"צוללים קדימה" של דבורה עומר, ספרי "מנהרת הזמן" של גלילה רון פדר, "האי ברחוב הציפורים" של אורי אורלב – ספרי ילדים חרדיים ואנציקלופדיות מטוסים שונות ליוו אותי במשך תקופת הפיכתי מילד לנער צעיר ונכחו דרך קבע על המדף שליד מיטתי. לצד הקלאסיקות האלו, נכחו באופן קבוע ספרים משני ז'אנרים דומים על המדף. הז'אנר האחד הוא ספרי זיכרון, בדרך כלל לחלל צה"ל או לקורבן טרור. הספרים האלו יצאו לרוב בהוצאה עצמית של המשפחה ובמהדורות קטנות. חוברת זיכרון לקצין הראשון של היישוב איתמר, שבו גדלתי, שנהרג בקרב בצומת אריאל, ספר זיכרון לחבר של אבא שנרצח בפיגוע בעליות מהכפר לכיוון היישוב ואחרים. הז'אנר השני הוא סיפורי צדיקים, ביוגרפיות על רבנים וספרי זיכרון לתלמידי החכמים, סיפורים קטנים וגדולים, במיוחד ספריו של הסופר שמחה רז, שכתב והוציא עשרות ספרים על גדולי ישראל, כולם בעלי חן מיוחד.
אם נשאל איפה למקם את תת־הז'אנר של ספרי הזיכרון הביוגרפיים־דתיים האלו על ציר הז'אנרים הספרותיים, תעמוד בפנינו מלאכה מורכבת. יש בהם ביוגרפיה שמאגדת פעמים רבות סיפורים קטנים וגדולים יחד, יש בהם ממד דתי ולעיתים הם מספרים על ארץ ועל נוף, וכיוון שמושאי הספרים האלו עצמם מצוטטים בהן בלי סוף, יש בספרות הזו גם ממד "ממוארי". אפשר להבין מהציטוטים של דברי הרב או הנופל פרטים לגבי הסביבה הפוליטית, החברתית, הדתית והמשפחתית. והכל מלווה באמונת חכמים ופעמים רבות בדיוק מתוק ועצוב. הז'אנר הנישתי הזה אינו נפוץ בחנויות הספרים, הוא נסוב בעיקר סביב סיפורים אישיים ונמצא על מדפי הספרייה של מגזרים דתיים שמרניים.
הרב שמואל הכהן וינגרטן (1899–1987) היה איש ציבור, עסקן ציוני וראש המועצה הדתית בעיר ירושלים. הרב וינגרטן נולד במונקץ' שבקרפטים, גדל במחיצתו של האדמו"ר ממונקאטש, שהיה ידוע בעמדותיו האנטי־ציוניות. לאחר מכן למד בישיבת פרשבורג והתגלגל להיות ראש אגודת המזרחי בחבל טרנסילבניה. במסגרת תפקידו הסתובב בין תלמידי חכמים ואנשי רוח. הרב וינגרטן שמע, הקשיב, הקשה וחיטט. לימים "חטא" בכתיבה עיתונאית ובכתיבה בכתבי עת שונים. כתב על הנהגות, על ציונות, על תיאולוגיה ועל אנשים. על אנשי רוח כמו אברהם אבן שושן וש"י עגנון, ובעיקר על רבני דורו ויחסם לציונות. מלבד הכתיבה, סיפר לנכדיו סיפורים אמיתיים על התנצחויות בית מדרשיות ועל הנהגות קטנות של רבנים גדולים, וסיפורי פוליטיקה אירופאית יהודית של הימים ההם: "כך החל סבא לכתוב את ספר סיפוריו שכלל שלושה קלסרים עבי כרס שלהם קרא סבא 'פירורים משולחנם של גדולי ישראל'." (עמ' 14, מתוך הקדמת נכדיו).
פירורים משולחנם של גדולי ישראל נגאל אחרי כ־40 שנה מכתב היד ומגִזרי הנייר המפוזרים ויצא לאור לציבור הרחב לפני זמן קצר בהוצאת גילוי, שהיא הוצאת הספרים של ישיבת ההסדר בעתניאל. את הספר ערכו נכדיו, שאחד מהם הוא ראש ישיבת עתניאל, הרב רא"ם הכהן. הספר מחולק לפרקים וכרוך בכריכה קשה. כל פרק עוסק בדמות רבנית שפעלה אז, בחיבור של המחבר לדמות הזאת ובפעמים רבות גם ביחסה לציונות. חלק מהדמויות מוכרות יותר, כמו הרב אברהם יצחק הכהן קוק, הרב צבי פסח פראנק והרב שלמה זלמן אויירבעך, וחלק מהדמויות מוכרות פחות, אדמורי"ם ורבני קהילות שהמחבר הסתובב בחצרותיהם, אם כתלמיד ואם כחלק מהתפקיד. הספר הזה הוא איזה זיקוק גס של הז'אנר הספרותי שכתבתי עליו לעיל. הוא מאגד סיפורים קטנים על רבנים גדולים וסיפורים גדולים על רבנים "קטנים", והכול מלא בריח משכר של זיכרון. וכמובן, הממד הממוארי, שהקורא עובר עם המחבר לאורכה ולרוחבה של הקריאה בספר.
ה"חטטנות" החיננית של המחבר כשהסתובב בחצרות הרבנים מגלה צדדים שונים של הומור. לפעמים זהו הומור פשוט, כמו הסיפור המתוק על רבי עקיבא סופר, אב"ד פרשבורג והסיגריה: "באחד הימים, ואני יושב על יד מורי ורבי הגאון מפרשבורג זצ"ל. חפצתי להדליק על סיגריה […] ענה לי: אספר לך סיפור שקרה עם סבי הכתב סופר זצ"ל: כידוע היה הכתב סופר מעשן בשרשרת. הדליק ממש סיגריה בסיגריה […] והנה נכנס אליו אחד מבעלי הבתים שבפרשבורג לרגלי איזה עניין, גם ההוא היה בעל נטייה לעשן הרבה, אך התאפק קצת, מתוך דרך ארץ. אך כאשר הכתב סופר הדליק את הסיגריה השלישית, התאושש גם הוא וביקש רשות שידליק עם הוא על סיגריה. וענהו הכתב סופר 'עשה כמוני'. הוציא האיש סיגריה מקופסתו והדליקה. פנה אליו הרב:'הרי אמרתי – עשה כמוני!', 'מורי ורבי' ענה האיש, הרי כל עשיתי?!'. 'ואמנם […] אמרתי 'עשה כמוני'. אני מעשן בביתי – תעשן גם אתה בביתך!'" (עמ' 312). מעבר להומור הפשוט, כמו בסיפור הזה, יש גם הומור מתחכם ולמדני שבא לידי ביטוי בסיפורים שנוגעים לענייני הלימוד וההלכה. ספר על תלמידי חכמים, אי אפשר לו בלי סוגיות אזוטריות הלכתיות. יש מי שזה ירענן אותו ויש מי שזה יעייף אותו, תלוי אולי בשעה ביום, או במצב הרוח.
השאלה הציונית היא גם עמדה אידיאולוגית של המחבר, ושורש מעניין ומרענן לעמדת ציונות הדתית. ויחד עם זאת, היא מספרת סיפור פוליטי, מלא בתככים, מזימות ועוקצנות. ואם הסיפור חריג בעוקצנותו, הוא אינו הופך את התלמיד החכם לחריג, אלא לאנושי.
הספר נע בין היותו ממואר מרובה דמויות ובין דמות המחבר, המתגלה בפני הקורא בדרכים שונות: פעם סמוּך על שולחן הרב, פעם שואל שאלה הלכתית ופעם שומע שמועה חסידית שעוברת מחסיד לחסיד. מצד אחד המחבר צדדי, כי הנושא הוא התלמיד החכם שלמולו. אבל המיקוד ושימת הדגש הם חלק ממלאכת המחבר. בממואר המוזר הזה יש גם עוקצנות ובירור נוקב, והכול מלא בכבוד, מתוך החובה לנהוג כבוד בחכמים, שזה דבר שחסר בספרות באופן כללי. בדרך כלל, "הדמות הרעה" נשארת "דמות רעה". כאן אין כאלו. גם הרבנים האנטי־ציוניים, שהם לכאורה הצד המורכב שבסיפור, הצד שיש לשכנע אותו להשתנות (וגם המחבר עושה כן), מוצג תמיד בחן ובמלוא הכבוד.
זה ספר מעט מבולגן, ומעורבבים בו יחד חינניות של סיפור לפני השינה לנכדים, רצינות אידיאולוגית, עיסוק בשאלה הציונית, שאלת הקמת המדינה וענייני הקונגרסים. במקומות רבים האמוציות הלמדניות והפוליטיות ושאלת העלייה לארץ גורמות למקרי קצה. לפעמים האמוציות ממשיכות לפלפול, לפעמים לברוגז ולפעמים לכמעט מלחמת עולם. כזה הוא למשל הסיפור רב האמוציות על ראש הישיבה של המחבר, שהיה כהגדרת המחבר "שונא ציונות". כשנמלטו לבית המדרש שבפרשבורג, ראש הישיבה סיכן בחורים יהודים פליטים במסירתם לשלטונות בפולין. חלקם היו חלוצים לקראת עליה, דבר שהעמיד את הבחורים הפליטים ממש בסכנת מוות וזכה למחאה מצד תלמידיו. ולעומת ראש הישיבה, עמד הרב הירשלר, סגן ראש הישיבה, שהיה מעין ציוני אנוס בבית המדרש: "תוך תוכו היה חובב ציון" (עמ' 404). המחבר מתאר איך התנהל שיח בוטה, כועס ומצחיק סביב הציונות בשיעורים ובנאומים בישיבה, בין הגישה החריפה של ראש הישיבה להתפעלות הגדולה של סגנו מילדים שמדברים עברית בעיר החדשה תל אביב (עמ' 407).
תת־ז'אנר זה, שמחייב לתת כבוד לדמויות בסיפור ועם זאת להיות חכם וערמומי, במין שפה ישנה ומלאה בגעגוע, לא נפוץ כל כך בספרות הכללית. הוא נפוץ בספרות הדתית הישנה. בזו החדשה השפה הולכת ומשתנה, הסיפורים הולכים ומשתנים. וכאן פתאום "נוחת" עלינו ספר שנכתב לפני כ־40 שנה, על דברים שקרו לפני כ־90 וכ־100 שנה.
ומהסיפורים הישנים, החביבים, ההלכתיים האלו, אפשר אולי לקחת איזה מאפיין לכתיבת דמות. לתת כבוד לדמות שיצרת, כבוד דתי, מעוגן במעין "מִצווה" ספרותית. כבוד שיכול להיות מתוחכם, ישן, רענן, מליצי, אבל יש בו איזו מסגרת ש"מחייבת" לתת כבוד לדמות. זה דבר שאפשר למצוא אצל עמוס עוז ואצל א.ב יהושע, ואצל ס. יזהר וגם אצל נתן זך, אבל לא תמיד עד הסוף. אם נמסגר את זה לעצמנו כאיזו מסגרת של כבוד "דתי", "מִצוותי", זה יכול להיות, ואולי אפילו רק כתרגיל, דבר מעניין.
