לשירה יש מספר עוגנים יציבים שאפשר להשתמש בהם בבואנו לנתח, או אם יורשה לי להשתמש במונח פחות קליני, להבין את השיר, בין אם אלה המשקל, החריזה, הביוגרפיה או הכרונולוגיה. נוח להשתמש בכלים אלה, נוח ואף קל. אבל השירה אינה מוגבלת להיבט המצומצם שבא לידי ביטוי בכלים מדידים, יש בה יסודות אחרים, אֶתֶרים ועמומים, שאם נבחר להתעלם מהם, מכיוון שניתן רק להצביע לעברם ולא לגדרם, נצא נפסדים. על יסוד כזה בשירה העברית אני מבקש להצביע במסה זו, ומכיוון שהוא מעורפל, אבקש את סליחתכם אם מסענו לעברו יהיה מעט פתלתל.
לפני עשרים שנה, באחד האמשים עת זוגתי ואני בחרנו התבטלנו מול המרקע, קפצה עלי רוח שטות. בצהרי אותו היום מצאתי במקפיא, עטוף בנייר אלומיניום, נייר קטן ספוג בהזיות LSD. לא זכרתי מנין הגיע, ולא הייתה לי סיבה לקחתו, אך זרע הפורענות צמח מהר מהאפונים הקסומים ולקראת הערב כבר נטלתיו על לשוני, חבשתי מצנפת שדון והצטרפתי אל אשתי בסלון לצפייה במרקע, תוהה מתי יחרב עולמי, ומתי היא תבחין שנחרב.
בתחילה כלום לא קרה וכבר השלמתי עם כך שלכל דבר יש תוקף ושלא בכל מועד יש חג, ואז זה התחיל – מבזק החדשות. כיום אינני זוכר דבר ממה שנאמר באותו המבזק, אבל באותו הערב זכרתי. וכשאני אומר זכרתי, אני מתכוון לתחושה בהירה שאת השידור החי הזה כבר ראיתי. איזה דז'ה וו בלתי אפשרי. בשלב מסוים ניסיתי להקדים את דברי המגיש, אך בכל פעם המילים השתהו על לשוני. ידעתי ששידורי החדשות הם אירוע חד־פעמי ועדיין היה לי ברור שאת הסרט הזה כבר ראיתי.
מאז חלפו שני עשורים וכבר למדתי את שיעורו של פארמנידס, לפיו 'מָה שֶׁהוּא הוּא, וְלֹא יִתָּכֵן הֱיוֹת לֹא הוֹוִים'. זוגתי הפכה אשתי ואת סקרנות האפשרי החליפה החרדה מפני אובדן מה שישנו. אין בי ערגה לרוח שטות או נוסטלגיה לביעות, אבל לאחרונה חוויתי בדיוק את אותה היזכרות בלתי אפשרית, ודאות כפולה וסותרת, עד שהייתי חייב להקדים בווידוי המטופש, כדי להצביע, מדויק ככל שאני יכול, על הדבר הזה.
בחג האחרון יצאנו לחופשה משפחתית באוהלים על חוף הכנרת. תמיד אני מביא איתי ספר, אבל עד כה לא הייתה חופשה שבה הצלחתי לקרוא בו. הפעם, אולי בזכות בנותיי המתבגרות, מצאתי זמן לקרוא את הכפפה של יד שמאל, אסופה חדשה משיריהן של אנה אחמטובה ומרינה צווטאייבה, בתרגומן של סיון בסקין וריטה קוגן. אחרי הקדמה מאת סיון בסקין, שתיארה בקווים כלליים את חייהן הטרגיים של אחמטובה וצווטאייבה, המשקפים את הטרגדיה הגדולה שהיא רוסיה; מדינה שהאמינה שדוסטוייבסקי כתב ריאליזם, עד שהחליטה שאין מניעה שאזרחיה יחיו כדמויות מספריו.
בסקין וקוגן בחרו לחלק את הספר לשתי חטיבות: הראשונה מוקדשת לאחמטובה והשנייה לצווטאייבה, כאשר בכול חטיבה השירים מסודרים על פי סדר כרונולוגי המשתרע על פני כל שנות פעילותן של המשוררות. לצורך מסה זו אתמקד בשיריה של אחמטובה, אשר תורגמה פעמים רבות בעבר על ידי מתרגמים כשלמה אבן שושן, מירי ליטווק, עזרא זוסמן, ולאחרונה גם בידי יעקב גרינוולד. בהשוואה לאלה, אפשר לראות שבסקין וקוגן נמנות על חוג המתרגמים המבקשים להישאר נאמנים הן לחומר השיר (המשקל, החריזה, המצלול), והן לרוחו, ושתיהן אצילות דיין לפנות את כס הכבוד למשוררות ואינן מאותם מתרגמים המתעקשים לדחוף בכל מקום את קולם שלהם. הודות לכך, הקורא חש שהוא פוגש במשוררות עצמן, אך בעברית.
עוד אני קורא בספר והנה שורות כגון "מַדְרֵגוֹת הִתְרַקְּמוּ בְּלִי סֵדֶר, / אַךְ הָיוּ רַק שָׁלֹשׁ. הַסְּתָיו / לִי לָחַשׁ בֵּין עֲצֵי הָאֲדָר, / גִּוְעִי לְצִדִּי עַכְשָׁו." (עמ' 26) טוענות שכבר קראתי בהן. תחילה, שיערתי שוודאי קראתי שיר זה או אחר עם פרסומו על דף איזה עיתון, או בפייסבוק של אחת המתרגמות, אבל כמה כאלה כבר קראתי? ושוב אותה תחושה במילים "לָמַדְתִּי לִחְיוֹת פָּשׁוּט וְקַל, / לָשֵׂאת תְּפִלָּה לָאֵל וּלְרָקִיעַ, / וּלְשׁוֹטֵט שָׁעוֹת כְּשֶׁיּוֹם נִנְעָל, / וַחֲרָדָה עוֹדֶפֶת לְהַכְנִיעַ." (עמ' 29). חשבתי שאולי פגשתי בהן בתרגום ישן או שצוטטו במאמר על התקופה, אך בו בזמן ידעתי שאין באמת סיכוי שאני, עם זכרוני הבוגדני והקריאה התזזיתית שלי, אצליח לזכור שורות שלא שיננתי במודע. המשכתי בקריאה.
בנותיי ואשתי פנו לשכשך ושבו לנוח ואני בשלי, שקוע בספר, קורא שיר אחרי שיר, וחש שהכול מוכר כמו פניו של דוד רחוק. בסוף הגעתי לשיר שאותו ידעתי שכבר קראתי, יצירה מפורסמת בשם "ברכה לכוס אחרונה", ומילותיה: "אֶשְׁתֶּה לַבַּיִת שֶׁנִּבְזַז, / וּלְקִיּוּם נִפְגַּם, / וְלַבְּדִידוֹת בִּשְׁנַיִם, אָז, / וּלְחַיֶּיךָ גַּם – / לְמַעַל וְכָזָב בַּפֶּה, / לְקֹר עֵינַיִם מֵת, / וּלְעוֹלָם אַכְזָר, בּוֹטֶה, / לָאֵל, שֶׁלֹּא מִלֵּט." (עמ' 49) והנה, הפעם היה לי ברור שמעולם לא קראתי את התרגום המסוים הזה, ודבר לא הרגיש לי מוכר כמקודם.
כבר הייתי אובד עצות, ואז, לקראת סוף חטיבת אחמטובה, המשוררת הגדולה נתנה לי רמז, שלפני שאציגו כדאי להקדים כמה מילים על הגבירה: אנה אחמטובה החלה לפרסם משיריה בשנים שלפני המהפכה, כחלק מתנועה של משוררים שזכתה לכותרת 'אקמאיזם', שביקשה להתרחק מהסימבוליזם המליצי ולהחליפו בסגנון ברור, ישיר ומאופק. הבולטים בזרם זה היו ניקולאי גומליוב, בעלה הראשון של אחמטובה, שהוצא להורג על ידי השלטון ב־1921; אוסיפ מנדלשטם, שמצא את מותו מטיפוס בגולאג ב־1938, ואנה אחמטובה, שזכתה לגדולה לפני המהפכה בזכות שירה קסומה, תמה ומחויכת: "הִיא נָחָשׁ מִתְפַּתֵּל בְּעָרְמָה, / מְכַשֶּׁפֶת בְּקֶרֶב לֵבָב, / הִיא יוֹנָה צְעִירָה שֶׁהוֹמָה / מֵעַל לֹבֶן מִפְתָּן שֶׁל אֶשְׁנָב" (מתוך 'אהבה', 1911, עמ' 27). שירה שהפכה עם השנים לכואבת, אוהבת ועגומה, בעודה מלווה את גורלם הנורא של חבריה, משפחתה, עמיתיה וארצה, כמו במילים שבהן פתחה את הפואמה הגדולה 'רקוויאם': "הֵן נוֹתַר חִיּוּכוֹ שֶׁל עוֹד שֶׁלֶד / כִּי מָצָא מְנוּחָה, לֹא מֵצַר." (עמ' 67).
נחזור לרמז. באחד משיריה המאוחרים כתבה: "וְכַמָּה מִשִּׁירַי כְּלָל לֹא כָּתַבְתִּי, / הֵם סוֹבְבִים כְּמַקְהֵלָה סוֹדִית, / אוּלַי מָתַיְשֶׁהוּ הֵם עוֹד יָבוֹאוּ / לַחֲנֹק אוֹתִי…" (עמ' 61). השורות האלה מדברות כמובן על השירים שאותם המשוררת לא כתבה, המרחפים בראשה כמקהלה סודית, אך משהו בדיספוזיציה האמוטיבית שבה ניגשתי אליהן גרם לי לחוש שבתוכן טמונה התשובה לתחושתי.
כעבור כמה ימי בטלה, המשכנו לקיבוץ כינרת ולבית העלמין המפורסם שבפאתיו. שם, בין קברי צדיקי העלייה הראשונה, עלינו לקברה של רחל המשוררת, לספר עליה לבנותינו ולקרוא כמה משיריה.
ליד קברה עומד ספסל, ולידו נחבאת תיבה קטנה ובה טמונים מבחר מספריה. פתחתי את הספר המוארך, שהכרתי מבית אימי משכבר, פתחתי בדף אקראי וקראתי: "נְקִישַׁת דַּלְתִּי, חֲרִיקַת הַסְגוֹר, / קוֹל פְּסִיעוֹת בָּרְחוֹב – וּדְמָמָה. / אִם אֶפְרֹשׂ יָדַי. אִם אֶקְרָא: חֲזֹר! – / לֹא תִּרְאֶה אֶת זֹאת, לֹא תִּשְׁמַע." ("שירת רחל", רחל בלובשטיין, הוצאת דבר, תשכ"ו, עמוד עא'), פתחתי בעמוד אחר ושוב: "מָה צִפִּיתִי לַיּוֹם – וְהִגִּיעַ / אַךְ מַדּוּעַ בּוֹכֶה בִּי הֲלֵב? / מִי הָפַךְ אֶת שִׂמְחַת פְּגִישָׁתֵנוּ / לְעִצְּבוֹן הַפְּרֵדָה הַנּוֹקֵב?" (שם, עמ' קמג).
אז הבנתי מה בקולה של אחמטובה נשמע לי כה מוכר בתרגומים החדשים. זו כלל לא הייתה אחמטובה, אלא איזה צבע, הד נעלם, טון של מלנכוליה שאינה משתפכת ואינה מתנצלת, אלא מישירה מבטה לכואב ברכות.
רחל אהבה והעריצה את שירת אחמטובה, ואף תרגמה רבים משיריה. והצבע הזה, הרוח הייחודית הזו, שאינה דומה להתבוססות באפלה של קולרידג', בודלר, או אלתרמן, ואינה זהה לתסכול המאוכזב של המודרניסטים, חולשת על חופי השירה העברית. אצל רחל היא בולטת באופן מיוחד, אבל היא חלחלה עמוק, ואפשר גם לחוש בה אצל לאה גולדברג השואלת: "אֵיכָה בְּשַׁלְוָתִי הָאֲדִישָׁה / חָיִיתִי קֹדֶם" ומשיבה "אַךְ מָה מָתְקוּ רִגְעֵי שִׁבְתֵּנוּ יַחַד – / וְצִפִּיָּה נִכְלֶמֶת לִפְגִישָׁה" (לאה גולדברג, "שירי אהב"ה וזה"ב", ספרית פועלים), או כמקום שאליו הולך שלונסקי בבואו לכתוב שירה על מות אימו. כמו כן, ניתן למצוא ניצוצות של אותו הגוון גם בשירתנו הצעירה, בשורות כגון: "חָשַׁבְתִּי שֶׁלֹּא נִשְׁאַר בֵּינֵינוּ / אֲבָל אָז אַתָּה נִכְנָס / מְכַוֵּן, מְדַיֵּק מַבָּט / אֲנִי הֲלוּמַת אוֹר" (רות אשור, "הלומת אור", הוצאת מקום לשירה, עמ' 38).
ככל שחקרתי (והקורא כבר ודאי הבין שפותחה בי אובססיה לנושא), מצאתי שהצבע הזה הוא קול ברור ועקבי בשירה העברית, שרק עכשיו, הודות לשפה העברית שנתנו בסקין וקוגן לאחמטובה, אפשר לזהותו. מצאתי אותו גם בכנים שבשיריי, ואצל לא מעט משוררים שביקשו במופגן לברוח ממנו. כך שאפשר לראות בו מנסרה ייחודית שדרכה אפשר לראות פיסה, אמנם עמומה ואוורירית, אך מהותית בסיפור הגדול של השירה העברית.
