תופעה יוצאת דופן בשירה הישראלית היא פואטיקת פינוק. השילוב בין שירה לפינוק נדמה כאוקסימורון, אלא שברגע ששירה בת זמננו חצתה את הרוביקון המפריד בין גבוה לנמוך, נדמה שאין טריטוריה לשונית שתישאר חסינה מפני כיבוש פואטי. למיטב ידיעתי המושג טרם הוגדר וממילא לא נחקר בספרותנו, כנראה משום שהוא שקוף ונדמה לנחות, כלומר לא ראוי להתייחסות. בשל רקע מפוקפק זה, אבקש לברר ולבחון את ההיסטוריה והאופי של שירת הפינוק הישראלית.
לפי מילון אבן שושן "פינק" הוא מי שעידן או עינג, אולם לרוב המושג פינוק מתייחס לעונג ולויתור מופרזים ולהתחטאות ילדותית. לפי מילון ג'סטרו (Jastro) לשורש הארמי פנק פירוש כפול: להיות אדם חופשי וליהנות ממותרות. פרקטיקות הפינוק כוללות קבלת או הענקת שפע חומרי, גופני ורגשי (אהבה, חום, מילים טובות וכדומה) מוגזם, ואלו מלוות לעיתים בהתנהגות ובסגנון דיבור מתיילדים. הממד הילדי מעניק למפונק הבוגר חופש מאשמה ואולי אף גאוות התעלות נעימה, מתוקה וחגיגית, גאווה שנובעת מאשליית ניתוק מטאפיזית ממציאות קשה. פינוק לא נחשב לאקט אינטלקטואלי. לכן לא מקובל לדבר על פינוק בהקשר של ספרים וספרות. עם זאת, מרנין ומקורי לשמוע באקראי משפטים כגון: "פינקתי את אהובתי בכל שירי דוד אבידן" או "פינקתי את בני במסכת אבות".
ייתכן שפינוק הוא צורך אבולוציוני, שמקורו בין השאר בצרכים שקשורים לגידול ילדים, לטיפוח גוף, לשחרור רגשי, ליצירת קשרים והקניית כלים לטיפול ועוד. בגין הזיקה של הפינוק לילדות, אינטראקציות פינוק הן לרוב פעולות של נתינה וקבלה ללא תנאי: המפנק לא מצפה לגמול עבור פינוקיו ולכן המפונק לא מניח שעליו להשיב למפנק כגמולו; כלומר, בפינוק טמון פוטנציאל רוחני מפתיע. אמנם זו תכונה שמייחסים לילד, אך היא רב־גילית וחברתית (דורשת לפחות עוד אדם אחד). הפינוק של פרק הילדות המוקדמת מתפתח עם השנים ונחלק למתפנק ולמפנק, למקבל ונותן, לפאסיבי ואקטיבי, כאשר המפנק הוא לרוב אדם בוגר; מה שמעניין בשירת פינוק הוא היותה פועל יוצא של תקשורת בין מבוגרים.
מנקודת מבט אנושית, גם בעלי חיים מתפנקים באמצעות בידור הדדי (Allogrooming), כאשר הם מלטפים זה את זה או מבלים באמבטיות שמש. זו פעילות בעלת ערך הורמונלי והגייני, שמורידה לחצים ומפתחת קשרים חברתיים, אך בהיותה פעילות פנאי (כלומר שאיננה הישרדותית כגון, אכילה ורבייה), אנו מייחסים לה ממד של פינוק; לדוגמה, בעל החיים המזוהה ביותר עם פינוק הוא החתול. מכאן, זה אך טבעי ששירה של דליה רביקוביץ "שונרה" (ראו בהמשך) מדמה אישה אריסטוקרטית לחתולה בגין אופייה המפונק (דליה רביקוביץ, כל השירים, עמ' 111).
בסופו של דבר, בשיח היומיומי פינוק הוא לעיתים קרובות שם נרדף לאנוכיות ולתופעות רגרסיביות ונרקיסיסטיות: הדוניזם, אסקפיזם, אינפנטיליות, בטלה, מניפולטיביות, סחיטה רגשית, חוסר מודעות, תלות ועוד. לכן לעיתים מורכב לשרטט גבול חד בין תופעות, למשל למתוח את הקו בין ויתור על ביצוע משימה הכרחית (למשל לפרנס) לבין פינוק. ועוד, פינוק עשוי להיות מושג בעל מנעד פרשני רחב, תלוי הקשרי תרבות ותקופה; לדוגמה, דור מבוגר (למשל, דור הפלמ"ח או דור ה־X) נוטה להאשים דור צעיר בפינוק (דור המדינה או דור ה־Y). יחד עם זאת, אפשר להציע הכללות. למשל, פינוק הוא איום קיומי עבור הורים, אשר חוששים שילדיהם יגדלו להיות חסרי עמוד שדרה, לא עצמאיים, רכרוכיים, אידיוסינקרטיים, ויקרסו במציאות התובענית. לכן פינוק איננו חלק מהדקורום: הוא איננו אתי, כי אדם מפונק נחשב לעצל וממילא המפנק משחית מידות טובות. כנאמר: "מְפַנֵּק מִנֹּעַר עַבְדּוֹ וְאַחֲרִיתוֹ יִהְיֶה מָנוֹן" (משלי כט, כא). למרות כל האמור לעיל, פינוק במינון נכון ומעודן עשוי לחזק את הגוף והנפש. לדוגמה, ספא יוקרתי אחרי ניתוח נתפס כפינוק לגיטימי בהיותו נחמה ופיצוי פסיכופיזיים, והוא ממילא גם תרפויטי. למעשה, זהו ההיבט הרוחני הניו־אייג'י של הפינוק בן זמננו: הוא מעין אנטי־אייג'ינג המפצה על התבלות הגוף, הזקנה והחולי.
הפינוק מופיע בשיר בדרך כלל בשלוש דרכים עיקריות, ולעיתים הן שלובות זו בזו: תיאור תופעה כמו אובייקט (למשל קצפת) או התרחשות בעולם (נופש בספינת תענוגות); תיאור התנהגות מפונקת של הדובר עצמו, בין אם מנקודת מבט ביקורתית או לא מודעת; עיצוב האני והעולם במרחב טוטלי של פינוק. הפינוק נחשב לתופעה מוגבלת בזמן ולכן המאפיין האחרון, שהוא גם העכשווי ביותר מבחינה היסטורית, הוא ביטוי של שינוי פרדיגמטי בכל שדרות הקיום. ועוד ראוי לציין שפינוק עשוי להתבטא באופן חלקי בשיר ולא בכולו.
ביטוי פואטי של פינוק הוא חמידות. לכן לעיתים יש חפיפה חלקית בין המושגים. שניהם מתייחסים לתופעה ילדית רב־גילית שמצויה על הספקטרום שבין ילדותי ומתיילד לאינפנטילי, אלא שחמידות היא בעיקרה ביטוי של התיילדות. לעומתה, הפינוק הוא מושג רחב יותר כי הוא מכיל ממד של עונג משפע חומרי מוגזם ומפרקטיקות הנאה שנלוות לו. ברם, דנתי כבר בחמידות בספרי פופואטיקה (גלעד מאירי, 2020) ולכן לא אתייחס כאן להיבטי פינוק בשירת מבשרי החמידות (כגון יהודה עמיחי, אברהם חלפי, יונתן רטוש ודוד אבידן).
אבקש לבחון באופן דיאכרוני ורב־דורי את התפתחות הפינוק בשירה הישראלית באמצעות דוגמאות משירתן של חמש משוררות: דליה רביקוביץ, אגי משעול, סבינה מסג, נעם פרתום ויעל סטטמן. ראוי להבהיר, זו אינה תופעה ייחודית לשירת נשים. ראשיתה מצויה בשירת חמידות של גברים, אשר כבר דנתי בה, כפי שציינתי לעיל, אולם משנות השמונים של המאה שעברה מתחולל היפוך נורמות: יש ירידה בשירת פינוק גברית לעומת עלייה בשירה הנשית. לכן המיקוד כאן הוא בשירת משוררות, ואף אציע הסברים למשמעויות שעולות מהדומיננטיות של נשים ונשיות בשירת הפינוק העכשווית. מכל מקום, אקדים לדיון הפואטי־היסטורי כמה הנחות יסוד פוליטיות, חברתיות וביקורתיות.
שירת פינוק: מחאת לייף סטייל
פינוק הוא במהותו אנטי־הרואי. לכן הוא עלול להיות שיקוף של רפיסות פוסט־ציונית: הרי מפונקים לא מנצחים מלחמות, לא מייבשים ביצות ולא מגשימים מטרות לאומיות. דרך חיים מפונקת נתפסת כטפילות חברתית משום שהיא מניחה שיהיה מישהו אחר שייעשה את העבודה הקשה. מכאן, מסיבות אלו ואחרות, פינוק איננו ערך ספרותי חיובי בחברה חלוצית, הנלחמת על קיומה ונדרשת לכוח ולקשיחות. לדוגמה, עוזי בהר, במאמרו על ספר ביכוריו של יוסף שרון, ציין כי מאיר ויזלטיר, אבות ישורון ושרון חולקים פואטיקה של "חשדנות, קשיות ויושר־עצמי, במובן הכי העמוק של המילה. התכונה השנואה עליהם ביותר היא פינוק." (עוזי בהר, הארץ, תרבות וספרות, 9.3.79, עמ' 24).
לנוכח זאת, שירת פינוק עברית היא ריאקציה של אינדיווידואליזם. זו שירת מותרות של היחיד המפצה על יותר ממאה שנות היסטוריה יהודית מדממת, ואף יוצאת חוצץ במחאה נגד קורבנות צדקת הדרך. מעתה, כאשר יש לעם מעט ביטחון הודות לקיומה של מדינה יהודית, הוא מבקש גם להתפנק תחת השמש הים תיכונית. כלומר, בפינוק יש תיקון ושיבה לנורמליות. ועוד, הפינוק הוא ביטוי ייחודי של שירה אזרחית, שמפנה את העיסוק מהמטאפיזי לאנושי, ליומיומי ולחומרי.
פינוק שמקורו בעונג חומרי מזוהה היסטורית מבחינה סוציו־אקונומית עם בעלי יכולת וממילא עם מעמדות גבוהים, אלא שעם התפתחות הקפיטליזם, תרבות הצריכה וחברת השפע המודרניות, בעיקר במערב ובמיוחד בארצות הברית, הפינוק הפך מנחלת המעמדות העליונים לנחלת ההמון. אסטרטגיות פרסום ויחסי ציבור הצליחו ליצור מנעד פינוקים שיתאים לכל דורש ולאורך זמן רב; כלומר, מתופעה מוגבלת בזמן ובמקום, היא הפכה להיות בלתי מוגבלת. לדוגמה, די בכך שלמוצר תעשייתי כמו שמפו יהיה שם מותגי כגון "פינוק" או שמוצר ישווק כמפנק, והפינוק כבר נמצא בהישג יד, בכל מקום וזמן, ולכאורה ללא תשלום, כי פינוק הוא חוויה פרטית חינמית. כלומר, הנחת היסוד השיווקית היא שפינוק הוא תרבות נרכשת ולא פועל יוצא של הון; הרי, יש עשירים פוריטנים וחמוּרים שאינם רוצים או יודעים לפנק את עצמם ולעומתם יש בני מעמדות נמוכים שמשקיעים בפינוקים כביטוי, לעיתים מוחצן, של שמחת חיים או כניסיון לרכוש הון סמלי.
בעידן של תקשורת המונים, תרבות פופולרית ורשתות חברתיות הפינוק הוא כבר חלק משגרת יומיום גלובלית, לייף סטייל. סיבה מרכזית לכך היא הנראות בכל רגע נתון; לדוגמה, צילום בטלפון נייד של ארוחה או של בילוי בחופשה המופיע בזמן אמת ברשתות החברתיות. כך הפך הפינוק ממותרות לצורך, ללגיטימי ואף מעל לכך: הפרקטיקות שלו מוצגות לעין כל בגאווה נהנתנית של חומרנות. כלומר, הכלכלה הקפיטליסטית מצליחה להמיר באופן ציני, שקוף ומתוחכם את הערך החינמי של חוויית יסוד אנושית לכזו שיש לה ערך מוניטרי.
דוגמה תרבותית בולטת בישראל לתהליכי גיור והמרה של הפינוק היא סדרת ספרי הילדים פינוקי מאת הסופר והמאייר האנגלי אריק היל. השם המקורי של הספר הראשון בסדרה הוא ?Spot Where's, אולם בכותרת בעברית אין זכר ל"כתם", שמו של גיבור הסדרה – גור כלבים בעל פרווה המנוקדת כתמים שחורים. רחלי אידלמן, המתרגמת – שהיא גם המו"לית של הוצאת שוקן שבה יצא לאור הספר – החליטה לתרגם באופן חופשי את שם הכלבלב ל"פינוקי" (איפה פינוקי?, 1983). זהו רגע ספרותי־היסטורי־שיווקי משמעותי בהכשרת הפינוק, כי יש בו רובד של ניכוס (ריקליימינג): הפינוק מותר. זהו תהליך תרפויטי שבו מנקים את האשמה והנוירוזה מהפינוק.
שירת פינוק עברית
שירה של דליה רביקוביץ "שונרה" הוא שלב התפתחותי מכונן בשירת הפינוק העברית, כי הוא מציג עמדה מודעת, מורכבת, אמביוולנטית וחתרנית כלפי פינוק. הוא נפתח בתיאור של אישה שפינוקה נובע ממעמד כלכלי גבוה: "שׁוּנְרָה הָיְתָה לְבָנָה וּוְרֻדָּה כְּעוּגַת מַאֲכָל;/ הִיא הָיְתָה בְּלוֹנְדוֹן, הִיא הָיְתָה בְּמוֹסְקְבָה,/ כָּל הַיָּמִים שֶׁלָּהּ הָיוּ דּוֹמִים לְשַׁבָּת/ עִם הַרְבֵּה עֲנָנִים, אֲבָל גִּנָּתָהּ פָּרְחָה מִיּוֹם לְיוֹם./ בְּרֶדֶת הַגֶּשֶׁם דָּלַף הַבַּיִת מִתּוֹךְ גַּג שֶׁל זְכוּכִית." (רביקוביץ, כל השירים, עמ' 111). שונרה היא אישה מתוקה וענוגה כעוגה, ונהנית מבטלה. הפינוק מוצג כאסקפיזם או כניתוק חלקי מהמציאות. למשל, היא איננה מטפלת בדליפה משום שהיא כנראה חסרת תושיה בעניינים פרקטיים או עצלה. עם זאת, יש בפינוק של שונרה קסם מושך, השואב את כוחו מהדימוי הניהיליסטי והבוהמייני של חיים נטולי דאגה ומחויבות האופייני לכאורה לאומניות ולמשוררות המצויות בנופש תמידי (טיולים בחו"ל; "כָּל הַיָּמִים שֶׁלָּהּ הָיוּ דּוֹמִים לְשַׁבָּת"). אמנם, תיאור הפינוק הוא כשל תופעה בעולם, אך ייתכן שיש בטקסט רמיזה לכמיהה אותנטית של המחברת המובלעת לחיים נוחים יותר המאפשרים התמקדות ביצירה. מכאן, זו מחאה חברתית כנגד המסורת הספרותית הדכאנית של המשורר העני והשחפן. העובדה שהמחאה נשמעת באמצעות דמות נשית, סטראוטיפית (הדימוי החתולי) ומאת משוררת היא תפנית פוליטית ומגדרית ביחס של המדיום לעצמו שמשמעותה – הכרה בזכות של המשורר.ת לקיום בכבוד.
בפינוק המתריס של שונרה יש ממד שובב, כלומר חתרני־חביב. לכן הוא מהדהד את ראשית צמיחת תרבות הנגד הקרנבלית של הצעירים בשנות השישים במערב, אשר יצאה כנגד הסדר החברתי המסורתי של המעמד הבינוני. מכאן, השיר מתאר לא רק דחיה מהילדותיות של הפינוק, אלא אף משיכה לחירות שלו, המצויה בין השאר בנאיביות של ילדי הפרחים ("גִּנָּתָהּ פָּרְחָה מִיּוֹם לְיוֹם") ובשובבות של הרוקרים; לפינוק יש היבט שובבי, שמקורו בזיקה לילדותיות שאיננה בזמנה ולהנאה שיש בפרי האסור – העונג המופרז. בתרבות הנגד גם היה גל פמיניסטי. פינוק מזוהה בתרבות הישראלית הפטריארכלית והמאצ'ואיסטית כתכונה נשית – בין אם כדרך להרעיף אהבה ובין אם כביטוי של קלות דעת. מכאן, הניכוס הנשי של הפינוק ב"שונרה" מטרתו היא אף למחות כנגד התנשאות גברית כלפי תרבות הפינוק.
כאמור, יש חפיפה בין פינוק לחמידות, אך שיר זה מלמד שאין ביניהם זהות מלאה. "שונרה" איננו שיר חמידות, אלא שיר פינוק; כאמור, חמידות היא פועל יוצא של התיילדות, אך שונרה ילדותית ואיננה מתיילדת. ועוד, השיר מלמדנו שלפואטיקת פינוק יש יתרון קל ביחס לחמידות בכל האמור להבעת מחאה, כי לפינוק יש גם ממד מרגיז, מעצבן, מתריס ומלין; מהפגן להפגנה.
"אחוזה" לאגי משעול, בדומה ל"שונרה" של רביקוביץ, מציג עמדה מורכבת ביחס לחיים הטובים, המפונקים. הנה פתיחת השיר: "שׁוּם טַוָּסִים לֹא יִסְתּוֹבְבוּ אֶצְלִי/ בֶּחָצֵר. דַּי שֶׁהַבֹּקֶר עָלִיתִי מִן הַכִּיּוֹר/ אֶל טְרִיפְּטִיכוֹן פָּנַי וְרֻדָּה מִדַּי/ לְטַעֲמִי עִם כָּל הַהָאנִי בְּלוֹנְד/ וְעוֹד בְּתַלְתַּלִים אֱלֹהִים/ אֵיזֶה קִיטְשׁ נִהְיֵיתִי/ אָז לֹא טַוָּסִים.// וְגַם אֶרְכֹּשׁ לִי חֲזִיר./ אֶרְכֹּשׁ אוֹתוֹ בִּשְׁבִיל הַיְּכֹלֶת/ לְהַגִּיד מִשְׁפָּטִים חֲדָשִׁים לְגַמְרֵי כְּמוֹ/ לֵךְ תִּבְדֹּק מַה עִם הַחֲזִיר." (אגי משעול, מבחר וחדשים, עמ' 136–137). הדוברת מפנטזת על רכישת טווסים לאחוזתה ובו־זמנית שוללת את האופציה הזאת, אך עצם האפשרות לפנק את עצמה בטווסים (ברבים) מבוססת על מציאות קיומית של חיי מותרות. ההעדפה לרכוש חזיר על פני רכישת טווס, הפוך על הפוך, היא הודאה באורח חיים נהנתני, טווסי, הכולל זיוף ורהב. כלומר, הדוברת מתארת מערכת יחסים של משיכה־דחייה עם פינוק. אמנם, היא רוצה להתרחק מזהות או מדימוי אריסטוקרטיים, אך דרכה למימוש הפשטות היא צרכנית, חומרנית. הצורך לרכוש חזיר הוא מותרות של אישה בעלת אמצעים היכולה לאפשר לעצמה קניית חזיר בשביל תענוגות פואטים, לשוניים ומגדריים. כלומר, הפרפורמנס של המשוררת ("לְהַגִּיד מִשְׁפָּטִים חֲדָשִׁים לְגַמְרֵי כְּמוֹ/ לֵךְ תִּבְדֹּק מַה עִם הַחֲזִיר") הוא סוג של פינוק מקורי ויצירתי, אשר יש בו אף הנאה כתוצאה מההומור שבו.
השיר הוא פרודיה עצמית. אחת הפונקציות של הומור עצמי היא מנגנון הגנה: אני תוקפת את עצמי ומכאן אין מה לתקוף אותי. כלומר, הודות לממד הביקורתי של הפרודיה אין זו "שירת חפצים" נאיבית (תמי ישראלי ויערה שחורי, "'אצלי הגייני, איזור הכתיבה', על שירת הפנאי העברית", מטעם 1, 2005, עמ' 65), אלא כזאת המתמודדת עם הפרובלמטיקה והמורכבות של בעלות על נכסים.
השיר ממשיך ומפתח את העמדה האמביוולנטיות המוקדמת של רביקוביץ ביחס לפינוק. בשני השירים שלעיל ניכר שהמחברות המובלעות מודעות לקיומו של הפינוק בחייהן. הכרה זאת מסייעת להן לתאר פינוק באופן חשוף, אולי וידויי: רביקוביץ בוחנת בעקיפין את האומנית שבתוכה, המבקשת להתרחק מהיומיומי ואף מניהול ביתה; לעומתה משעול מבררת ישירות את רגשותיה ביחס לעובדה שהיא בחייה בעלת בית, שלא לומר – בעלת משק (כפר מרדכי). בשני המקרים יש תחושות אשמה ואפולוגטיקה ביחס לפינוק, אשר מבקשות תיקון וניקוי, אך גם הנאה מהיכולת האישית, הספרותית והנשית להתפנק.
מוטיב הפינוק בשירת משעול בא לידי ביטוי גם באהבה. בבית הראשון של "תן להסתכל" הפינוק הוא ביטוי ישיר של עונג מיני: "תֵּן לְהִסְתַּכֵּל עָלֶיךָ תֵּן/ לְפַנֵּק אֶת הָעֵינַיִם/ כְּשֶׁפְּנִימִי הַנִּרְטָב רוֹצֶה/ בְּגוּפְךָ הַמִּתְמַצֵּא/ בְּגוּפִי" (משעול, מבחר וחדשים, עמ' 89). בפתיחת השיר "מִמַּעֲמַקִּים קְרָאתִיךָ יָא", הדוברת השיכורה מבקשת מעומקי נשמתה התייחסות מאהובה, שהוא אנושי ואלוהי כאחד: "מִמַּעֲמַקִּים קְרָאתִיךָ יָא/ טִפֵּשׁ אֶחָד שֶׁתִּרְאֶה/ כַּמָּה אֲנִי פְלֶגְמָטִית פֹּה מֵרֹב/ אֶמֶּרַלְד רִיזְלִינְג" (שם, עמ' 120). זהו שיר שיכורים שבו האהובה מפתה את האהוב באמצעות שפה משוחררת וקרנבלית. אופי הפניה נעשה באמצעות ניגון נשי מתחנחן ומפונק העולה מהפניה לאהוב כטיפש ("יָא/ טִפֵּשׁ אֶחָד") ולעצמה כפלגמטית; פלגמטיות מאופיינת בתנועה מגושמת, כזאת המזכירה גם פעוט (לא רק שיכרות), לכן יש בה רמיזה לפינוק. זהו פרפורמנס של פינוק שמטרתו לזכות בתשומת לב באופן מניפולטיבי, וזאת משום שנדמה כי האהוב חב לה התייחסות, כאילו הייתה זו ילדה שדורשת תשומי. היא מכורבלת באסקפיזם אלכוהולי של אהבה ומדברת בשפה בוגרת וילדותית כאחד – כלומר, נכנס יין, יצא פינוק. כמו ב"אחוזה", גם כאן זו פרודיה עצמית (וממילא על תהלים ק"ל) המעידה על כוח וביטחון עצמי נשיים. ההומור העצמי יוצר הנמכה של האני ושל הגברי־אלוהי המאפשרת קירבה ואף שוויון בין האוהבים.
סבינה מסג עיצבה בשירתה פינוק אקו־פואטי. הטבע מפנק את האדם כמו תכשיר בריאות: "אֵיזֶה פִּנּוּק!// בְּעוֹלָם חָנוּק מֵאֲנָשִׁים וּרְעָשִׁים// לְבַד// עַל הַהַסססססס… שֶׁל הַבַּנְיָאססססססס." (סבינה מסג, "ללא כותרת", בניאס נחל חרמון שירים, עמ' 14). מטרת השיר פוליטית והיא לשכנע את הקוראים שהפינוק הוא אורגני, זמין בטבע ומרפא את האדם מאורח חיים המוני ותעשייתי מזויף ומזוהם. הדממה ורחשי המים טומנים בחובם מזור ללחצים, לזיהומי אוויר וקול. עם זאת, הדוברת היא פריווילגית: בדידותה בטבע מאפשרת לה להנות משלווה, אלא שזו תלויה בכך שההמונים יישארו בערים ולא יגיעו לבניאס. מכל מקום, המסר של השיר הוא שיש לשמר את הטבע כדי להעניק לנפש חוויית התבודדות שקטה.
משעול ומסג מתארות את הפינוק שבחיי היומיום הפרטיים ממרחק מסוים, למשל התנהגות, הגיג או רגע בחיים. לעומתן, הפואטיקה של משוררות מילניאליות מקצינה את היחס לפינוק אל הקוטב הטוטלי: האני הוא בעל תודעה מפונקת וחי במציאות מפונקת.
נעם פרתום ניסחה פואטיקת פינוק המתייחסת באופן שלם לשפה, למדיום (השירה), לאני ולמציאות. כינון פואטיקת פינוק הוא ככל הנראה פועל יוצא של היותה ילידת דור המחשב והאינטרנט הביתיים. שירתה מהדהדת את אשליית החיים הקלים של עידן הרשת; פרימיטיביזם דיגיטלי, אשר אינו אלא מצג שווא ילדותי של קיום טבעי, המתקיים מעצמו, באפס מאמץ. שיריה רוויים במבעים לשוניים ותמטיים של פינוק בהקשרי חיים מגוונים, כגון זוגיות, יחסים משפחתיים, בילוי, אכילה, מחאה חברתית, אפילו מוות ועוד, כי האני הוא מפונק מטיבו. להלן כמה דוגמאות. הפואמה הארוטית "כשתבוא לשכב איתי כמו יונה וולך" שוזרת משלבי שפה גבוהים ונמוכים. לדוגמה, הלירי, הנשגב והחמיד: "בּוֹא בְּנֹעַם שֶׁאֵין לוֹ שְׁתֵּי פָּנִים/ וְנָשִׁיט מַעֲדָנוֹת אֶת גּוּפֵינוּ כְּמוֹ סִירוֹת מִפְרָשׂ/ נִתְנַדְנֵד זֶה בְּתוֹךְ זֶה/ מְכֻרְבָּלִים כְּתִינוֹקוֹת בְּחֵיק אִמָּם." (נעם פרתום, להבעיר את המים באש, עמ' 54). בפוליפוניה המשלבית אפשר למצוא גם קול מתפנק אותנטי העולה ממשחקי אהבה: "אַתָּה דֻּבְשָׁן וַאֲנִי דֻּבְשָׁנִית/ לֹא, אֲנִי דֻּבְשָׁנִית וְאַתָּה דֻּבְשָׁן/ לֹא, אַתָּה דֻּבְשָׁן/ לֹא, אֲנִי דֻּבְשָׁנִית" (שם, עמ' 54).
חופשה ובילויים בימינו כרוכים בסיפוק התשוקה לפינוק ובתצוגת ראווה של העונג במרשתת. לדוגמה, הפואמה "חופשה מהדובים" עוסקת בתאוות נופש, כאשר החזון לחופשה חושני ואינטנסיבי, כאילו חופשי מדימויים תקשורתיים וצרכניים של פרסומות ומדיה: "אֲנִי צְרִיכָה/ נָפְשׁוֹן טְרוֹפִּיקָנָה מְטָרֵף חוּשִׁים עַל יַאכְטָה סוּפֶּר סַיְז וַחֲלַב קוֹקוֹס סָמִיךְ מָתוֹק/ בַּחֲצָאֵי סִירָה מִקְּלִפָּה שְׂעִירָה מְטַפְטֵף בַּפֶּה בַּלָּשׁוֹן לַסַּנְטֵר, וְתוּכְעֶסִים אֲדֻמִּים/ שֶׁל אוֹרַנְגְאוּטָנִים לוֹהֲבִים/ כְּמוֹ מְדוּרוֹת." (שם, עמ' 47). השיר הוא פרודיה התוקפת את האגרסיביות והשרלטנות של עולם הפרסום, אך באופן פרדוקסלי גם חוגג את אשליית גן העדן שהוא מוכר. הטקסט מרמז לכך שהפרסומאים מתייחסים לצרכנים כאל אינפנטילים נעדרי חוש ביקורת. לכן הוא מנכס מחדש את הילד הפנימי, המפונק, אשר "נחטף" למטרות שיווק באמצעות דיבור מתיילד. סיום הפואמה הוא פרודיה על תרבות הקנאה האינטרנטית, אך שוב, באופן פרדוקסלי, גם חגיגה של שמחה לאיד ישראלית. הדוברת מבקשת לעורר קנאה בקוראים, לנקר עיניים כפי שנהוג לעשות ברשתות החברתיות: "אַתֶּם יְכוֹלִים לִקְפֹּץ לִי וּלְנַשֵּׁק לִי בַּתַּחַת וְלַחְלֹם אוֹתִי אֵיךְ שֶׁבָּאלָכֶמְאֲנִי/ לֹאכְפַּתְלִיאֲנִי/ אֲנִי –/ בְּחֻפְשָׁה" (שם, עמ' 49).
לאור זאת ניכר שהטון המפונק בשירת פרתום משלב בין קרנבל החיים של המעמד הבינוני, לבין מחאה (אקטינג־אאוט) ופיצוי רגשי על חסכים כלכליים, חברתיים ומגדריים. הפינוק הוא אקט חתרני של מחאת תרבות צעירה נגד תרבות זקנה: "וְאִתָּנוּ כָּל הָמָה יִהְיֶה אִתִּי, מַה עִם הַחַיִּים שֶׁלִּי, מַה עִם הַתֹּאַר קַרְיֶרָה דִּירָה/ חֲתֻנָּה יְלָדִים אַבָּא'לֶה אִמָּא'לֶה" ("מיצפֶּטל [המגע השתלט עלי]"; שם, עמ' 100). הפינוק הוא מסיבת סוף העולם של אלו, אשר ללא עתיד, חוגגים את ההווה, את החלופי; מכאן, מחאתו צוהלת, שמחה. הוא פרובוקציה של צעירים, אשר איבדו אמון ביכולת לעבוד ולחסוך לרכישת בית בגלל יוקר מחיה ("מַעֲמָד הַבֵּינַיִם דּוֹרֵשׁ דִּיּוּרְבַּרְהַשָּׂגָה"; שם, עמ' 170). לכן פואטיקת הפינוק תוקפת את תפיסת העולם המסורתית אשר הביאה למצב זה; ערכיה המקודשים, כגון עבודה קשה, רצינות, קפדנות, תכנון, משמעת, איפוק, שגרה ואחריות, התרוקנו מתוכן. זו מסורת הרואה בפינוק שיקוץ ולכן הבחירה להשתמש בו היא מעין נשק פואטי של יום הדין; כלו כל הקיצים לדבר בהיגיון, אז אולי שפה מטופשת ואינפנטילית תטלטל את אמות הסיפים. הרי, אם הדור הצעיר לא יגדל להיות בוגר – מי ינהיג את האומה? וכך, המפונק הפך באופן פרדוקסלי מאנטי־גיבור – ללוחם ולגיבור התרבות החדש; היפוך תפקידים איגיוני זה הוא אחת הסיבות העמוקות לכך ששירת פרתום רוויה בהומור.
דור שירת הפינוק אחרי פרתום ממשיך את דרכה. האדם הבוגר בשירת יעל סטטמן מכיר באופיו המפונק, הילדותי, כמו למשל בפתיחת "בין פרסות סוסים": "אֲנִי יוֹשֶׁבֶת מוּלְךָ כָּל כָּךְ מַעֲרִיצָה,/ מְנַסָּה לְהַסְבִּיר לְךָ, הַשִּׁירָה הִיא הַיּוֹמָן שֶׁלִּי,/ וְאַתָּה טוֹרֵק לִי בַּפַּרְצוּף, שִׁירָה זֶה לֹא יוֹמָן./ אֲבָל הַמֵּאָה אָחוּז נַרְקִיסִיזְם שֶׁלִּי,/ הַמֵּאָה אָחוּז יַלְדוּתִיּוֹת שֶׁלִּי,/ הַלִּרְצוֹת כָּל הַיּוֹם שֶׁיַּאֲכִילוּ אוֹתִי עֲנָבִים" (יעל סטטמן, בעניין הבערה, 2020, עמ' 65). השיר מתאר את החוב הרגשי, אשר הנמען הנערץ חב לכאורה לדוברת וגלום בקבלה ובהבנה כי שירתה היא יומן אישי, אלא שהוא דוחה זאת בטענה המובלעת שמדובר בטקסט אסתטי. זהו רגע משברי הפותח פתח לווידוי, שבו היא מתארת את אופייה המפונק, הנרקיסיסטי והנסיכי ("שֶׁיַּאֲכִילוּ אוֹתִי עֲנָבִים"), שלא מסוגל להכיל ביקורת כי אופייה הוא גם הארוס שמניע את היצירה. הווידוי הוא ביטוי למודעות שלכאורה תציל את האני מכבליו, אלא ששתי השורות בסוף השיר משקפות את המעגל האכזרי שבין נרקיסיזם טוטלי ("הַמֵּאָה אָחוּז נַרְקִיסִיזְם") לחוסר יכולת לגדול באמצעות ביקורת: "זֹאת הַהִתְרַגְּשׁוּת בְּעוֹרְקֶיךָ/ בִּשְׁעַת קְרִיאָה". במילים אחרות, תמהיל נכון בין פינוק לאנטי־פינוק הוא נוסחה אפשרית ליצירת שיר, ושמא לקיום.
סיכום: פינוקים
פינוק הוא מושג עשיר ומקיף, הן לעצמו והן מבחינת חקר הספרות, אשר דורש עדיין עוד פיתוח. עם זאת, יש כאן הצעה ראשונית לקטלוג תמציתי של מאפיינים מרכזיים, אשר בהקשר רלוונטי עשויים להיות שלד לפואטיקת פינוק: תיאורי בטלה, נהנתנות וצרכנות קרנבליים, מופרזים וגאים; הקנטה פרובוקטיבית באמצעות חגיגה חומרנית; הנאה צעירה ופופואטית מעונג מופרז ואסור המזכירה חגיגות מלון פרועות של להקות רוק; הפגן, טרוניה ואין אונים ילדותיים; מניפולציה ילדותית, שמטרתה לקבל תשומת לב או מחמאה (למשל, חיינדלך); טיפוח גופני, בריאותי וקוסמטי יוקרתי; מגע אנושי מילולי או פיזי עדין, לרוב בהקשר של ליטוף, אהבה וטיפול; ציטוט או חיקוי של שפה ילדותית, מתיילדת או חמידה; היגדים ישירים המציינים פינוק במפורש.
שירת הפינוק הרחיבה את שולי הטריטוריות הלשוניות של השירה העברית ואת מנגנוני המחאה שלה (המפתיעים יש לומר) בכך שסיפחה שדה סמנטי עברי מקורי ויצירתי. ייתכן שזהו הד סמוי לפריצתה של שירת הנשים והנשיות בכלל ולשירת האימהות בפרט בספרות העברית בת זמננו. אך לא מדובר רק במהלך פואטי גרידא: הפינוק טומן בחובו גם הכרה בצורך העמוק בעונג, בליטוף, בעדינות. כלומר, ייתכן שיש במגמה זו גם כמיהה גבוהה, שלא לומר נשגבת, למגע אנושי פיזי ומילולי נעים ואוהב. מכאן, מהפכת הפינוק בשירה העברית עוד עשויה להתפתח כאוונגרד קטיפה.
