מהנדסי הנפש האנושית, ספר ביכוריו של לאון פרנקו, הוא מעשה ספרותי שמרכזו בצורה. ספר צנום זה נפתח בהקדמה פיקטיבית של “מתרגם״ הספר – המחבר עצמו – המתארת את סיפור גילויה של היצירה בגנזך מוזנח במוסקבה, בבריה״מ שעומדת לפני קריסתה בסוף שנות ה־80.
זהו ההיבט הצורני הראשון של היצירה: התחזותה ליצירה רוסית מקורית שנעלמה במרתפי הצנזורה בתקופת מלחמת העולם השנייה. ההיבט הצורני השני והיותר ייחודי, נוגע לאופן שבו היצירה נכתבה – לפי הביוגרפיה המדומיינת שלה, אבל למעשה גם בפועל – באמצעות אקפרסיס, כלומר שימוש בטקסט לתיאור דימוי ויזואלי, יצירת אומנות או תצלום. בסוף כל פרק מוצג הדימוי שמוביל ומכונן את הטקסט עצמו.
היצירה מחולקת לארבעה חלקים, כל אחד מתרכז בנקודת מבטה של דמות אחרת. לכל אחת מן הדמויות מאפיין טקסטואלי בולט שנוגע להקשר הספציפי שלה ביצירה. בחלק הראשון, שמתמקד ברב סמל רומאן פטרוביץ בולט, התיאור יבש ובוטה, ומזכיר לנו שגיבורנו מצוי בקרבות של מלחמת העולם השנייה; הנימה תלושה ומנוכרת, אבל גם אירונית והומוריסטית. הטון מזכיר את ה״ככה זה״ של קורט ונגוט בבית מטבחיים 5, ומרפרר לספרות פוסט־מלחמות־העולם באופן כללי: “הוא נשאר עומד לרגע, משתהה, תמיד לוקח לו זמן להבין דברים. לבסוף הוא קולט מה קרה ונופל מת על הקרקע״ (עמ׳ 20).
האירוניה המרה של המלחמה גולשת גם לתחומים אחרים. בוריס איבאנוביץ׳, צלם צבאי בעיתון "קרסנאיה זבזדה" (הכוכב האדום), העיתון הרשמי של הצבא הסובייטי, מודח מתפקידו ונשלח לחזית, מכיוון שהתצלום של גיבורת המלחמה לודמילה פאבליצ׳נקו שאותו צילם, אומנותי מדי ואינו “מיליטריסטי״ או “סובייטי״. גנרל מאיור זארין, העורך הראשי של העיתון, מזכיר לו שהוא מהנדס ולא אומן, כפרפראזה על אמירה של סטלין שממנה לקוח שמה של היצירה עצמה – מהנדסי הנפש האנושית. הוא גם מזכיר לנו, הקוראים, לגלות זהירות באמון שאנחנו נותנים בטקסט או בדימויים שמוצגים בו, בשל הכוח והמניפולציה שניתן להפעיל עלינו באמצעותם. קוראים חדי־עין יוכלו לשים לב – לאחר עיון ברשימת הדימויים – שישנם מספר מקרים שבהם אין התאמה בין התוכן ההיסטורי של התצלום לבין הטקסט שנכתב עליו, למשל בשמות הדמויות או התאריכים.
לפרקים שנוגעים לבוריס ולזארין, שבעקבות גל הטיהורים מתמנה לתפקיד המפקח על ההוצאה לאור של הפרוזה והשירה, יש ניחוח ספרותי מובהק. הם מאזכרים יוצרים סובייטים מרכזיים כמו המשורר ולדימיר מאיאקובסקי, ומפנים לסופר איסאק באבל בנימה היבשה והמינימליסטית. כמו כן, שורה גם רוחו של אנדריי פלטונוב, שכתיבתו לא התיישבה עם הריאליזם הסובייטי ולא התאימה – בדומה לצילומים האומנותיים של בוריס – לרוח התקופה. כל דמות כזו מוזכרת באופן מפורש בטקסט, או בהערות השוליים, אך נוכחת גם בטקסט עצמו דרך השימוש במאפייני כתיבתה המובחנים. זוהי תזכורת נוספת לתפקיד המרכזי של החיקוי: גם בהבנה של היצירה, אבל גם בפרפורמטיביות של הטקסט, מה שבא לידי ביטוי באזכורים המפורשים או בשימוש בכלים ספרותיים שאפיינו כותבים ספציפיים ואת רוח התקופה.
מכאן שסוגיית החיקוי והאותנטיות מרכזית לטקסט, ומתקיים מעין משחק עדין הנוגע למתח שבין אמת לבדיון, למשל בהערות השוליים של המתרגם – שנזכיר שהוא למעשה המחבר – המעיד על טעויות מכוונות שנשתלו בטקסט. הבה ונציץ באחת כזו, הערת שוליים מס׳ 12: “מרינה צבטאייבה נחשבת לאחת המשוררות הגדולות ברוסיה. ישנה אי התאמה בין רצף הזמן בסיפור לבין אירועים שקרו במציאות. לפי רצף הסיפור, הפרק מתרחש בשנת 1942, ואילו במציאות צבטאייבה התאבדה ב־31 באוגוסט 1941, לאחר הוצאתו להורג של בעלה״ (עמ׳ 62).
ומדוע זה חשוב בעצם? הרי הספרות אינה מחוייבת לאמת ובבסיסה עומד הבדיון. ובכן, נראה שלמחבר היה חשוב מאוד ליידע את הקוראים באי ההתאמות ובשגיאות האלה. כמו להזהיר אותנו שאל לנו לבטוח בו, גם אם הוא מביא סימוכין היסטוריים ונראה שהוא מהווה סמכות של ידע. הספר עוסק בתקופה שבה הִרבו לשכתב את ההיסטוריה מחדש ולהעלים דמויות סוררות שאינן מתיישבות יותר עם הדוקטורינה הסובייטית מספרי ההיסטוריה ומהתצלומים. זו תזכורת לכך שהמציאות לא השתנתה בהרבה, וגם היום הידע שלנו הוא מוטה וממושטר; רק שהכלים לשליטה נהיו מתוחכמים וסמויים בהרבה.
הפרק האחרון מובא מנקודת מבטה של פאבליצ׳נקו, שמשמשת כחוט המקשר בין כל חלקי הספר. ואז זה נגמר. אולי כי זו טיוטה של יצירה שלא הושלמה, והמחבר הקפיד לשמור על עקביות?
ייתכן, אבל בסיכומו של דבר המכניזם הצורני של היצירה מעניין, מעורר ומפעיל את הקוראת יותר מהטקסט עצמו. ישנה עוצמה רבה בניסוי הספרותי המאתגר הזה, אך הוא לא שלם, והאפיזודות אינן מתגבשות לכדי מכלול יצירתי אחיד. ריכוז המאמץ באזהרות בדבר התוכן וחשיפת מעשה המרמה דווקא פוגעת במסר האלגנטי והמרומז שהיה יכול להיות, ובחיבור שלו לתמות אחרות שעולות מהיצירה.
יש כאן הומור, פרודיה וסאטירה, אבל לאן הם מכוונים ומה המטרה שלהם? מאפיינים חיצוניים שנועדו להוכיח לנו שהיצירה הזו אכן נכתבה בשנות ה־40 או ה־50 של המאה הקודמת? אמירה חדשה על ברית המועצות מפי סופר צעיר ששורשיו נטועים שם? מהלך פוסט־מודרניסטי מודע לעצמו, בדומה לסיפוריו של חורחה לואיס בורחס שמלעיגים על מושגים כמו “אותנטיות״ ו״מקוריות״? אם כן, המהלך לא משכנע מכיוון שהוא לא הולך עד הסוף. יתרה מכך, הוא כל הזמן מצהיר על עצמו בבוטות, בעיקר בהערות, ומשאיר לקוראת מעט מקום לחשיבה ומחקר. המעשה הטקסטואלי וירטואזי ומעניין, אולם ניכר שהפוטנציאל להגיע לפסגות נשגבות, בדומה לאלה שכתיבת היצירה נשאה אליהן עיניים, לא מוצה עד תום.
