מה עושה משוטט כשהעולם החיצוני נועל בפניו את שעריו? אפשר שזו השאלה המונחת בבסיס ספרו החמישי של אודי שרבני, כל קשר בין הדמויות, המתרחש בימי הסגרים במגפת הקורונה. הגיבור הוא סופר שוליים המדשדש עד ברכיו במימי הביצה הספרותית הישראלית ונשוי למתרגמת צרפתייה. החידלון הפתאומי משליך את בני הזוג לתוך מרחב פְּנִים לימבואי למדי; השניים משוטטים בין ארגזים בדירה שתכננו לעזוב שעה שאביו של הגיבור תלוי בין חיים למוות, גוסס לבדו מאחורי יריעות הניילון המבודדות בבית החולים. ניסיונות האב לעבור לעולם הבא משתקפים יפה במעגל רווי התסכולים שבו לכודים בני הזוג, המתקשים להביא ילד לעולם הזה. תוך כדי, הגיבור כותב ספר, שאשתו מתרגמת לצרפתית. לא ברור על מה הספר, אבל ידוע שספריו הקודמים היו בעלי נגיעה לספרות בלש, ושהגיבור מעיד על עצמו כמי שהולך ונטמע בדמות שברא.
בהתאם לז'אנר שבו כותב הגיבור שלו, גם הספר כתוב כסוג של חידה בלשית. אלא שבמקום לחפש את הרוצח, הגיבור והקוראים מנסים להתחקות אחר עקבותיו של הסופר: מיהו הכותב "האמיתי"? למי שייכת היד הרושמת? לאווירת המסתורין יש להוסיף את העובדה שכל הדמויות בספר נטולות שם: הגיבור, בת זוגו, אביו, אימו, ובייחוד דמותו המשונה של מנעולן. הוא מופיע פעמים ספורות בלבד לאורך הרומן, אבל נשמע וחושב בדרך דומה עד כדי חשד לגיבור, מה גם שדי במשלח ידו כדי לסמנו כמפתח אפשרי לתעלומה. למעשה, שאלת זהות הכותב מועלית כבר בגב הספר, שם, במקום תקציר, ימצאו הקוראים מכתב מהדמות הראשית, אשר נפתח במילים: "אני סופר."
לספר שלושה חלקים: "חלק א' (זוג)" שהוא רוב הספר, מתאר את היום־יום הזוגי בזמן הסגרים; "חלק ב' (דיאלוג)" הוא ראיון עיתונאי של הגיבור, שנערך לאחר הצלחתו המסחררת של הספר בחו"ל; וב"חלק ג' (מונולוג)" בת הזוג נוטלת את המושכות לידיה.
בחלק א' נפגוש גיבור שמדבר את עצמו, אל עצמו ועל עצמו לדעת, גם בשעה שהזוגיות שלו מתפוררת ושאביו גוסס. מבחינה זו אפשר להניח את כל קשר בין הדמויות בשורה אחת עם היצירות שמונה ננה אריאל במאמרה "משחקי כנות" ("הזמן הזה", מרץ 2023). במאמר הזה אריאל מצביעה על הפער שבין אמירת אמת Honesty) ) ובין התביעה התרבותית החדשה לכנות ולקידושה Sincerety)). "הכנות החדשה" קוראת לתרגום מיטבי של רחשי הלב אל החוץ, בדרך שאינה תלויה בתוכנם ושמאפשרת להם לחמוק מביקורת. בקצרה, מדובר בהתרחקות מהאמת, ולא בהתקרבות אליה. דומני שזה גם תיאור מדויק של משחקי הכנות שבהם לכוד גיבורו של שרבני, שכמו מוכרח לנבור באובססיביות במעמקי נפשו מרגע שהופנה הספק פנימה. זיכרונותיו, ילדותו, נטיות הלב שלו וטעמו במוסיקה ובסרטים הופכים לחומרי ראיות במסגרת קדחת אישוש העצמי. לכן גם הספר רצוף רשימות מנומקות לעייפה של “אוהב־לא אוהב״: הגיבור אוהב מגבות קשות כי הוא "צריך את זה כמו נייר שיוף" (עמ' 12), הוא טיפוס של מעברי עונות, אין לו טלפון חכם כי הוא אוהב להתנתק, וכן הלאה.
נראה גם שהמגפה רק מחדדת את הניכור הראשוני של הגיבור כלפי המציאות: "העבר שלהם, עד לא מזמן הווה, סגור ומלופף בניירות דבק ומה שיש להם זה רק את כתב ידם האומר תכולה זוגית בתוך ארגזי קרטון. 'מטבח', 'סלון', 'ספרים'" (עמ' 85). כלומר, זה גיבור שנוהג במירכאות כמוקשים דווקא משום משיכתו אליהן. התודעה הכותבת מתוארת מבעד לעיניו כקדחתנית וכנברנית; היא מבקשת לא רק לייצג את המתרחש בזמן אמת או לתייקו לשימוש ספרותי עתידי, אלא גם יוזמת מראש התרחשויות במטרה לכתוב אותן לאחר מכן. מבטו אנוס לשייט על פני כל סצנה בחיפוש אחר פרט מיוחד ואחר, כזה שיוכל לטעון במשמעות הרומזת למקום כלשהו מעבר לרובד הגלוי. מקום זה הוא בדרך כלל הספרות.
הגיבור אומנם מזהה בקרבו את הנטייה לייצוג יתר, חושש ממנה ומבקש לשוב להוויה ראשונית יותר: "הוא רצה לדבר את הדברים עצמם, ללא זר של מרכאות סביבם" (עמ' 41). ועדיין, אין לו אלא ליפול בפח המודעות העצמית. שוב הוא חושף בפני הקורא את השתוקקותו למחיאות כפיים, ובתוך כך מדמיין את התשואות שיקצור על כנותו, וחוזר חלילה. רוב הזמן מחול השדים הזה מעורר בעיקר רחמים, שהרי הדיבור על "שיבה אל הדברים כפשוטם" אינו שווה ערך לשיבה עצמה.
למרבה הצער, כל קשר בין הדמויות כמעט כורע תחת הררי המודעות העצמית של הגיבור שלו. הוא לא רק כותב, אלא גם אוהב וחושב כשלנגד עיניו ניצב קהל. זהו מתח שהולך ומחריף כשהקוראת מצויה בעמדה של ביקורת: הלא גם את, המבקרת, קוראת בעבור קהל עתידי. "בעודנו מדברים, אתה חשבת על העריכה של הריאיון הזה. מאיפה זה מגיע?", שואל העיתונאי בחלק ב'. "מפחד מחוסר שליטה, כמובן", עונה הגיבור (עמ' 175). ה"אז, אוקיי, ו־" שלו חותם את הדיון בהודאה: המודעות העצמית היא לכל היותר תנאי הכרחי לפתרון הבעיה, ובוודאי שאינה תנאי מספיק.
לאורך רוב הקריאה חשתי שאחת מחולשותיו המרכזיות של שרבני היא חוסר יכולתו לפתח דמויות שונות זו מזו. למשל, אף שחלק א' קרוי "זוג", הוא חשף בפני אחד, לא שניים. כישלון הגיבור להתבונן בעולם מבעד לעיני אשתו ניכר לכל אורכו של חלק זה, כמו למשל בטיפול הזוגי שבו הם מתבקשים לגלם האחד את השנייה: היא מצליחה, הוא לא. מן הבחינה הספרותית אין בכך כל טעם לפגם, אלא שאז צץ המנעולן. משחקי השליטה שלו, העיסוק הכפייתי בילדות ובהרגלי הגוף, כולם כמו נלקחו היישר ממוחו הקודח של הגיבור. אותה גברת בשינוי אדרת, חשבתי.
לעתים נראה שחלק ב' ("דיאלוג") שם לו למטרה לענות על תהיות כאלו. כשהעיתונאי מציין שהגיבור חוזר בספרו החדש על מחשבות שנחשבו בידי דמויות קודמות שלו, הגיבור קובע שזה משום ש"כולנו אותו דבר", כלומר בעלי עולם פנימי זהה (עמ' 182). העיתונאי מסכים. מובן שהוא מסכים: גם הוא חולק את אותו סוג פלפול של הגיבור ושל המנעולן, שתענוג וכורח משמשים בו בערבוביה. כמותם הוא מרבה בניסוחים משחקיים, קוטע את משפטיו באמצעם ומניח לקורא להשלימם (אולי כי "הברקה" נוספת מתעקשת לקטוע את קודמתה).
למרות ההתייחסות המפורשת לעניין שטרד את מנוחתי, לא במהלך קריאת ה"דיאלוג" התבדיתי, אלא דווקא ב"מונולוג", חלקו השלישי של הרומן. שם מתגלה שרבני ככותב דמויות משוכלל משחשבתי. זהו קטע קצר, חריף ופרוע שכותבת בת הזוג בגוף ראשון, ובו מתברר באיזו מידה היא מסרבת לשמש לו קהל. אם בחלק א' הווידוי בפני העצמי עלה על גדותיו, ב"מונולוג" מילותיה של המתרגמת מאווררות כהלכה. העיסוק הזהותי שהציג הגיבור מחוויר למול החירות שנוטלת המתרגמת המשכתבת את בן הזוג שלה. עמדתה מרעננת ומפוכחת: "אני חושבת שאין דבר יצרי ביצירה. זאת כמעט פקידות" (עמ' 207). המבע שלה מזכיר את שלו אבל הוא משוחרר וקולח יותר, אולי כי איננו כבול בעבותות של מי שמצוי "יותר מדי בפנים". גם העברית נגישה לה באופן שנמנע מהסופר המקומי, המסתנוור משפע האפשרויות שמציעה שפת אימו, ובכך מאפשר לה לפרק אותו במקום שיתרחש ההפך.
אם לשוב לחידה הבלשית שבמרכז הספר ("מי כתב את זה?"), הרי שבמונולוג נמצאת לה תשובה נוספת ומעניינת, החורגת מהזגזוג הברור בין הגיבור לשרבני. כאן מתווספת לרשימת החשודים דמות החובשת שני כובעים: בת הזוג המתרגמת. בניגוד לעמדותיו המיושנות של הגיבור, הנעלב מעצם האפשרות לתרגם אותו לשפה שאיננה עברית, את התוספת של בת זוגו אפשר לפרש כמבט חדש וכפול: על זוגיות ותרגום, ועל היחסים שבין שניהם לבין הכתיבה. הנחת הסופר והמתרגמת זה לצד זה משמשת לקורא תזכורת יפה: האהבה אינה מאששת זהות, אלא פורמת אותה. אחד מתפקידיה המסורתיים הוא לפעול כמכבש על העצמי, בהפנותה את המבט החוצה, אל האהוב או אל האהובה. דומה שטיב עיסוקו של הגיבור בעולמו הפנימי ובקוראיו עומד בסתירה לעצם היכולת לאהוב. לפרקים נראה שהוא יודע זאת היטב, אבל שלא די בכך כדי להפוך את התמונה על פיה.
"כל מה שאני יודע," מכריז הגיבור בגב הספר, "הוא שהספר שאני גיבורו הוא ספר מסוכן." גם בתום הקריאה לא השתכנעתי באמיתות ההצהרה הזו, אבל אסתפק בהצעת חלופה תחתיה: כל קשר בין הדמויות הוא ספר שלוכד היטב את רוח הזמן שבו נכתב, לטוב ולרע. כפי שכותבת אריאל, "הכנות החדשה" אינה מבשרת שיבה אל הפוליטי, בעיקר משום שאינה דורשת ממאמיניה את הטרחה שבמלאכת גיבוש העצמי. תחת זאת, היוצרים מתבקשים להתערטל תוך כדי שהם מותירים את העצמי מפורק. אף שהאפשרות לגבש תובנות – ואולי אפילו לצרוף ספרות מן השברים – נותרת כתמיד זמינה בעבורם, היא בהחלט אינה מתחייבת מצו השעה. כל קשר בין הדמויות מדגים זאת בצורה יוצאת מן הכלל, ומשום כך כשסגרתי אותו חשתי החמצת אמת. זהו ספר ניסיוני ואמיץ בתובענותו, אשר מעז לדרוש מקוראיו קשב צמוד ואינו מתנצל על כך. יש בו יופי, שנינה, מקוריות ולפרקים מחשבה צלולה. יחד עם זאת, הוא לוקה מבחינות רבות בהבחנה שבין עיקר וטפל, ולא מדובר בכשלי עריכה גרידא.
