הרבה לפני שקראתי ספרים של יואל הופמן שמעתי עליו סיפורים, ואני מניח שאיני חריג בכך, לפחות לא בין בני דורי. שמעתי על איש זקן שחי בהרים בצפון ומדבר עם אבנים; שלפעמים יורד בגשם לנמל של צפת לדבר עם תלמידים על דברים של רוח באוניברסיטת חיפה; שחי פעם ביפן, שם נישק אותו קיקלופּ על המצח, ומאז הוא מסתובב עם הנשיקה הזאת רטובה ומנסה לתרגם אותה במילים וסיפורים; שאינו מתראיין ואינו מצטלם והבן שלו נזיר בהרים רחוקים מאוד מאוד. כך, לפני שקראתי כתבים של הופמן, היו לי סיפורים סביבו בראשי, מעין מרחבי מסתורין סביב הופמן, והם שימחו אותי, כי חסרו לי בספרות העברית בת־זמננו כותבים שגם מקיימים מרחבי מסתורין וגם מתקיימים במרחבים כאלה.
מפגשים עם מסתורין הם לא עניין פשוט, וקריאתי הראשונה בהופמן זכורה לי בעיקר כחוויה מתסכלת, אני מניח שגם בכך איני חריג. הלשון הייחודית להופמן, שמערבבת בין שפות, מקורות ומשלבים שונים; הפרגמנטציה של המציאות שעולה מכתיבתו; הערבול המוחלט בין בדיה לאמת – אלו יצרו מולי במפגש ראשון לא מסתורין שמפתח סקרנות, אלא גוף מחשבות אטום. אולם כשחזרתי אליו, כעבור כמה שנים והרבה קריאות שמחות בתרגומיו לצ׳ואנג־טסה (קולות האדמה הנפלא), לא נתקלתי בגוף אטום. במקומו הופיע פתח לתפיסת עולם עדינה שאינה כלואה בצורות קבועות ובקו זמן ישר, שיש בה מיזוג מקסים בין הנשגב לבין המגוחך ובין המציאותי לכאורה לדמיוני לכאורה – הופיע מסתורין ספרותי שמשך אותי לתוכו.
עשרת סיפורי הילדות הקצרצרים שקובצו לתוך הספר סיפורים אינם מקיימים את סוג המסתורין הספרותי המאפיין את יתר כתביו של הופמן; שפתם פשוטה וישירה ויש להם מבנה סיפורי יחסית ברור. אך דומה שהם בכל זאת מחזיקים באותו הדבר, היחיד אולי, שבו מחזיק מסתורין – באפשרות לדמיין. האפשרות הברוכה ביותר שיש לאדם בעולם (ולא רק לאדם הכותב והאדם הקורא), נבנית בסיפורים באופן יפהפה, מתוך מבט ילדי וחולמני השבוי בקסם שבין השפה והעולם.
כאן אולי הזמן לומר שבכתיבת הביקורת הזאת אני מתווכח הרבה עם עצמי. כי קול כלשהו, שאני לא יודע אם הוא הקול הילדי שלי, או הקול הילדי של הופמן (שכנראה מבקר בי יותר משאני מבקר בו) – הקול הזה מתחיל לחשוב על כך שהמרחק בין ירושלים לגרמניה הוא ארבע שעות טיסה, ועל יפה הגננת שהיה לה סרטן אבל עוד אומרת ״נה יה״, ועל עוד כל מיני דברים כאלה. אבל אז בא קול אחר (ופה מתחיל הוויכוח), והוא דורש סדר ובקרה וענייניות וכולי – אולי זה הקול של הופמן שהפך בראשי למרחב מסתורין, או של עצמי המפחד לכתוב עליו (מסתבר שגם מבקרים מדמיינים שיבקרו אותם). נקרא את הקול הראשון הקול הילדי ואת הקול השני הקול הבוגר, ואין זה משנה של מי הם.
הקול הבוגר, כשהוא מרעים ומנצח בוויכוח, מדבר על כך שהספר סיפורים, שיצא לאור לפני כשנה בהוצאת "פרדס", הוא לא ממש ספר של הופמן, ולמעשה הוא חוטא במידה מסוימת לספריו האחרים. ראשית, משום שבניגוד ליתר ספריו של הופמן יש בספר הזה פתח דבר ואחרית דבר, ונפחם של אלה משתווה כמעט לנפחם של עשרת הסיפורים ביחד. שנית, משום שהספר מוצג באופן מטעה, הן על ידי הוצאת "פרדס" והן בפתח הדבר שכתב ירמי הופמן, אחיינו של יואל, כמקבץ של סיפורי ילדות אבודים שהופמן כתב כשהיה בן 25. והרי כשקוראים אותם, ואת אחרית הדבר שכתב יגאל שוורץ, מתגלה שהסיפורים האלו למעשה כבר יצאו לאור בתצורה מאוד דומה במקום אחר – בסיפור המסיים את ספר יוסף, הוא ספרו הראשון של הופמן, שהתפרסם בשנות החמישים לחייו (מסדה-כתר, 1988). הינו, אומר הקול הבוגר, הספר סיפורים מרגיש קצת כמו טריק שיווקי שרוכב על גבו ועל שמו של כותב גדול; הוא גם ספר חצוף, כי הוא תוחם רעיונית את הופמן בתוך פתח דבר ואחרית דבר; ובקיצור עדיף לקרוא במצבי רוח (כתר, 2010), ואם רוצים לחזור לכתבים מהעבר מוטב פשוט לקרוא בספר יוסף.
הקול הילדי, לעומת זאת, בוחר לחשוב על נשיקות על המצח, ובעיקר על כך שעשרת הסיפורים מצביעים על חשיבותה הרבה של האפשרות לדמיין נשיקות שכאלה. כוונתי ב"נשיקות על המצח", מבהיר הקול הילדי, אינה רק למפגש המשמח בין מצח לשפתיים, אלא לכל ממשק בין גוף מדמיין למסתורין הסובב אותו. כאשר אם מנשקת את בנה על המצח היא מותירה לו מעל העיניים עקבה של שפתיים, סימן של ממשק ראשוני עם גוף גדול שאהב אותו. סימן השפתיים, אם ניזכר שאנו נושאים אותו על המצח, יהיה תזכורת לסיפור הראשון שאי פעם שמענו, הוא יכיל בו זיכרון וגעגוע למפגש רגעי שהתפוגג – פעולת דמיון של חיבור עם דברים בעולם. ומהי ספרות אם לא הניסיון לסמן פעולות דמיון שכאלה?
על מנת להרחיב את המחשבה על נשיקות על המצח ראוי אולי לחזור לרגע לכתביו הקודמים של הופמן, המסתוריים יותר, ובפרט לקטע הבא שמופיע בספר יוסף:
״פעם סיפרה לקצכן מרגריטה אמו על הקיקלופּים. ״מי שרואה בשתי עיניו״, אמרה, ״עוצם עין אחת כשהמראות מכאיבים לו. אם מכאיבים לו גם המראות שהוא רואה בעינו שנותרה פקוחה – הוא עוצם את שתי עיניו. אבל הקיקלופּ אינו עוצם את עינו היחידה לעולם״ (עמ' 42).
מעט בהמשך קצכן עוצם את שתי עיניו:
"כשעיניו היו עצומות נפקחה לו עין במצחו. המראה שנשקף באותה עין, לא היה בהיר, אבל היתה בו מין צלילות שלא היתה במראות שנשקפו בשתי עיניו האחרות. כשהציץ קצכן במראה לא מצא את העין במצחו. אבל כשעצם שוב את עיניו ידע בוודאות גמורה שאותה עין מצויה שם. מאז ידע קצכן שהוא קיקלופּ והיה מסתכל באנשים ומחפש במצחם את אותה עין" (עמ' 24).
דומה שעין הקיקלופּ של קצכן עומדת על היכולת להישיר מבט לעבר מסתורין, כלומר על היכולת לדמיין, וכך ליצור בעולם משמעויות וחיבורים, ובתוכם עוד ועוד מסתורין, כלומר עוד מקום לדמיון. הופמן מצליח בספריו להשתמש בשפה כדי לפקוח עין קיקלופּית לא רק במצחו שלו ובמצחן של הדמויות שלו, אלא גם במצחם של הקוראים אותו. ראוי לשים לב לכך שעין הקיקלופּ של קצכן הילד נפקחה מתוך כך שהוא נזכר בסיפור שסיפרה לו אימו האבודה, ממש כשם שעין הקיקלופּ של הקורא נפקחת מתוך סיפור שסיפר לו הופמן המסתורי. אותה פקיחת דמיון, שאפשר לקרוא לה "פקיחת עין הקיקלופּ", או "נשיקה על המצח", מופיעה כאמור גם מתוך המבט הילדי שבסיפורים.
בפתח הדבר נכתב שהופמן בחר לפרסם דווקא את עשרת הסיפורים האלו משום שהם ״עוררו בו ילדות מחודשת״ (עמ׳ 8), ודומה שאותה ילדות מחודשת נובעת בעיקר מן הנטייה הילדית לערבב, מבלי משים, בין הדמיון לבין העולם. בסיפור השני שבספר, ״אמי״, הילד ההופמני מספר על כך שבדרכו לבית הספר הוא היה זורק לשיחים את הסנדוויצ׳ים שהכינה לו אימו משום שלא יכול היה לשאת את הריחות שעלו מן הנייר המשומן שבו עטפה אותם. יום אחד השיחים נעקרו בבולדוזר והילד פחד שאימו תמצא את מאות הסנדויצ׳ים שזרק. הסיפור מסתיים במשפט הבא: ״אבל עופות השמים באו לעזרתי ובתוך שבוע כל הסנדויצ׳ים נעלמו״ (עמ' 19). ייתכן שפשוט באה חבורת יונים שניקרה בשאריות לחם, אך הילד ההופמני אומר ״עופות השמים באו לעזרתי״. בחירת מילים שכזו כמו גורמת לשמיים לנשק את הארץ – הילד ההופמני הופך את הציפורים המנקרות לכוח עליון, הוא מוריד את השמיים אליו ומוצא בהם משמעות לקיומו על הארץ. פגישה עם אירוע סתמי לכאורה נהפכת בכוח השפה והדמיון הילדי למעין טקס (כמעט קבורת שמים טיבטית), אשר משיל מהאדמה את מאות הסנדוויצ׳ים היבשים שהיו עשויים לפגוע בלבה של האם.
בסיפור הבא, ״הקרקס״, מופיעה תנועה הפוכה, שכמו מערערת על כוחן של נשיקות על המצח ומצביעה על התהום הפעורה בין הדמיון לבין העולם. הילד הופמן בא לביתו של דוֹדוֹ המוזר שהציע לקחת אותו לקרקס. אולם בהגיעו לבית הדוד מתגלה שהדוד בדיוק נפל מהמרפסת, והוא ״שוכב על מרפסת הקומה השנייה, נאנק מכאב״ (עמ׳ 22). בסיפור זה השמיים כמו מתרסקים על הארץ – הדוד והקרקס, ועמם מרחב הדמיון, נפלו מהמרפסת. על הקרקע של המרפסת העליונה נותר ילד חולמני שכמו ברח לו העפיפון, ואפילו נשיקה אמיתית על המצח אינה מרגיעה אותו: ״דודתי נישקה את מצחי שנית, אבל אני בכיתי בשל הקרקס״ (עמ׳ 23).
יתר הסיפורים, כאמור, נעים גם הם על אותו ציר ילדי של נשיקות והתרסקויות בין הדמיון לבין העולם. ראוי גם לשים לב לכך שאותן נשיקות והתרסקויות נבנות בילד ההופמני רק מתוך יחסיו עם הדמויות הסובבות אותו: האב, האם, הסב, הדוד, הגננות, הילדות, המורים, הציפורים, הכלבים, הסנדוויצ׳ים והדייגים ההולנדים שבצלחת – כמו אומר לנו הופמן שיכולת הדמיון שלנו קשורה תמיד ביכולת הדמיון של הסובבים אותנו. מפחיד אותי, אם כן, שהופמן כבר איש זקן וסביר שלא נראה ספרים חדשים שלו סביבנו (אפילו סיפורים הוא כאמור כבר לא ממש שלו), שכן חופש הדמיון והשפה של הופמן הפכו אותו בעיניי לעוף שמיים יפהפה וחריג בהחלט בספרות העברית. לפחות הוא הראה לנו שיש כאן שמיים, אומר הקול הילדי, ומוסיף: סימן שיבואו עופות אחרים, ועכשיו, אפשר לסיים את הביקורת וללכת לשתות מי קוקוס. אך הקול הבוגר אומר לא, יש לסכם עוד יותר את פסקת הסיכום הזו למען המקצועיות והסדר הטוב. יסכמו הקולות ביניהם לסכם בקצרה, ויגידו תודה ליואל הופמן על שנשק להם במצח באמצעות מילים ועורר בהם ילדות מחודשת, ועמה תקווה מחודשת בדמיון.
