לרגל 20 שנה לצאת מקום אחר ועיר זרה מאת מאיה ערד זכינו להוצאה מחודשת של הספר, בתוספת אחרית דבר שכתב פרופסור גדעון טיקוצקי. פרסום המהדורה החגיגית הוא אירוע משמח. בראש ובראשונה השמחה נובעת מחזרתו של הרומן בחרוזים לכלל זמינות לאחר תקופה שבה אי אפשר היה להשיג אותו לא בחנויות ספרים משומשים. יש לקוות כי הזמינות תמשוך קוראות וקוראים חדשים ליצירה משובבת נפש זו. אך המהדורה המחודשת יקרת ערך לא רק לאלה הנחשפים אליה לראשונה, אלא גם עבור מי שכבר קראו אותה. מה שהופך יצירה ל"קלאסיקה" זו האפשרות לשוב אליה לקריאות נוספות, לגלות בה פנים חדשות.
מושג ה"קלאסיקה" אינו זר למקום אחר ועיר זרה. הספר נושא בגאון את היותו וריאציה על יצירת המופת של פושקין "יבנגי אונייגין" (ועל התרגום הניסי ששלונסקי העמיד לה). ספרו של פושקין הוא ניסיון מפתיע באלכימיה בין שירה ופרוזה – רומן המורכב מבתי שיר העשויים בחריזה ובמשקל קבועים ומגוללים סיפורי אהבה המתפתחים בקרב בני המעמד הגבוה ברוסיה בראשית המאה ה־19. ערד מאמצת את המבנה שפושקין העמיד, וביד מוקפדת־משועשעת מעמידה לו מקבילה ישראלית. טטיאנה ואונייגין הופכים לאורית הצברית ולג'יי העולה החדש, וסיפור העלילה עובר מאחוזות כפריות ברוסיה למסדרונות בסיס צבאי של חיל החינוך בשנות התשעים.
את הניסיון של ערד יש להבין לא רק לנוכח פושקין, אלא גם לנוכח האקלים הספרותי ששרר בארץ בתחילת שנות האלפיים. מקום אחר ועיר זרה מתאים את עצמו בנקל לסכמה התיאורטית המקובלת לתיאור תולדות הספרות העברית–ישראלית. סכמה זאת מתבססת על חלוקה של סופרים לדורות מובחנים, שמקיימים ביניהם יחסים של מחלוקת ומרד. ערד היא נציגה מובהקת של סופרים וסופרות ילידי שנות השבעים, שרובם החלו לפרסם בעשור הראשון של שנות האלפיים. כתיבתם של בני הדור הקודם להם (ילידי שנות השישים שהתפרסמו בשנות התשעים, כותבים כמו אתגר קרת, אורלי קסטל־בלום ועוזי וייל) התאפיינה בין היתר בשימוש בסלנג עכשווי ובטשטוש הגבול המפריד את הספרות ממופעים אחרים של תרבות פופולרית. באמצעות אימוץ אונייגין, מקום אחר ועיר זרה ניצב לצד יצירות כמו "אבנר ברנר" מאת דרור בורשטיין, "המדריך התימני לכתיבת אגדות" מאת יניב חג'בי, "פנים צרובי חמה" מאת שמעון אדף, ו"המצב העברי" מאת לילך נתנאל בניסיונו להעמיד כתיבה אינטלקטואלית שאינה מסתירה את מקורות ההשפעה הספרותיים שלה ואף משתמשת במקורות אלה כמצע לניסיונות חדשים.
על כריכת המהדורה החדשה מתנוסס ציטוט מא"ב יהושע המשבח את הספר – "לא רק יצירה של וירטואוזיות לשונית, אלא גם רומן שיש בו עלילה, דמויות ועולם מציאותי חי וברור". מלבד עמדתו של קורא נלהב, מה מקומו של א"ב יהושע מול הספר? למי הוא קרוב יותר – לפושקין או לשלונסקי המאומצים או לדור הדחוי של שנות התשעים? א"ב יהושע, כמובן, אינו רק ישות ספציפית, אלא הוא מייצגו של דור שלם, של תפקיד הסופר הקאנוני ה"צופה לבית ישראל". מקומו של יהושע מעניין במיוחד במקרה הזה. הוא עומד כשומר סף בפתח מקום אחר ועיר זרה לא רק כמעניק תו תקן על הכריכה. את הקנטו הראשון בספר מקדים מוטו הלקוח מדברי יהושע – "הטיפולוגיה של הספרות העברית נעשתה קצת חד־גונית בגיבוריה… אולי לנסות להרחיב את הטיפולוגיה דרך טיפוסי יהודים מחוץ לישראל."
מה פשר הציטוט? מהו הרושם שמייצרת הבחירה בדברים אלה? אפשרות פרשנית אחת תראה את הציטוט כניסיון של ערד לשרטט קו מחבר בין יהושע ובינה. בניגוד למקורות ההשפעה האחרים שהוזכרו לעיל, הדמיון האפשרי ליהושע מתקיים במישור אמורפי יותר, ולא בהשאלת מבנים עלילתיים או פרוזודיים. תחילת הקריירה של יהושע התבססה גם היא על משחקים צורניים ועל אימוץ שקדני של מודלים שהעמידו סופרים קלאסיים (עגנון, פוקנר). משחקים צורניים מלווים את כתיבתה של ערד ממקום אחר ועיר זרה ואילך, ויש להם תפקיד חשוב בסימון הטריטוריה הספרותית הנבדלת של בני דורה בכלל. טיבן של ההתנסויות הצורניות של ערד ושל סופרים נוספים מבני הדור שונה מאוד מאלו של דור המדינה ושל יהושע. דוגמה לכך היא כתיבה בז'אנרים מוגדרים שעד אז לא קנו שביתה בזרם המרכזי של הספרות העברית, כמו הפנטזיה והמדעי הבדיוני (אצל שמעון אדף) וכמו הבלש (אצל דרור משעני ואצל ערד ב"מאחורי ההר"). סופרי דור המדינה משמשים דוגמה ואף מקור ללגיטימציה עבור דור חדש של כותבות וכותבים המבקשים לפלס נתיבים ספרותיים חדשים. במוטו יהושע מצר על ה"חד־גוניות" של הספרות העברית, וכתשובה ערד מבקשת להציג גוון חדש.
אפשר להציע כי יהושע משמש מקור ללגיטימציה במובן נוסף, שאינו תלוי בעבר הרחוק אלא גם בהווה הספרותי. מלבד ההסתמכות על ז'אנרים ומבנים ספרותיים מוכרים שהוזכרה לעיל, אחד מהצעדים שנוקטים סופרי דור שנות האלפיים – ומתבטא במובהק במקום אחר ועיר זרה – הוא ערעור על הגבול הברור בין השירה והפרוזה. כידוע, המרד של סופרי דור המדינה מחרה מחזיק אחר המהלך שהנהיגו משוררי דור המדינה שנים ספורות לפני כן. בלי להעמיק בהשוואה מדוקדקת בין שתי הקבוצות, אפשר לעמוד על הבדל ברור ביניהן: בעוד משוררים מובילים מאותו הדור פרסמו גם יצירות בפרוזה (נתן זך, דליה רביקוביץ, יהודה עמיחי, אהרן אלמוג), הסופרים לא משכו ידם בשירה. אך ישנו רגע חד־פעמי המתרחש לקראת סוף שנות התשעים, כששני הסופרים המובילים של דור המדינה – עוז ויהושע – מפרסמים שירה. עוז מוציא את "אותו הים" (1999), שפרקיו עשויים שורות קצוצות ומחורזות, ויהושע רוקם שיר בסגנון תור הזהב בספרד כחלק מעלילת "מסע אל תום האלף" (1997). כיצד יש להבין את סמיכות האירועים בין מאורע ייחודי זה של הסגת גבול ובין עלייתו של דור כותבים המשוטט בנוחות בשני המרחבים?
נוכל לראות את הדברים באור מעניין אם נלך בעקבות ההצעה של יגאל שוורץ בספרו "מגש הכסף" (2020), ולהציע כי מעשה זה הוא רגע של העברת לפיד בין דור ספרותי ותיק לדור שבא אחריו. שוורץ יוצא כנגד מה שזכה לעיל לכותרת "הסכמה התיאורטית המקובלת לתיאור תולדות הספרות העברית-הישראלית", ומבקש להעמיד במרכז ההיסטוריוגרפיה שהוא כותב לא את המרד וההיבדלות כי אם את השיח המתמשך. לדבריו, ברגע מסוים סופרים דומיננטיים חשים כי הגיע תורו של דור חדש לתפוס את הבמה הספרותית. הוויתור הזה מתבטא בכתיבה של מה ששוורץ מכנה יצירות "של צומת". אפשר לטעון כי שנות התשעים היו עבור עוז ויהושע זמן כזה, זמן של "ויתור גרנדיוזי". הדבר מצריך עיון מעמיק, ומחקר עתידי יצטרך לעמוד על שלל הענפים שמהלך זה ניכר בהם. אך בלי ספק טשטוש ההבחנה החמורה בין השירה לפרוזה הוא חלק מהמהלך הזה. טשטוש זה הוא חזרה לנקודת הראשית של מעשה הכתיבה, מתוך בחינה של הנחות היסוד שלו ושל אפיקי צמיחה חדשים.
אך קיים קושי באימוץ מלא של תזת "מגש הכסף" במקרה הזה. לפי שוורץ, הכוח המרסן את העוינות והיריבות הבין דורית הוא המחויבות ההדדית של שני הדורות לאותו פרויקט מתמשך. אם לחזור למטאפורה של מרוץ לפיד, הוויתור הכרוך בהעברת הלפיד אינו נובע מנדיבות ומענווה, אלא משאיפתם של שני הצדדים "לתרום ככל יכולתם לניצחון הנבחרת שלהם" (עמ' 19). הנבחרת היא הספרות העברית, המתחרים הם הסופרים בני הדורות השונים, אך מה הוא הניצחון? איך כתיבה יכולה לנצח? בדורו של יהושע התשובה לכך ברורה, הניצחון של הספרות העברית הוא היכולת שלה להשפיע על הדרמה הציונית שבמסגרתה היא פועלת. הספרות מעמידה מראה בפני הציבור העברי–ציוני הקורא אותה, ובכך היא מאשררת את קיומו, מאירה את פגמיו ומעניקה לו מסגרת ייחוס ומשמעות. אם נחזור לשאלה מדוע ערד מביאה את הציטוט מיהושע בפתח הספר, נוכל לראות בכך הצבעה לא על רצף והמשכיות אלא על פער בנקודה הזאת.
העיסוק ביהודים בארץ ומחוצה לה הוא חוט נוסף המקשר בין מקום אחר ועיר זרה לדבריו של יהושע. בתחילת הקריאה – מיד עם קריאת הציטוט – המושא הברור שלו הוא ג'ייסון, העולה החדש. אך עד הסוף יתרחש היפוך ודווקא אורית היא זו שתיכנס תחת ההגדרה "יהודים מחוץ לישראל". הציטוט בתחילת הספר בעצם מרמז לנו על סופו, ועל המהלך האירוני המוביל אליו בתנועה מעגלית. מהלך זה איננו התרחשות ברמה העלילתית בלבד, אלא הוא מבטא עמדה רעיונית ערכית הרואה בהגירת הגיבורה הראשית מעשה לגיטימי, ואף מתבקש. כמוה, גם ג'יי העולה אינו מוצא בארץ את הגאולה אשר ביקש: "מֵעֹמֶק אַנְחָתוֹ נֶחְצֶבֶת: / הוֹי, אֶרֶץ, אֶרֶץ, מָה רִמִּית! / אָמְנָם חָשַׁב שֶׁתִּמָּצֵא בָּהּ / הָאֲבֵדָה הָעוֹלָמִית / … לַשָּׁוְא, לַשָּׁוְא. כָּזָב וְשֶׁקֶר." (עמ' 189).
ערד אינה זונחת את העלילה הציונית בלבד, אלא גם לועגת לניסיונות להגדיר אותה ולכתוב עליה. אורית מגייסת את ג'יי לעזור לה בכתיבת חוברת על "זהות ישראלית", ובתחילת הרומן נדמה שמשימה זו תעמוד במרכז העלילה כמוקד של התרחשות ועניין. אך בשלב מוקדם העיסוק בה נזנח, ובסוף הסיפור היא מוזכרת כבדרך אגב כמתנת שחרור שמשמעותה אינה נגזרת מתוכנה אלא מההקדשות שהחבר'ה כותבים עליה כמו על ספר מחזור. בסוף הספר, בפגישתו המחודשת של ג'יי עם אורית, הוא מתפאר באזכורו ברשימת תודות של ספר אקדמי, בלי שהספר עצמו מעורר עניין כלשהו. בהיעדר משמעות הנגזרת מפרויקט לאומי מתמשך, גם "פְּרִי ל"ז שְׁנוֹת מֶחְקָר" הופך להיות מעין ספר מחזור או זיכרונות
מחשבות אלה יתנסחו מפורשות ברומן “קנאת סופרות״, שערד תפרסם ב־2021: "הקנון נסגר – מי שיבוא עכשיו ממילא לא יזכה עוד להתקבלות קנונית […] דברים הפסיקו ליפול בספרות העברית." (עמ' 259–260) הקנון, המעניק ליצירות ערך חברתי מעבר לגבולותיהן ומציל אותן משכחה, כבר אינו קיים, או למצער אינו מקבל אליו יצירות חדשות. "מה נשאר לנו בסופו של דבר?" שואלת לאור ההבנה הזאת אביגיל, גיבורת "קנאת סופרות״, "המגע עם הקוראים. השמחה שהספר הגיע למישהו. שקראו את מה שכתבנו." (עמ' 400). 20 שנה אחרי צאתו לאור, מקום אחר ועיר זרה ממשיך לאתגר את האקלים הספרותי על ידי העמדה של מודל חדש לאותו "מגע עם הקוראים".
