֶׂר שָׁאֵל

מֵהַסַּפְסָל הָאֲחוֹרִי בַּמְּכוֹנִית.

הַאִם זֶה סִימָן שֶׁהוּא לֹא אָהַב אוֹתִי.

 

אוּלַי זֶה סִימָן הָפוּךְ אָמַרְתִּי בְּלִבִּי

לֹא הָיָה בָּעוֹלָם דַּי אַהֲבָה

לְכַסּוֹת מֵהַקֹּר הַנּוֹרָא שֶׁנָּשַׁב

אֵל חַיָיו בֵּין הַמִּטְבָּח לַמִּטָּה

וְהָאָב שֶׁלֹּא חִכָּה לֵאוֹת אוֹ לְאַיִל

הִקְרִיב עָצְמוּ בַּעֲבוּר בָּנָיו

 

הָפַךְ אֶת הַסִּפּוּר עַל פָּנָיו וְהָלַךְ.