שני סיפורים קצרים של אונורה דה בלזק יצאו לאור באוגוסט האחרון, בספרון קטן ששתי כותרות ארוכות מכסות את כריכתו: מסעו של אריה אפריקני בפריז ומה שאירע בעקבות המסע ולאחריו מסעו של אנקור פריזאי בחיפוש אחר שיטת הממשל הטובה ביותר. בהתאם לצורתו הננואית, הספר נפתח במיני־מבוא מאת ראובן מירן, עורך ההוצאה, שמספר שהסיפורים היוו חלק מאוסף שפורסם בפריז בשנים 1842-1840 תחת השם סצנות מחייהן האישיים והציבוריים של החיות. אפשר להניח שיש בכותרת הזו קריצה ליצירתו המונומנטלית של בלזק, הקומדיה האנושית, שכוללת שלושה חלקים שבהם 91 רומנים, נובלות ומאמרים פילוסופיים; החטיבה הראשונה של הקומדיה האנושית עוסקת במיפוי ובחקר חיי החברה ובאורחות המוסר האנושיים, והיא מחולקת לשש סדרות שנושאיהן מפולחים לקטגוריות חברתיות: תמונות מהחיים הפרטיים, תמונות מהחיים הכפריים, תמונות מהחיים הפוליטיים, הצבאיים וכן הלאה. הכותרת הראשית מרפררת אף היא ליצירה אחרת, הקומדיה האלוהית של דנטה אליגיירי – הפואמה האפית הידועה המחולקת לשלושה חלקים, כמו הקומדיה האנושית. אם נסתכל על השתלשלות הכותרות הללו, אפשר לסמן בין היצירות כוונה משותפת לחקירת האדם ומקומו בעולם; תחילה דרך הפריזמה האלוהית־האידיאית, בהמשך דרך הפריזמה האנושית־חברתית, ולבסוף דרך המבט החייתי.
האסופה המקורית כללה מספר סיפורים קצרים שעסקו כולם בבעלי חיים. בין הסופרים נכללו ז'ורז׳ סאנד, שארל נודיה, אלפרד דה מוסה וז׳אן־פייר הֵצֵל, עורך הספר והמו"ל. בלזק תרם לאוסף חמישה סיפורים, אך האריה האפריקני מופיע כיצירה מאת ז'ורז׳ סאנד, מכיוון שבלזק חשש שהיקף יצירותיו רחב יותר משל שאר המשתתפים. סאנד ניאותה לבקשה לפרסם את הסיפור כיצירתה, אך הפִּסקה האחרונה בסיפור, שמוסיפה לו תעוזה מיוחדת, היא תוספת שלה.
מסעו של אנקור פריזאי מספר בגוף ראשון על קורותיו של אנקור שחי ברחוב רִיבוֹלִי (אחד מרחובות העיר היוקרתיים) מעל מרזבו של סופר נודע־שם שידוע גם כאדם המגן על נדכאי החברה. הסיפור נפתח בהקדמת המחבר, הלא הוא האנקור (המגדיר עצמו ציפור־פילוסוף): "אנקורי פריז נחשבים זה זמן רב לציפורים האמיצות והחצופות ביותר שיש: הם צרפתים, אלה מגרעותיהם ומעלותיהם במילה אחת; מקנאים בהם, זה ההסבר להשמצות אין־ספור המוטחות בהם. הם חיים בלי לחשוש מיריות רובה, הם עצמאיים והם כנראה המאושרים בבני הכנף" (עמ' 55). למרות אושרם, האנקור מגלה שקיימים פערים בקרב הקהילה: "היו שני סוגי אנקורים: אנקורים שנהנו מכל מנעמי החיים ואנקורים חסרי כול, בקיצור אנקורים פריווילגיים ואנקורים סובלים" (עמ' 59). כפילוסוף, האנקור שואל את עצמו שאלות כבדות־מקור: "לאן הולכים האנקורים? מאין הם באים? מדוע אין הם מסוגלים לבכות? מדוע אין הם מתארגנים בחברות כמו אווזי הבר, כמו העורבים, ומדוע אינם חיים בשלום אלה עם מי שכמוהם?" (עמ' 58). השאלות מובילות אותו למסע שמטרתו לחקור צורות ממשל אחרות בקרב החיות. הוא מבקר בנְמָליָה העתיקה – אי הנְמָלִים, קיסרות שבה הנמלים קרויות פטריקיות (כינוי לקבוצה חברתית מהמעמד הגבוה ברומא העתיקה), בממלכת הדבורים המונרכית לעילא וברפוליקת הזאבים ששוכנת בין אוקראינה לטרטריה.
מסעו של אריה אפריקני בפריז מציג את מסעו של ליאו, אריה נסיך שנשלח מהרי האטלס לפריז מטעם אביו הזקן שמטיל עליו לבחון את בני האדם שגזלו מהאריות את שמם: "אם לבני האדם יש את בעיית המזרח, לאריות יש את השאלה בדבר אירופה, שם זה זמן מה גזלו אנשים את שמם, את רעמותיהם ואת הרגלי הכיבוש שלהם" (עמ' 20). בסיפור זה המסע הוא אל פריז ולא ממנה, אך גם כאן העלילה מוּנעת מקונפליקט חברתי שנובע מצורת הממשל: העם מואס במלך שלעת זקנתו החל להכביד עולו ומנע מהחיות השכלה. אך החיות מתמרדות: "העם רצה להיות מלומד. הטפרים הילכו אימים בכל רחבי המדבר. […] הוד רוממותם המְטוּפָרים הצעירים טענו נגדו שהוא מסתגר עם האדון טוֹפָר הגדול, איש סודו, כדי למְנות את אוצרותיו" (עמ' 14). המלך ניאות להשאיל את כתרו לבנו, אך החלפתו בגרסתו הצעירה אינה מועילה, כי השיטה עומדת על כנה: "מספר המשרות לא הלם את מספר השאיפות הלגיטימיות" (עמ' 19) – העם שוב התמרד, המלך שב לכסאו והבן נשלח לפריז.
בפריז הנסיך מאמין שהוא זוכה לקבלת פנים מלכותית: "באדיבות הממשלה הצרפתית הובלנו עד פריז, ושיכנו אותנו, על חשבון המדינה, במקום נאה להפליא הקרוי גן המלך, והמון עם כה נלהב בא לראותנו שם עד שהעמידו עלינו כשומרים את הנכבדים במלומדים" (עמ' 23), בשעה שלמעשה הוא נכלא בגנים הבוטניים בידי המשטרה הצרפתית (כפי שמגלה לו דוב לבן, נסיך כמותו). הוא נמלט ומקבל כלב משטרה שמדריך אותו בנבכי העיר והחברה; אֶת רשמיו מהעיר הנסיך פורט במכתביו לאביו, בדומה לאצילים הפרסיים ברומן של מונטסקייה, מכתבים פרסיים.
שני הסיפורים הם סיפורי מסע שפריז מהותית בהם: צרפת נבחנת פעם כמולדת ופעם כיעד תיירותי. הפן הסטירי הבולט מתאפשר באמצעות שני אופנים של ריחוק או הזרה: נקודת המבט של החיה על האדם וההתרחקות הפיזית של הדמות למחוזות גיאוגרפיים בלתי מוכרים. המסע של האנקור מובנה יותר: הסיבה ליציאה למסע ושאלת החיפוש צלולות ויש בדרך שלוש תחנות מובחנות. יתרה מכך, ההקשה האלגורית שהקורא/ת צריכ/ה לבצע איננה מורכבת: הנמלים פטריקיות, הדבורים סגורות בממלכתן והזאבים הם רפובליקה. הרמזים לשיטות הממשל המציאותיות עבים למדי, ולקורא/ת נותר להנות מההתפלפלות המשעשעת והמיומנת של בלזק בעולם שנע על קו דק בין משל לנמשל. המסע של האריה האפריקני נפתל ואניגמטי יותר. בהגיעו לפריז, הגבול בין אריה לאדם הולך ומיטשטש, וככל שהסיפור נמשך קשה לקורא/ת להבחין מי הדמויות הללו, שחציין אריות בורגניים שאימצו מנהגי בני אדם וחציין בני אדם מחופשים לאריות: "אך הנחתי את טלפי בבולווארים, וכבר קלטתי עד כמה שונה בירה זו מן המדבר. הכול כאן נמכר ונקנה. […] הנמר שלי ואני הובלנו בידי כלב רב־תבונה לאורך הבולווארים, שם איש לא הבחין בנו, כדי כך דמינו לבני אדם, בחפשנו ביניהם את אלה הטוענים כי הם אריות" ( עמ' 29). ובהמשך: "שווה בנפשך, אב יקר ונשגב, שאריה פריזאי הוא אדם צעיר הנועל לרגליו מגפיים מצופים לכה העולות שלושים פרנק, חובש לראשו כובע עשוי פרווה קצרצרה שעולה עשרים פרנק, לובש בגד שעולה מאה ועשרים פרנק, לסוטה שמחירה ארבעים פרנק לכל היותר ומכנסיים שמחירם שישים פרנק" (עמ' 36). הטשטוש בין האדם החייתי לחיה האנושית נעשה כאן בצורה מתוחכמת יותר, וכסאטירה טובה דואג להגחיך את שני הצדדים – המתבונן והאובייקט.
שתי היצירות גדושות הומור סטירי חד שנובע מההתנגשות הברורה בין הטון האדיש והמופתע לעיתים של המתבונן לבין התרבות שהיא מושא ההתבוננות: "יתרה מזאת, אין בפריז כל גדוּלָה. הכול בה עלוב; האוכל בה דל. נכנסתי לבית קפה לאכול ארוחת בוקר וביקשנו בשר סוס; אך המלצר נראה כה מופתע עד שניצלנו את תימהונו כדי לקחת אותו איתנו, ואכלנו אותו באחת הפינות. כלבנו הציע לנו שלא לחזור על כך, והזהיר אותנו שחירות כזאת יכולה להוביל אותנו למוסד לעבריינים" (31). מעבר להיותם סיפורי מסע סטיריים, זהו מרחב פנטסטי שהחיות בו אינן רק דמויות שהאדם מביט בהן (אפשר לחשוב על חיבוק גדול של רומן גארי או סיפורי משלים), אלא שהן הגיבורות שדרכן אנו רואים את העולם. וזהו עולם פנטסטי – לא של חדי קרן – אלא של חיות מוכרות בתפקידי בני אנוש. הסאטירה בולטת ביצירה של בלזק, שעסק רבות בסוגיות חברתיות, אך הרובד הפנטסטי שנגלה כאן הוא הפתעה שייתכן שנובעת מהנושא "המוזמן מראש", וטוב שכך.
התרגום של אביבה ברק־הומי משמר בהצלחה את ההומור והחדות של הסיפורים, ובעיקר את הטון האירוני שאיננו תמיד טבעי לעברית. התרגום לעברית חי, מצחיק ושנון בבחירותיו. כך למשל בוויכוח בין האריה ללביאה: "הוד מלכותה הלביאה חוותה פרץ של נעורים ושרה את המרסייז של האריות: השחיזו את ציפורניכם, סמרו את רעמותיכם!״ (עמ' 27); או כשאריה פריזאי מסביר לנסיך מדוע הם שונים: "הבה ונראה. האם יש לכם תִמְרוֹקֵת לטיפוח הגוף? וכדי לסרק את הרעמה מברשות שונות? הנה כך: מברשת עגולה לציפורניים, שטוחה לידיים, אנכית לשיניים, קשיחה לעור, ודו־שיפועית לשיער! האם יש לכם מספריים מעוקלים לציפורניים ומספריים שטוחים לשפם? שבע צַפָּחות של ריחות שונים ומגוונים? האם משלמים אתם כל חודש סכום כזה או אחר לאדם כדי שיטפח את רגליכם? כלום יודע אתה בכלל מה הוא פדיקור? אין לך חבקי־מכנס, ואתה שואל אותי מדוע קוראים לנו אריות!" (עמ' 47). נוסף על מיומנות התרגום הניכרת, מלאכת התרגום ביצירות סטיריות עדינה במיוחד, משום שהיא מסתכנת בלחשוף את הנסתר יותר מהדרוש וההימנעות מכך היא מעלה נוספת של תרגום זה. עם זאת, ארשה לעצמי הערה קטנונית בודדה והיא על אי תרגומם של חלק ממשחקי המילים במקור והסתפקות בהסברם בהערות השוליים. דוגמה קטנה לכך היא שמו של הדוב הלבן, הנסיך אוּרְסְקוֹף, שכפי שנכתב בהערת השוליים נגזר מהמילה Ours (דוב), אך התעתיק לעברית מדגיש דווקא את המילה קוף. נדמה לי שהיה אפשר למצוא תרגום אלגנטי ומצחיק יותר, כמו פתרונות רבים שהמתרגמת כן השכילה למצוא.
אסיים בהמלצה למשרד החינוך לאמץ את הספרון הזה במקום (או לפחות בנוסף) חובת הקריאה באבא גוריו למבחני הבגרות. הסיפורים הללו הם לא רק דוגמה לכתיבתו הקולחת והאינטליגנטית של בלזק, אלא גם לאופן שבו ספרות היא כלי מבריק לניתוח המציאות והוכחה לעל־זמניות של השאלות החברתיות שעולות מיצירת בלזק – גם כשמדובר ביצירות קצרות שיש בהן הומור, אך לא פחות מכך כובד ראש (או מקור).
